אשת השבוע שלנו היא הסופרת האמריקאית מרגרט אטווד, שחגגה מוקדם יותר השבוע את יום הולדתה ה-80. אם אתם לא מזהים במי מדובר, נגלה לכם שמדובר ביוצרת של "סיפורה של שפחה", סדרה ששינתה את חיינו והאירה באור חדש את מהפכת "#metoo". אטווד, כתבה לאורך השנים אינספור יצירות בתחומים רבים, ובהיותה בעלת מנעד אינסופי כתבה גם לפלייבוי.  
"הסדרה יצאה בטיימיניג שמאוד נגע לתכנים שלה", סיפרה ד"ר הדס כהן, מרצה למגדר במרכז לייפר באוניברסיטה העברית, "הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ נבחר על פני הילארי קלינטון, האישה שהיתה הכי קרובה מכל המועמדות שקדמו לה להיבחר לנשיאה (והיא אף נבחרה ברוב קולות אך לא על פי האלקטורטים, כלומר נציגי המדינות)". היא הזכירה כי "טראמפ הואשם על ידי למעלה מ-20 נשים בהטרדה מינית ואף הוקלט מתרברב שהוא יכול לנשק את מי שהוא רוצה ויכול לתפוס כל אשה באיבר מינה".
לדבריה, במובן זה טארמפ מייצג עבור נשים ליברליות אמריקאיות, את הגורמים הקונסרבטיביים בחברה האמריקאית אשר רוצים להגביל את זכויותיהן השונות, כמו לעשות הפלה. "במובן הכללי יותר, הוא מסמל עבורן נורמות פטריאכליות, שמטרתן להגביל את החופש שלהן", ציינה המומחית, שמעבירה הרצאות על הסדרה. 

למה אנשים כ״כ אוהבים את הסדרה?
"הסדרה מדברת על שינוי סדר יום פוליטי חברתי, אשר משקף את מה שקורה היום ברחבי העולם. בארצות הברית עלה מנהיג עם אג׳נדה שמרנית ומיזוגנית ובישראל הסדרה מהדהדת לרבים את הפיכת ישראל למדינה דתית יותר בה נשים מודרות יותר ויותר מהמרחב הציבורי. הסדרה מציגה את חלום הבלהות, את הסיוט של חברות ליברליות שיוויוניות של שינוי סדר היום לשמרני ומדיר נשים אשר עושה שימוש בכח על מנת להבטיח את קיומו". 


האם הסדרה קשורה לתנועת ה-"metoo#"?
"הגל הנוכחי של התנועה עלה לאחר בחירתו של טראמפ ויש שאומרים בתגובה לבחירתו. לו קלינטון היתה נבחרת, אני בספק אם התנועה היתה מקבלת את ההד הציבורי, הלגיטימיות וההכרה אותן קיבלה. הסדרה עלתה באקלים ציבורי דומה, בו החל מיאוס ציבורי ביחס לא הולם לנשים. מחד תנועת ה-metoo# משקפת את הפיכת אג׳נדה שיוויונית ללגיטימית, בעוד שהסדרה משקפת את צדו השני של המטבע, כלומר את הפחדים מעולם פטריארכלי. מה שעוד מעניין הוא, שמרגרט אטווד יצאה נגד התנועה ואמרה שנערכים משפטי שדה ההורסים את חי המואשמים ללא הוכחות (רק על סמך האשמות) וכן שזה יחזור כבומרנג כנגד התנועה הפמיניסטית. יוצרי הסדרה לא הסכימו עימה, ובעונה השניה לה היא רק יעצה ואשר לא הסתמכה ישירות על הספר שלה הם בחרו לצדד עם התנועה כאשר בעלילה פרד וסרינה (אחד מהמפקדים הבכירים בגילעד) ואשתו סולקו מקנדה לאחר שעדויות של שפחות מגלעד הועלו לאינטרנט. הנציג הקנדי אמר לזוג: ״אנו מאמינים להן״ שזה המוטו הכללי של תנועת ה-metoo# בה מילתן של המאשימות מספיקה על מנת לכונן אשם."
מה הסדרה אומרת על האישה של ימינו?
"אני חושבת שהסדרה משקפת עד כמה החופש, שכל כך הרבה מאיתנו לוקחות כמובן מאליו, יכול להילקח מאיתנו בין רגע, ולמעשה הוא לא אינהרנטי לעולם בו אנו חיות. הרי זה מה שקרה בסדרה - תוך זמן קצר השתלטה תנועה דתית שמרנית והחזירה את מצבן של נשים מאות שנים אחורה, לתקופה בה הן היו תלויות כלכלית בגברים כי אסור היה להן להיות בעלות רכוש, אסור היה להן ללמוד ועוד. בסדרה כמובן הקצינו זאת וזו הגדולה שלה - הם לקחו חששות והפכו אותם לסיוטים. למשל, לא רק שלא מקבלים הומוסקסואלים אלא שתולים אותם, מסרסים לסביות וכורתים להן את הדגדגן. אני חושבת שהסדרה רוצה להוות תמרור אזהרה למי שחושב או חושבת שאפשר לנוח ולהפסקי להילחם על החופש שלנו".

 
מה המסר העיקרי של הסדרה?
"אני לא חושבת שיש מסר עיקרי אחד לסדרה אלא כמה, וכן ישנם מסרים גלויים וסמויים. בעונות האחרונות (ובמיוחד בשלישית) המסר הוא כי תמיד יש אפשרות להתנגד לדיכוי, וכי אסור לאבד תקווה. אנחנו רואים את זה כאשר ג׳ון, הגיבורה, מסתכנת באופן כמעט התאבדותי על מנת לנסות להבריח ילדים מגלעד. עוד מסר שעובר באופן מאוד חוזר הוא כי על נשים לעזור זו לזו. רואים זאת כאשר המשרתות עוזרות להבריח הילדים מגלעד או מחביאות את ג׳ון גם במחיר סיכון חייהן. המסרים הסמויים בסדרה קשורים לדרך בה עלינו להתייחס לפליטים אשר מגיעים ממקומות בהם מתעללים בהם. בדומה לסדרה ״כתום הוא השחור החדש״, אשר העלתה לסדר היום את מצב האסירים בבתי כלא, נעשה בסדרה מהלך דומה. פה אנחנו מזדהים עם הגיבורות שמגיעות לקנדה ואנחנו מאוד רוצים שיתייחסו אליהן בצורה אנושית, ושלא ישלחו אותן חזרה לגלעד. במציאות הפוליטית של ימינו, בה פליטים מגיעים מדרום אמריקה לארצות הברית, מהמזרח התיכון לאירופה ומאפריקה לישראל המסר הזה מאוד רלוונטי".

מה מייחד את גישתה של אטווד לכתיבה על נשים?
"אטווד מספרת פה את הסיפור שאנו בדרך כלל לא שומעים, שהוא הסיפור של הנשים לאורך ההיסטוריה ובמקרה הזה מה קרה להן בהפיכה פוליטית ולאחריה. גם בספר ההמשך לסיפורה של שפחה, ״העדויות,״ יש נרטיב של שלוש נשים בגילעד כמו גם בספר אליאס גרייס (שגם הוא הפך לסדרה מצוינת בנטפליקס). לפעמים השפה שלה יותר מעודנת ולפעמים מאוד וולגרית (כמו בספר אוריקס וקרייק למשל מהטרילוגיה MaddAddam) אבל המשותף להכל זה הדרך בה אירועים משפיעים על נשים ובמובן זה זו ספרות פמיניסטית. כך היא למעשה מספרת את Herstory ולא History".