כאשר שני שטלריד, יו״ר עמותת “אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית", מתבקשת להצביע על רגע מכונן אחד השנה, היא בוחרת באירוע שבו לירון תורג’מן, הנאנסת מחצרים, עלתה על הבמה ודיברה עם המפקדים והחיילים בבסיס שבו נאנסה. “כשקבעו איתי הרצאה נוספת בבסיס חצרים, לא היה לי ספק שזה מה שאני רוצה לעשות - לסגור לה מעגל דומה לזה שלי", מספרת שטלריד (45). “אני הגעתי להרצות בבסיס שלי שבו הכרתי את מי שאנס אותי לפני יותר מ־25 שנים. הרעידות והדמעות התחלפו בנשימות לרווחה אחרי לקיחת השליטה בחזרה דווקא במקום הזה".
האישור ניתן ממפקדי הבסיס, והשתיים נסעו יחד לחצרים. בתחילת ההרצאה היא הציגה את תורג’מן. “היה בקהל הלם שמהול בהמון הערכה לאומץ של הילדה הזו, שעמדה בכל הרגעים המייסרים בדיונים בבית הדין הצבאי שהרשיע את מי שאנסו אותה", שטלריד מספרת. “אני קוראת לה 'מגדלור'. אותה צעירונת שהכרתי לפני כמה שנים, כשהתחלתי ללוות אותה, קבעה תקדים משפטי כשתבעה את עורכת הדין של אחד מאנסיה על התעמרות בה. אותה צעירה בת 20 וקצת שהוזמנה לתיכון שבו למדה לקבל אות הוקרה על האומץ שלה, מול כל התלמידים והמורים, זו שלא מתביישת לספר על הפוסט־טראומה שלה. לעלות לבמה באותו בסיס, להביט לקהל בעיניים ולספר: ‘כן, זו אני, הנאנסת מחצרים, ואני לא מתביישת’. היא סיימה בתודות למפקדים הנפלאים שעדיין מלווים אותה ופנתה לקהל: ‘אל תתביישו, פשוט תספרו למפקדים שלכם. יש מי שיעזור לכם’. היא ירדה מהבמה ונראה כאילו הורידו טונה מהכתפיים שלה".
לנקודת האור הזו נלווה השנה קמפיין הפייסבוק שיזמה, “לא רואים עליכם". שטלריד קראה לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית להעלות פוסטים, בעילום שם או שלא, ולספר על מי שתקף אותם, בלי למסור פרטים מזהים. אלפים מכל מגזר, גיל ומגדר שיתפו פעולה וכתבו את הסיפור שלהם, במשפט אחד. היא הייתה הראשונה לפרסם: “מי שפגע בי היה סרן בצנחנים, בן 26, שיער חום, רווק, עיני דבש, שהיה אחרי תואר ראשון ובדרך לשני, תושב הצפון", כתבה. “על אף אחד מהתוקפים לא רואים. אין להם אות קין על המצח".
הכל החל בשנת השבתון שלה, באוקטובר 2014, עוד כשהייתה מורה בתיכון. היא קראה תגובה לפוסט בפייסבוק והתעצבנה. כל כך התעצבנה, שנכנסה הביתה וכתבה את השורה: “הייתי בת 19". ומשם, השורות כתבו את עצמן: “הייתי בת 19 כשחשבתי שהוריי ימצאו את הגופה שלי במיטה זרה. הוא היה אלים ועצבני, צועק ומקלל, מפנה אלי אצבע כל הזמן, הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי. חשבתי על הוריי מקבלים ידיעה על מותי במיטה זרה שאני לא יודעת אפילו מה הכתובת בה. הייתי בת 19 כשהוא אנס אותי".
הפוסט הפך ויראלי ובעקבותיו הגיעו אליה מאות נפגעי תקיפה מינית שסיפרו את סיפורים בהודעות פרטיות. בעקבות הבאזז שנוצר היא יזמה, שלוש שנים וחצי לפני MeToo#, את “קמפיין האותיות" שבתוך זמן קצר צבר מאות אלפי משתתפים. לאחריו הפיקה שני סרטוני יוטיוב: “הפציעה תקפה אותך, הבושה תהרוג אותך" ו"הם צריכים להתבייש". בראשון השתתפו נפגעי תקיפה מינית חשופים, בשמם ובפניהם. ארבע נשים וגבר אחד, שנגלו למצלמה בהדרגה במהלך הסרטון. בשני השתתפו שחקנים מתנדבים שגילמו אנסים ופדופילים.
***
קמפיין נוסף שיזמה היה “לא לבושה", עם אלפי תמונות של בגדים שלבשו נפגעי תקיפה מינית ביום התקיפה. המטרה: להראות שאין קשר בין מה שלבשו נפגעים לעצם תקיפתם. עם “קמפיין 9" יצאה מיד אחרי שהשופט ציון קאפח ראה בילדה בת 9 מתירנית והקל בעונש של מי שאנס אותה. והיה גם קמפיין "נפגאים" שהציף נפגעי תקיפה מינית מקהילת הלהט"ב.
בין לבין, בינואר 2015, הקימה את עמותת “אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית" והחליטה להקדיש את חייה לנושא. יום־יום היא יוצאת לדרך ומופיעה עם הרצאתה “מחושך לאור" בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ, בפני בני נוער, במכינות ובארגונים שונים. היא מגוללת את סיפורה האישי בליווי דיונים על הטרדה מינית, תקיפה מינית, אקטואליה וכל מה שבוער בנושא.
חמש שנים לאחר שהחלה את פעילותה, היא אומרת: "השנה הרגשתי בפעם הראשונה שזה מתחיל לנוע קדימה, שכבר אי אפשר להתעלם מהאור. שנפגעי תקיפה מינית באמת מפסיקים להתבייש. יותר ויותר נפגעים יודעים שיש להם עם מי לדבר, לאן לפנות, ושמותר להם אפילו לכעוס אם הם לא מקבלים את מה שמגיע להם כקורבנות של פשע אלים. ואני גאה. מרגישה שלי אישית ירד משא מהכתפיים. אבל יש עוד המון עבודה אני ממשיכה לפעול בכל דרך לגירוש החושך בתחום הנורא הזה של עבריינות מין".