לפני כמה שנים ערכנו אירוע מיוחד בבית הכנסת השכונתי שלנו. הנשים עבדו, בישלו, ניקו, סידרו את האוכל בצלחות וערכו את כל השולחן. בינתיים, הגברים הגיעו לשולחן וגערו בהן להביא את האוכל מהר יותר. כשסיימנו את ההכנות, נכנסנו גם אנחנו לארוחה, ושם גילינו את המקום שנשמר לנו, הנשים, לאכול בו: פינה חשוכה, קטנה, כמעט בלי כיסאות, בצד הכי מוסתר של החדר. 

95% מהחדר היה שייך לגברים, שישבו בצורה נוחה ומרווחת ונהנו מכל האוכל שהונח עבורם. לעומת זאת, הפינה הקטנה הייתה המקום היחיד בו יכלו הנשים, שארגנו את כל הארוחה בעצמן, לאכול ולשבת, לנוח ולדבר. 
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי את ההפרדה המגדרית, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהמציאות הזו הכעיסה אותי באי השוויון שהתגלה בה. את ההפרדה המגדרית אפשר להצדיק בטיעונים דתיים, את העובדה שכמעט תמיד היא באה על חשבון הנשים, אי אפשר. 

וזאת המציאות. תמיד עזרת הנשים היא קטנה יותר. תמיד הנשים הן אלו שנדחקות לצד, מקבלות פחות, נחשבות פחות. כאילו המקום שלהן הוא שולי, הן שם רק כדי לבשל ולארגן, לתמוך ולעזור לגברים לקיים את המצוות. אך אין להן באמת מעמד שווה לזה של הגברים. 
זה לא שיש פחות נשים בעולם, או בחברה המאמינה והשומרת מצוות. אי השוויון הזה מנכיח את אי השוויון הקיים מזה שחר ההיסטוריה וכתוב גם שחור על לבן בספרי התורה. שלא תטעו, של כל הדתות. אין בטקסט הזה זלזול או לעג לדת, אלא רק מחאה על דחיקת הנשים לשוליים, שוב ושוב ושוב, למרות השנים ולמרות השינויים. 
אין לי ספק שבהפרדה המגדרית בעפולה, אם לבסוף תהיה כזאת למרות החלטת העירייה, גם שם נראה את המרחב נשמר ונשלט על ידי הגברים, כשהנשים מקבלות פינה קטנה בצד, כאילו זורקים להן טובה קטנה על הדרך. הדבר הזה, לא נסלח ולא מתקבל על הדעת בישראל של שנת 2019.

גם אם בעפולה ייערך האירוע בלי הפרדה מגדרית, הדבר יימשך כיוון שהפך להרגל כה מוטמע בקרב החברה שאפילו הנשים לא מודעות לאפליה שבו. אולי בפעם הבאה שנמחה על הפרדה מגדרית כלשהי, נזכור גם את הדבר החשוב באמת, שמסתתר שם מתחת להפרדה. ההחבאה של הנשים. הרחקתן. צמצומן. ודחיקתן מהמרחב.