זה היה מין רגע כזה שרק בדיעבד הבנתי שנחקק בי. לכאורה, הכל שיחק לטובתי: חוזרתי על ידי מערכת עיתון נחשב והעורך הראשי בכבודו ובעצמו פינה לי מזמנו. הוא קבע איתי בבית קפה באמצע הדרך, כלומר בין מקום העבודה שלו לשלי. במקום לבוא בטוחה בעצמי, בקע מתוכי יצור מתרפס, כזה שמצחקק בחינניות. עכשיו, אני מעולם לא הייתי מהמצחקקות בחינניות. אין לי אותו, את הצ’יפ החמוד שכובש לבבות. פשוט אין. אז מי היא זו שהשתלטה עליי השתלטות עוינת ומביכה, וישבה שם מול העורך ההוא, החביב, שהיה מוכן לעשות הרבה מאוד כדי שאתגייס למערכת שלו? גרוע מכך, קרה שם עוד משהו. “על כמה חשבת?”, הוא שאל אותי כשהגענו לחלק הכי מסובך בסיפור הזה, לפחות לי – הכסף. “לא חשבתי”, בקעה מתוכי המצחקקת והשתלטה על השיחה. “תגיד אתה”. אחר כך, כדי להוכיח לו את טוהר כוונותיי ואת מהימנותי, שלפתי מהתיק מסמך. “הנה, זה תלוש השכר שלי היום”. 

מה היה שם, באותה שעה כשכל הקלפים היו לטובתי, ובכל זאת החלטתי ללכת על הפסד ידוע מראש? למה הייתי כל כך נחושה להוכיח לו שאני אולי מוכשרת, אבל לא מספיק? למה התעקשתי לשכנע אותו שמתוך, נגיד, עשרה דברים טובים שהוא מזהה, יש בי פחות מחצי? כל אלה שאלות שמנקרות בי מאז אותה ישיבה בבית קפה.

כבר מזמן שאני לא מצחקקת בחינניות. על הישות המשונה הזו השתלטתי. מה שכן, כשעל השולחן עולה נושא הכסף כתגמול עבור עבודה מצוינת, כמו רוב חברותיי, גם אני חוטפת משהו שנע בין שיתוק להצטפדות. אני כותבת “חברותיי”, כי איכשהו אצל הגברים שאני מכירה זה לא עובד כך. “לא תאמיני”, מספרת לי חברה טובה, אם לשלושה, שעשתה קריירה מפוארת בניהול. “מגיעים אליי גברים שעומדים במעט מאוד דרישות ממה שאני מפרסמת בדרושים, אבל עם תביעות לשכר בשמים. לעומת זאת, מגיעות אליי נשים שעומדות בתשע מתוך עשר מהדרישות, ומבקשות הרבה פחות כסף. דפוקות. אנחנו דפוקות”. לי אין כוח להלקאה עצמית. אני סומכת על אחיי הטוקבקיסטים שכבר ינאצו אותי. בשביל זה לא צריך אותי. אז למה בעצם כשזה מגיע לנשים, רובנו נתקעות כשמדברים איתנו על כסף? “הלו”, מציץ לי מבעד לכתף הבן שלי, “תכתבי גם שזה מסר ממש לא טוב לילדים, כשאתן באות ככה, כמו לוזריות”. 

את ההסבר סיפקה לי חברה יקרה, שזכויות רבות לה. היא מסבירה שמאז ומעולם אישה נתפסה 
כ־Angel in the house. התפקיד של האישה כרעיה, אם ואחות היה לתת הכל מאהבה. הציפייה מנשים, מאז ומעולם, הייתה שתספקנה את כל הכישורים והיכולות במתנה, ללא תמורה. כך יצא שנשים התנדבו בכל תחום עשייה שלהן משחר ימיו של האדם הקדמון ומשחר ימיה של האישה הקדמונית. בעלות המקצוע היחידות שגבו כסף עבור מלאכתן היו (נכון) בעלות המקצוע העתיק בעולם, זונות. והקול הקמאי הזה הולך ומטרטר לנו במוח האחורי. ברגע שכסף נוגע במשהו שאישה נותנת לעולם, היא נתפסת כמאכזבת. גם כשנשים יצאו מתחום הפרט לתחום הכלל הציבורי, הקיבוע והקישור שבין נתינה מאהבה לנשיות לא השתנו. אצל גברים זה הפוך. הציפייה היא שהעשייה שלהם תמיד תזכה בתמורה. על זה מספרים לי חברות וחברים רבים, כל אחד ממקומו. ההבדלים בין גברים לנשים במשא ומתן אינם הבדלים של מיומנויות או יכולות עריכת משא ומתן, אלא בתפיסות שמנחות כל מגדר לגבי מה מגיע לו בשוק העבודה. לגברים, כך הורגלנו לחשוב, מגיעים יותר משאבים, ולכן הם יגיעו למשא ומתן על תנאיהם עם תפיסה שלפיה מגיע להם יותר. 

התפיסות האלה ממשיכות להתבטא גם במהלך העבודה. “תבקשי העלאה כבר!”, אני שומעת את בן הזוג של חברתי הטובה, סמנכ”לית בחברה מובילה, והיא מתקפלת. “שאני אבקש בשבילך?”, הוא צוחק. אז לא. הגיע הזמן שנבקש בשביל עצמנו. בלי פחד ובלי מורא. עם ידיעה ברורה שלכל אחת ולכל אחד מגיעה תמורה עבור כישוריהם, הזמן שהם מקדישים לעבודתם והניסיון שהם מגיעים איתו. אישה או גבר? את זה כדאי שנשאיר במערה של האדם הקדמון והאישה הקדמונית.