המציאות סביב הפלות טבעיות מלופפת בשתיקה, שחלילה לא נפר את האידיליה

הוא היה בן 6. הם למדו בבית הספר על מצוות פדיון הבן והוא, שיודע שהוא הבן הגדול שלנו, שאל אותי איך חגגנו את הטקס כשהיה בן 31 יום ומי היה הכהן ממנו נפדה. “לא חגגנו”, אמרתי לו. פניו התכרכמו. נעלב קצת. לא הייתה ברירה אלא להסביר לו שהוא הילד הגדול והנהדר שלנו, אבל הוא לא היה ההיריון הראשון. יותר מזה לא יכולתי לספר לו. איפה בכלל מתחילים? הרי אני עצמי מתקשה עם זה. היום הוא בן 17. מאז אני למדתי לדבר, וכמו שיהודה עמיחי כתב: “למדתי לדבר אצל הכאבים”. 

1. לפני כמה שנים יצאנו לבלות במסיבת יום הולדת באחד המועדונים באזור תלפיות בירושלים. נתקלנו שם במישהי שזכרה איך ישבנו אז, בהריון הראשון שלי ושלה, בהמתנה לאולטרסאונד. היא הזכירה לי את השיחה שבה דמיינו את הילדים שייוולדו מגיעים לבר כשאנחנו בתפקיד הסטוקריות המזדקנות, מציצות עליהם מהאוטו ובודקות שהכל בסדר. “נו, איך היא? היא צריכה להיות כבר גדולה”, אמרה. מסביבנו התקבצו עוד מכרים מהעבר. רציתי לצעוק לה שתשתוק, כי “היא”, מעולם לא גדלה להיות גדולה. היא לא נולדה כי הרופאים הדבילים עשו טעות שעלתה לה בחיים שהיו אמורים להיות לה, ולנו בשברון לב שאף אחד, אבל אף אחד, מעולם לא הכין אותנו לקראתו. במקום זה אמרתי לה: “היא לא נולדה. באה לביקור קצר אצלי והמשיכה לדרכה”. 

2. מדברים איתנו על לידה. כל ספר שעניינו “כיצד באים ילדים לעולם”, כולל ההוא המשונה, התכלת, עם הדמויות עשויות הקרטון שמתנות אהבים של נייר, מדבר על המסלול הרגיל: זרע, ביצית, מפגש, הפריה, צמיחה, לידה. בשום ספר לא יצא לי לפגוש גם סעיף שאומר: לפעמים זה לא עובד. התשדורת המובלעת שהתקבלה אצלי לאורך השנים, הייתה: את אישה פגומה. כל הנשים נכנסות להיריון ויולדות. רק את, את, את. אפילו דבר בסיסי וקמאי את לא מסוגלת כמו שצריך. פגומה. 

3. לא רק בספרים. כל המציאות הזו, סביב הפלות, מלופפת בקשר של שתיקה. הקשר הזה מופר רק בין מי שעברו את זה. אין דיבור חיצוני. מיד אחרי ההפלה האיומה ההיא, משהו בנוף של העולם שמסביבי השתנה. עד אותו יום שבו יצאתי מבית החולים ריקה, בכל פעם שהתבוננתי סביבי ראיתי נשים בהיריון. לא ממש ידעתי מה לעשות. היה לי בן זוג אוהב וקשוב, שחווה גם הוא את אותו אובדן. רק הודעתי בלקוניות במערכת העיתון שלא אגיע. שאני לוקחת כמה ימי מנוחה. עורכת שלוקחת כמה ימי מנוחה זה עסק מופרך בכל עיתון שהוא, “מה קרה”? שאלו אותי, ואני עניתי: “הייתה לי הפלה”. באותו רגע נפתח צוהר אל עולם מושתק שרק חיכה לפצות את פיו. נרקמה מין אחווה כזו, של מי שעברה את זה, וגם גברים שלא ידעו איך להתמודד. בזו אחר זו הן התקשרו לספר לי מה הן עצמן עברו. כולן, כך למדתי, לא היו ערוכות לאפשרות הזו. הרי מי בכלל רוצה? 

4. יום אחד גיליתי על צאתה לדרך של תחרות סיפורים קצרים. ישבתי וכתבתי את הסיפור שלי, של האובדן שלא מדברים עליו, מהרגע שבו גיליתי שאני בהיריון דרך מסלול ההתרסקות שכלל רופאים עם אפס קשב. כתבתי, בין השאר: “בטלפון משוחחים האיש שלי והמוקדנית ממד”א. דקות ספורות והפרמדיקים איתנו, משתנקים. אצלנו בבית, במקום שידע שמחה וחורבן בפרק זמן כל כך קצר... 6.00 בבוקר. יהודה משי זהב מזק”א מגיע לפנות את הקטנטונת שלנו. הוא מתייפח. הוא לוקח אותה לחלקת העוברים. בחדר ההתאוששות הרופא מלטף את ראשי. הוא עצוב איתנו, יש לו הבעה ששמורה בדיוק למצבים כאלה. 'אני מבין אותך, עברתי עם אשתי חוויה דומה'. ליטוף אחד בראש, משפט אחד של הזדהות, הבחירה במילה ‘חוויה', זה מה שנותר משיחות ארוכות שניהלנו. שיחות שבהן התרעתי על אסון הממשמש ובא. התרעתי, אבל אולי לא מספיק”. 

5. את הסיפור שלחתי בשם בדוי. זכיתי במקום הראשון. כשהסיפור עלה לרשת, התגובות לא איחרו להגיע. קראו לו פורנו, סנאף, גסות לב. מי אני, שאלו, שאפר את השלווה והאידיליה הזו, שאומרת שהריון תמיד יסתיים בטוב. אז שיסלחו לי כולם. הריון לא תמיד מסתיים בטוב. אין נתונים על הפלות טבעיות, כי אף אחד לא רוצה לשמוע על זה. אף אחד לא רוצה להידבק באפשרות – ברור למה. ובכן, זה לא מדבק, וכן יכול לעזור לכל מי שעוד תעבור את זה. תודה שהקשבתם.