איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית קיים אתמול (שלישי) בתל אביב כנס ראשון מסוגו, בנושא השלכות האלימות המינית בטבח 7 באוקטובר ובשבי ברצועת עזה על שורדי הטבח ועל החברה הישראלית בכלל.
בכנס העידו שורה של מומחים שפגשו את השורדות והשורדים, ובהן טלי בינר, ניצולת הטבח במסיבת נובה שסיפרה: "אם בהתחלה זה היה הפחד למות, אז פתאום אני מתחילה לשמוע צעקות של נשים שארכו כמה דקות, הרגישו כמו שעות ונגמרו ביריות. זעקות שמפלחות את השמיים, גוזרות את הנשמה לחתיכות ומבהירות לי שעצם זה שאני אישה מהווה חיסרון עצום.
"כבר לא פחדתי למות, פחדתי להיאנס. ראיתי אחרי שניצלתי נשים פשוקות רגליים כשהתחתונים מוסתים לצד וחולצה שקרועה מעל גופן, ובנים שהחדירו להם זרדים וענפים. לאונס יש קול אחד. זה תמיד נשמע כמו חוסר אונים שמתנקז לאובדן צלם אנוש. את מאבדת את מי שאת. מטריד אותי לדעת שיכולתי להיות שם ולהינמק שם בלי שאף אחד יבוא לעזור לי ולהציל אותי. אלימות מינית זה לא רק לאנוס בפועל, זו ההבנה שזה יכול לקרות בכל רגע".
אביבה סיגל, שבעלה קית' עדיין בשבי והיא נחטפה עימו מביתם שבקיבוץ כפר עזה ושוחררה לפני שנה, לאחר 51 ימים, אמרה בכנס: "אני לא אשכח שאחת הבנות בשבי התקרבה אליי ואספה את הכוח בשביל להגיד לי שאחד החוטפים נגע בה. אני מאוד דואגת להן. כשאדם עובר פגיעה כזו, הוא רוצה לברוח ולא לספר, והיא הייתה צריכה להתמודד ולהראות למחבל שנגע בה ששום דבר לא קרה, כי הוא איים עליה שאם היא תספר הוא יהרוג אותה.
"היו גם איומים מילוליים כמו 'אני אקח אותך לאישה'. מתוך תשע הבנות שעדיין בשבי אני מכירה ארבע, ולא רוצה לחשוב מה קרה להן מאז". היא פנתה לחברי הקבינט ואמרה: "תתחילו להתעורר, יש שם אנשים שלנו, וזה הדבר הכי אכזרי שעושים להם, לנו ולמדינה שלנו. אתה מורעב, מתגעגע, רוצה רק לבכות ואסור. אני ממש מבקשת שזה ייגמר כבר".