כילדה בכלל לא אהבתי כדורגל, למען האמת גם לא כנערה ולא כאישה צעירה. עד לפני 4 וחצי שנים, לא הייתן תופסות אותי צופה במשחק באופן רצוני, כל מה שעניין אותי זה במה ולרקוד וכמה שיותר. אבל כך קרה ונדבקתי בחיידק, פתחתי דלת לעולם חדש שתמיד היה נראה שלא קשור אליי ולא הבנתי עד כמה טעיתי וכמה יש לי לתת.
החלטתי שהחלום שלי הוא להיות כתבת, דבר הוביל לדבר, ואחרי לימודי התואר בתקשורת ושנה של עבודה בליהוק ותחקירנות, זה קרה. הגעתי לאתר "וואן" שם קיבלתי את הצ׳אנס הראשון שלי בעולם הספורט. עם חלומות גדולים, אפס ניסיון, וידע חלקי למדיי, יצאתי לכבוש את העולם. טוב, בקושי את ארצנו הקטנטונת אבל תזרמו איתי.
איפה שלא תתארו לעצמכן, שם ביקרתי, סיקרתי, ראיינתי, חפרתי. כל מגרש אפשרי, חורים שאפילו אנשים שגרים שם לא שמעו עליהם, חורף, קיץ לא משנה, אני הייתי שם. כדורגל, כדורסל, שחייה, טניס, כדוריד, ג׳ודו, התעמלות אומנותית, אתלטיקה, כדורעף, כדורסל נשים, נכים, משחקים של הנוער בשבת בבוקר ושל הבוגרים בשבת בערב, מיקרופון ומטרייה באמצע שלולית במרתון טבריה- לכל מקום הגעתי. נסיעות לנתב״ג ב-4 בבוקר היו כל כך דבר שגרתי עבורי, שהשומרים בשדה כבר נופפו לי לשלום, ולא כי טסתי הרבה. למדתי כל ערב כאילו אני לפני בגרות במתמטיקה, ואחרי כמעט שנתיים בהן אכלתי ענפים, של ספורט, לארוחת בוקר, צהריים וערב כבר התחלתי להבין מי נגד מי.
ואז הגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי, אחרי שנתיים של שטח בוואן ושלל שעות על המסך בתוכניות של "רשת", אני בצ׳רלטון, ספורט 1. התחלתי לשדר קווים ממשחקים, כתבתי והנחתי תוכנית אינטרנטית, פתחתי מדור חדש באתר. פתאום, בעלי מבקש לראות תוכנית ואני אומרת לו שיש חדשות הספורט ושלא ייגע בשלט. מבקש שנצא לאיזה בר, ואני שואלת אם יש מסך כדי לראות ליגת האלופות, מדברת על כדורגל כל יום, כל היום.
החברים מרוצים, החברות בטוחות שחטפו אותי חייזרים, ואני כנראה מכירה גם יותר שמות של שחקנים בליגה מכל הבעלים שלהן יחד. הפכתי "למפלצת"
ספורט הזאת, מלאת מספרים ונתונים, מה שרוב החברות שלי לא יכולות לסבול. "הכדורגל הזה", "נמאס לי להירדם כל לילה מול משחק ולהשתעמם", אלו היו רק חלק מהטענות ששמעתי במהלך השנים האחרונות, דרכן הגעתי למסקנה מאד פשוטה, "הריב" הזה שיש בכל בית שני בישראל נובע פשוט מחוסר ידע, ולא מחוסר עניין.
כשישבתי לא פעם והסברתי לבנות (בהתחלה בכוח, אחר כך כבר התחילו לשאול בעצמן) איזו התרגשות יש לפני סופר קלאסיקו או במשחק של פדרר-נדאל, איך ערן זהבי עשה את עסקת חייו, איך מאור בוזגלו התגבר על פציעה שלישית בקריירה ומה זה בעצם נבדל, גיליתי שהן פשוט אף פעם לא שאלו את הגברים שלהן, ולכן מה שאתה לא יודע לא יעניין אותך. לאט לאט ראיתי שאין דבר כזה עולם של גברים מול עולם של נשים, זה הכל מתחיל ונגמר במה אנחנו מוכנות או מוכנים לתת. אז התיישבתי מול המחשב וחקרתי על עולם הספורט מכל זווית אפשרית וגיליתי שעד היום ראיתי רק 2/3 מהעולם.
השליש הזה, שלא הכרתי, הוא העולם שאני חיה בו היום ובאמת עושה בזכותו את מה שאני אוהבת. עולם הספורט. מנקודת המבט שלי, אם נותנים לי לדבר לתוך מיקרופון ועוד מצלמים את זה לטלוויזיה, אני את שלי עשיתי, למרות שזאת רק ההתחלה.