"אמא, את לא כל כך טובה בחשבון" התווסף היום ל"סבתא מבשלת יותר טוב ממך". בעודי מסתכלת על בני היקר בן שש וחצי, מבעד לאדי התבשיל- ניסוי שהתכוונתי להכין היום ולהעביר ככה, עוד חצי יממה, בין הסירים- התבדיתי. בטוחה שהנני אצנית מרתון, בעודי לובשת טייצים כל היום (נכון לדקה זו הדבר הנוח ביותר ללבוש בימים אלו בהיותם משלים קצת את הבבואה המשתקפת במראה), משתדלת להיות המורה הטובה ביותר עלי אדמות, להמציא את הניואנסים להורות מגניבה- מחנכת- מנצחת, אבל רגע- מה אני מנסה בעצם להראות? בא לי לשחרר.
היום השמונה עשר בשגרה המטורפת הזאת כשאני כותבת את הטור המאה ושמונה שלי, גרם לי למספר תובנות יוצאות דופן,למשל, מה היה קורה אם הקורונה הייתה נמשכת לנצח, או לפחות לשנה הקרובה בחיי, אילו החלטות הייתי לוקחת והאם הן היו שונות?
יש משהו בהרגשה שהעולם הולך להיכחד, שאני מרגישה שבא לי לטרוף הכול, ובאופן מפתיע לא לעשות את הדברים הכי משוגעים, אם כי את הדברים הכי מקורקעים, שעד כה לא עשיתי, לקחת החלטות משמעותיות, דווקא כשאני עם הגב לקיר.
דבר ראשון: הייתי מורידה את כל המסכות שקשורות באהבה. הייתי מסבירה לאהבת חיי המורכבת דיו, שחלאס. צריך להתבגר. פחד יהיה תמיד. חוסר וודאות היא שם המשחק. בעולם לא בטוח, צריך לבסס דבר אחד והוא המחוייבות הזוגית. אז בשם האחריות הבוגרת הרובצת על כתפיי הייתי מארגנת לנו ערב זוגי אינטימי, עם ארוחת ערב מטורפת, יין, סרט וטבעת. כן, אשכרה הייתי כורעת ברך. טוב, לא יודעת אם ברך, אבל הייתי כורעת משהו. אולי עד אז, כבר הייתי כורעת ללדת.
דבר שני: הייתי מסבירה לגרוש שלי, שככה אנו חייבים להמשיך להתנהל. בכבוד הדדי ובפירגון. כי רק ככה נוכל להיות ההורים הכי טובים לבן שלנו. כי הורים טובים, אלו הורים שטוב להם. ביחד, כל שכן לחוד. אולי גם סוף סוף הוא היה מרשה לי להכיר לו מישהי. כי בא לי לראות אותו בזוגיות מאושרת.
נקודה שלישית: הייתי מסבירה לבן שלי את השיעור החשוב ביותר בחיים והוא שהעולם הוא משוגע. שאפשר לעשות אלף תוכניות והם ייקטעו לנו ברגע, לא כי לא היינו מספיק טובים, אלא כי יש תרחישים שהם גדולים מאיתנו. הייתי מסבירה לו שהסבלנות משתלמת וכדאי לחכות כי הטוב יגיע. מעצם זה שאנו מכוונים אליו.
נקודה נוספת עבורי: הייתי מבקשת מעצמי לנסות להפסיק להוכיח. דווקא עכשיו, בגלל שזה כה מתבקש. אומנם בשנה האחרונה עשיתי עבודה טובה על עצמי עם נפשי ושחררתי את החגורה באבזם "הלהראות". משהו שם נרגע תודה לאל ולגיל.
הייתי מתכנסת פנימה לתוך ליבי ומנסה לאהוב את עצמי יותר. בארבע שנים שאני גרושה הייתי במנעד הפכפך. מנעד שנע בין הצורך להראות ש"על הזין שלי הכל" לבין הרצון לבכות לכרית ולשאול היכן טעיתי במשעול. אף דמעה מחד, או טפיחה על השכם מאידך, לא העלו אותי על גרדום החרטה.
על שום דבר לא הצטערתי בדרך. לא על הרגעים שלא הכרתי את עצמי, גם לא על הדקות הנוצצות יותר במרוץ חיי. ידעתי, גם אם בסוף השביל תהיה שנאה עצמית מטורפת- יש לכך סיבה. שום דבר לא קרה לחינם. וכן, גם כשמקורביי הרימו גבה, מדאגה או מפליאה על מעשיי, ידעתי שאני בכיוון הנכון. כל הזמן חשתי שזו החוויה שלי והחבר שמחכה לי בסופה- הלא הוא מוסר ההשכל, גדול מכל מה שאטיב להסביר. וכך באמת היה.
ולגבי משפחתי וחבריי - כנראה שהייתי מארגנת איזה תא זכוכית למפגש איחוד מרגש. לא באמת הייתי עומדת בגעגועים של לא לראות אותם כל כך הרבה זמן. אבל זה כאמור ברור מאליו.
הבטחתי לעצמי שכאשר נחזור לשגרה, אגיד תודה לכל מקום אליו אני נכנסת: למקום העבודה היקר שלי, בין אם המזגן יהיה שם מקפיא או סאונה, למי שיחתוך אותי בכביש- אודה ואשלח לו נשיקה באוויר, למכון הכושר שלי עם השרירנים החשים עצמם מקגוויר, לביה"ס של הבן שלי שנמצא על גבעה בזווית של תשעים מעלות.
על הכול אודה, כי הכול יכול להשתנות מחר.