החודש ציינו במדינות רבות, ביניהן ישראל, את יום האישה הבינלאומי וגם, באופן פרדוקסלי, יום הולדת 60 לדמות נשית מפורסמת מאוד - הבובה ברבי.
לפני העידן מרובה המסכים והרשתות החברתיות, ברבי היוותה עבור ילדות רבות את מודל היופי הראשון. שיער ארוך וגולש, זרועות ארוכות, רגליים דקיקות, צעירה מאוד, רזה מאוד, תמירה מאוד וזקופה מאוד. עם השנים, בעיקר בעקבות ביקורת ציבורית, ברבי קיבלה ביטויים נוספים ושונים ליופי: בצבע העיניים, השיער וגם בצבע העור. השינוי במידות הגוף הגיע מאוחר יותר, והוא לצערנו, לא ממש משמעותי. אבל ברבי כמודל היא היסטוריה. היום חשופות הילדות (וגם הילדים) לדמויות טלוויזיוניות רבות יותר. עם זאת, אלה שמסמלות הצלחה ומהוות מודל לחיקוי יהיו עדיין ברוב המקרים בעלות אידיאל יופי שאינו ניתן להשגה.
ברבי כסמל למראה החדש
"לא נולדתי בתקופה הנכונה" הוא משפט שאנחנו שומעות לעתים תכופות, בדרך כלל נוספת לכך גם אנחה. אין זו תלונה על קצב החיים המהיר, שכולל שעות עבודה רבות וארוכות, על הקושי להתנתק מהמסכים למיניהם או על מחירי הדירות בישראל, אלא על כך שבימינו עודף משקל, אף אם אינו גדול, מעיד לעתים על סוג של כישלון, להבדיל מרזון שנתפס כסמל של יופי, הצלחה ואולי גם בריאות.
בעבר, אישה יפה ונחשקת הייתה אישה מלאה ואפילו שמנה במושגים של היום. בתקופת יוון הקלאסית ורומא עודף המשקל היה סמל לנשיות, לפוריות, לשפע, ולעושר, כך גם בתקופת הרנסנס. קל להשוות נשים אלו, שהיו מוזות מעוררות השראה לציירים בעלי שם, לדוגמניות היום. אז רזון נתפס כעדות לחולי, לחולשה ולעוני.
אפילו בעבר הלא רחוק, באמצע המאה הקודמת, הנשים הנחשקות כמו מרילין מונרו, סופיה לורן ומלכות יופי לא היו רזות במיוחד.
נטע ברזילי עם נטע אלחמיסטר ונועה בני. צילום: אמיר מאירי
תהיי יפה ותסבלי
במציאות של ימינו, בעשרות השנים האחרונות, כולם רוצים להיות רזות ורזים. לעתים תוך הצבת יעדי משקל לא ריאליים. במטרה לשפר את המראה נעזרים בדיאטות שחלקן קיצוניות, בפעילות גופנית ממוקדת, התורמת לעיצוב ולחיטוב. וכשאלה לא מביאים במהירות לתוצאות המיוחלות, פונים לשיטות מלאכותיות: מחוכים, ניתוחים פלסטיים ודרכים נוספות שונות ואף משונות.
נושא מבנה הגוף והמראה החיצוני בכלל מעסיק רבים, ונמצא בתאוצה, לא רק בקרב נשים בוגרות אלא גם בקרב ילדים (בעיקר ילדות), בני נוער וגם גברים.
יחד עם זאת, אין ספק כי המשקל והמראה החיצוני מעסיקים נשים, הרבה יותר מגברים, גם אם עודף המשקל ואחוז ההשמנה בקרבם גבוה יותר. הכינוי הארכאי "המין היפה" מעיד על כך שאצל נשים נתפס עודף משקל כ"בעיה אסתטית". אצל גברים "המין החזק" עודף משקל הוא בעיקר בעיה רפואית מדאיגה.
מחקרים מצביעים על כך שנשים החושבות שהמראה שלהן יפה בדרך כלל בעלות ביטחון עצמי גבוה ומרגישות מושכות. לעומתן, גברים שחושבים שהופעתם יפה תופסים את עצמם בריאים וחסונים פיזית. מחקרים אחרים מראים שנשים מעריכות את משקל גופן כגבוה יותר ממשקלן בפועל, בעוד שבקרב גברים התמונה הפוכה: הם מעריכים את משקלם כנמוך יותר ממשקלם בפועל.
אף על פי שברור שפגיעה בבריאות אמורה להניע לפעולה ולירידה במשקל, נראה כי המוטיבציה לרדת במשקל מסיבות אסתטיות גבוהה מאוד, וזו אחת הסיבות לשכיחות הפרעות אכילה גבוהה יותר בקרב נשים. לא קל למצוא נשים ששלמות עם מראה גופן ואוהבות אותו כפי שהוא, ללא רצון לשנות או לשפר קצת.
בנימה אופטימית (או שלא)
ומה יהיה בהמשך? האם נצליח לעצור ולנסות לחזור אחורה, לממדים המתאימים למבנה הגוף ואינם מזיקים לו? לעתים במקביל ליעדים קיצוניים חלה גם מגמה הפוכה, שעוזרת לאזן ולמצוא שפיות בתוך השיגעון. אם נישאר בעולמות התזונה, האוכל והדיאטות, נוכל לראות שהגענו לנקודת קצה בצריכה של אוכל מעובד ועתיר תוספים ומזיקים, ולצד זה אנו רואים מגמה ורצון לחזור לאוכל של פעם. הביתי, הפשוט והבסיסי.
אנו מקוות שכך יקרה עם המראה החיצוני. כך שנשים (וגם גברים) יבינו שניתן להיות יפות במידות גוף שונות - וזו לא קלישאה. אין מראה אחיד שכולן צריכות להתיישר לפיו. שנצליח לראות את עצמנו בעיניים יותר אוהדות ופחות ביקורתיות.
להשגת מטרה זו במהרה יש לרתום מעצבי אופנה, חברות אופנה, חנויות בגדים, גופי תקשורת שונים, חברות פרסום וגם את המעגלים הקרובים והאינטימיים של המשפחה, החברים ואנשי חינוך. זאת כדי לתמוך ולפעול לקבלה אמיתית והעצמה החל מגיל הילדות, דרך הנעורים ועד החיים כבוגרים של כל מי שמראהו קרוב לאידיאל היופי הנפוץ או רחוק ממנו.
נשמח לראות בחנויות הבגדים היצע רחב גם למידות גדולות, יותר שחקניות וזמרות מצליחות במידות גדולות, וכן, גם דוגמניות.
לא מכבר קיבלנו דוגמה לדמות בולטת ומובילה: נטע ברזילי. אין ספק שנטע אישה מוכשרת, חזקה ומצליחה. היא מהווה גם מודל לאישה שלא מסתתרת מאחורי בגדים רחבים אלא צועדת בביטחון ובחיוך לעיני כל בבגד ים על מסלול הדוגמנות.
