"אמא, שמת לב שציפי שביט עשתה לק ג'ל באצבעות?"
ישבתי עם בני לראות את טקס הדלקת המשואות המרגש בהר הרצל ולא הפסקתי לחייך ולדמוע. אכן לתפארת מדינת ישראל. תמיד רציתי להיות שם בהר הרצל. לא בהכרח כקהל. דווקא להדליק משואה. אני, שהשתתפתי בכל טקס אפשרי ב"אורט מוצקין" ובמשלחת לפולין והייתי בטוחה שאהיה קצינה בשירות קבע בצה"ל, התבדיתי והייתי צריכה לחשוב על קטגוריה ראויה בגינה אדליק את המשואה המיוחלת. בין חלום אחד מתקיים, למשנהו שנגוז תהיתי על מספר קטגוריות מעניינות שאוכל בזכותן לשאת את הלפיד ובקול רועד להתרגש מול קהל עצום, משל הייתי קווין בלייב אייד באצטדיון וומבלי. כאחת שחוגגת את עצמאותה הזוגית כבר ארבע שנים, עלו במוחי הקודח ובלבי הרותח מספר קטגוריות מעניינות.
יכולתי להשיא משואה בשם כל הדייטים הכושלים, בהם הייתי מטפלת יותר מבת זוג.
לכבוד כל הגברים שניגבתי להם את הדמעות, לפני שהם הגישו לי טישו.
לכבוד כל הרגישים, שהיו בעיקר רגישים לעצמם ולא ראו דבר זולת עצמם והמטענים שלהם.
כל אלה עם בעיות ההתמכרויות הקשות והנפילות הקלות. עבור כל אלה שהרגשתי טוב שאני מסייעת להם ולא השכלתי להבין שאני נכנסת לסשן בלתי נגמר של טלפונים באמצע הלילה, החזקת הראש כשהם מטים להקיא, או כאלה שרצו שאעשה בייביסיטר לילדים שלהם, אבל בעצם רצו שאעשה בייביסיטר לעצמם.
יכולתי גם להשיא משואה עבור כל המתנדנדים, שחשו עצמם בגן משחקים, אך משום מה עלו על המתקן הלא נכון.
לכבוד כל אלה שרצו להוריד לי את השמש, הירח והכוכבים, אך חזרו רק עם פיח של החללית "בראשית" מפורקת בידם. עבור כל אלה שידעו איך תראה שמלת הכלה שלי, כולל "כל נדרי" של מה שיגידו לי מתחת לחופה וחישבו לי את פרק הזמן של הכניסה להריון, כולל ספירת ימי הביוץ שלי, אך הסתפקו בלקחת אותי לחתונה של חבר ולהגיד ש"אנחנו זוג יפה ולא צריך להלחיץ על חתונות אחרי שמונה חודשים של זוגיות", למרות שחצינו את גיל 35.
בזכות כל אלו ששינו דעתם בצאת החמה והתחרטו בצאת הנשמה. עבור כל אלה שדיברו על חיי משפחה ובית במושב כבר אתמול, אבל לא יכלו לעבור לגור איתי מחר.
עבור כל אלה שנורא רצו ולא יכלו. שממש האמינו, אבל החברים לרעה השפיעו.
הודות לכל אלה שאמרו שאני האישה המושלמת, אבל אז נזכרו שהם לא ממש מבינים את הגדרתה המילונית של המילה שלמות.
יכולתי גם להשיא משואה עבור כל הדייטים שלי שהיו מצולקי אקסיות.
שלא משנה מה עשיתי, אמרתי, הנחתי, תמכתי - הבור בנפש היה כה עצום והלב היה מפורק כמו בשר על עצם המתפורר לאיטו.
לכבוד כל אלה ששנאו את האקסית, בגלל בגידה פיזית או רגשית אבל קידשו אותה בחייה.
לכבוד כל המזכרות, מתנות, דיבידנדים, שירים, שוקולדים שהיו מונחים יחד איתי בחלל משותף והרגישו לי כאילו היא "האחות הקטנה" והיא צופה בנו מדברים, מתנשקים, מתכנסים לתוך עצמנו. לכבוד כל אותם גברים שלא הצליחו לעשות שיפט דליט ואני הייתי צריכה לשפץ מהיסוד את הלב הקמל שנשות העבר שלהן השאירו בשדה הקרב.
יכולתי גם להשיא משואה עבור כל הגברים שאמרו שהם מעדיפים לצאת עם אמא, אבל בעצם התכוונו לאמא שלהם.
לכבוד כל אותם גברים שהסטטוס לא מפחיד אותם, כי הם למודי ניסיון, אבל כנראה עשיתי להם חינוך מחדש בנושא כיבוד הורים. עבור כל אותם גברים שהתרשמו, פיארו, קילסו, היללו, התלהבו, רצו להכיר אותי להורים ולחברים ולסבתא רבא, אבל אחרי פרק זמן נזכרו בסטטוס שלי (שוב) והבינו שאיתי זה לא יכול לקרות.
עבור כל אלה שממש רצו, אבל בלב היה להם מעצור.
יכולתי להשיא משואה עבור עצמי. עבור ליבי ונפשי שחישלו אותי בארבע שנים הללו.
לכבוד ההבנה שאף גבר לא יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, ועם זאת הודות לתודעה למדתי לדלג מעבר לחישוקי אש בזכותם. בגללם. אבל בעיקר בזכותי.
יום עצמאות שמח.