"גרושה חייבת לצאת עם גרוש, זה אותו סטטוס, אותו וייב, אותה חשיבה, אי אפשר אחרת, ואם יש ילדים בתמונה - אז בכלל". זו הייתה התמה ששמעתי חדשות לבקרים באוזניי, מידי כל מי שנשאל ולא נשאל על ידי.
חברים/ מטונדרים/ מתאמנים/ קולגות/ עוברי אורח בשיחות חולין באיי אם פי אם בדיזנגוף וחילופי חוויות בימי שישי בפן אצל מיקי בוגנים.
תמיד תהיתי לעצמי האם אטול על עצמי את נטל הראיה להוכיח אחרת. הרגשתי שיש לי חובה אישית-עצמית כלפי ליבי, להוכיח לו שהוא יכול להתאהב שוב, בלי לבלות שנים בבית חולים לפצועי קשרים רנדומליים, לבין החובה הציבורית - הרחבה - על מנת שכולם יצאו וילמדו - שסטטוס הוא רק סטטוס.
ימי הוולנטיין שלי לאורך השנים, היו אם נודה על האמת, עצובים.
כל העת שכנעתי את עצמי שאין לי צורך בדובונים צבעוניים, מקושטים בשוקולדים פגי תוקף, שוולנטיין בכלל היה אנטישמי ומי צריך אהבה מגבר כשיש לי אהבה עצמית?
בימי גירושיי אף השלמתי עם הלך הרוח, שכנראה לא תהיה לי עוד אהבה משלל סיבות, שהתגלו כתירוצים, אבל שכנעו אפילו אותי כשנאמרו באוזניי המיואשות: "הגיל שלי", "הסטטוס המורכב", "טורי הדייטים הבוטים שלי מדיי ב"מעריב" - כי "מי יביא את 'גרושה בלי בושה' להכיר את אמא שלו", "התפיסה המתירנית שלי יתר על המידה", "אולי אני לא נראית מספיק טוב אחרי לידה" (כן, גם כשהילד בן ארבע אנחנו אחרי לידה).
כשאתמול הזמנו סושי החסון ואני ולא ידענו את מי להרדים קודם, את בת השנתיים או את בן החודש. צחקנו על זה שבין אגלי הזיעה, לטיפות העייפות, להפרשות שיוצאות מכל חלקה טובה בגוף - זה בדיוק המקום שרצינו להיות בוולנטיין לפני שש שנים. עם חיתול מלא קקי, עם הקפצת שוט מטרנה וסימני פליטה על החולצה.
לפני שש שנים, כשהורדתי עוד כוסית בבר ההוא התל אביבי האקלקטי ברוטשילד עם חברתי מהתיכון, ולכסנתי עיניים עם שאיפה מסיגריית ווג כלפי הבחור עם חולצת הפולו הצמודה מדיי על גופו מחשש שתתפוצץ, צחקתי באוזניה ואמרתי לה שאם בחמש שנים הקרובות לא אמצא אהבה, אשקול לפעול בכל צעד אפשרי לעשות לעילי אח או אחות, שלא יישאר לבד.
חשבתי על הקפאת ביציות/הורות משותפת עם חבריי הגייז ועם אקסים פוטנציאלים שנראו לי אבות טובים, אבל בתוך תוכי ידעתי שיגיע היום ואשיר "פזמון ליקינתון", בחצות הליל לבייבי קטן כשלצידי אהבת חיי.
דמיינתי איך אני מאבדת שוב את רצפת האגן בעוד לידה שאעבור עם מישהו שיאהב אותי בדיוק כמו שאני, עם כל הדפיקות בשאסי והאגזוז המקרטע.
חייכתי לעצמי כשחשבתי שאת האיפור המוקפד והפן המתאמץ יחליפו עיגולי שינה שחורים מתחת לעיניים עם קוקו בלוף כשצאצאיי לצידי עם אהבתי החדשה.
ידעתי שאעלה וארד במשקל ויהיו לי סימני מתיחה מגונדרים וטוסיק קצת פחות חטוב שעבדתי עליו שנים בסקאווטים מתאמצים מדיי בחדר הכושר, כדי להרשים את המשקולות ומי שלצידן, אך בבירור ידעתי שהחלום על משפחה, בין כל אדי האלכוהול שאפפו אותי עם עקיצות ציניות כלפי עצמי - יתגשם.
ידעתי שאת הקוקטיילים המתוקים מדיי בכוסות המוגזמות יחליף ביום מן הימים חלב אם בבקבוקים שטרם הספיקו להישטף מהלילה הקודם ונשארו על השיש. פשוט ראיתי את זה בעיניי רוחי.
איזה מזל ששניה לפני שהרמתי ידיים וניגבתי את הדמעות מכל מיני הודעות של עוד גבר שהעדיף לוותר עליי ועל החבילה המורכבת שלי - מצאתי את עצמי. ואז בזכות זה - מצאתי אותך.