זה קרה. קטע. עברתי דירה. עם בן זוג. שלי. דיברתי על זה. רציתי את זה. חלמתי את זה. חיכיתי כל כך. לא האמנתי שאני אחרי גירושים אמצא זוגיות כזו בונה, שתיקח אותי קדימה, תגרום לי להאמין בעצמי מחדש, אחרי שנים שביטחוני העצמי היה בקרב יריות עם עצמו, אחרי שחיפשתי את השקט שלי, בתוך הרעש האינסופי של חיי, של הרצון להוכיח.
כל הזמן רציתי להראות למה אני כן טובה, כן מוצלחת, אחרי שנים שאמרו לי שאני לא מספיק. מוזר, כל חיי הייתי מצטיינת בלימודים, באוניברסיטה, מעולה בספורט, ואיכשהו בזוגיות ההיא של אחרי הצבא, נאבקתי שנים להיות בולטת. בסוף הבנתי שכאשר אני לבד בזוגיות אבל המון עם עצמי, אני הכי בולטת שיש, כי אני מוארת, ללא הצל הכבד שלו. חשתי מושתקת, דווקא אני שעושה כל כך הרבה רעש - כבשתי את שתיקתי. כבשתי את עצמי בחסותו.
ואז הוא הגיע, הגבר של חיי, זה שבמהלך השנה האחרונה הצעיד אותי קדימה, לקח אותי למחוזות חדשים של הנכון והטוב והחיובי. זה שאמר לי "תראי שזאת תהיה הבחירה הטובה של חייך". והוא צדק. הוא לימד אותי מה זה לאהוב את עצמך בפשטות, בלי להסתבך, בלי להתפלפל, פשוט להיות אני. ימים כלילות הסביר לי שהדברים נשמעים בחוזקה, כשהם נאמרים נטולי עצבים ופילטרים.
ואז עשינו את הצעד המטורף והמתבקש הזה, עברנו לגור ביחד. ובחודשים האלה הבנתי שאני מסוגלת ועוד כמה מסוגלת. וראיתי שבצד המעבר הפיזי, טיפלתי בעצמי באינסוף דברים רגשיים.
קודם כל, קלטתי שדווקא ככל שהשנים עוברות, אני נעשית יותר רכה. כנראה זה קשור לאמהות וודאי שזה קשור לרצון הנכסף לילדים נוספים עם החסון שלי. הבנתי שכל מי שהפחיד אותי מזוגיות שנייה ומפרק ב' בעצם דיבר על עצמו, על הפחדים שלו והנטייה הזו שלי לשמוע אותם ולנכס אותם לעצמי נובעת מהיכולת לחבק סיטואציות שנקרות לאוזניי או לדרכי.
כזאת אני, מחבקת. דבר נוסף שהבנתי הוא שכאשר יש התרגשות בתולית מהפעם הראשונה של דברים שקורים לך, היא איננה מאפילה על התרגשויות נוספות חדשות המתפתחות בדרך. אהבה אחרי גירושים היא בונה, מעצבת ומועצמת יותר מאהבות שהיו לך עד אז. ההתרגשות ממנה היא כמו רכבת הרים אינסופית ומוערכת יותר. האדרנלין מטורף, כיוון שהוא נמשך בחיי היום יום.
וכאשר האדרנלין נובע גם מניסיון למוד דמעות מלוחות ממערכות היחסים הקודמות לו, בא לי פשוט להגיד תודה. ולשפשף את עיניי ולומר ברוך שעשני.
תובנה חשובה: הבנתי שכל מטלות הבית הן זעיר אנפין לעומת השגרה היומיומית שלנו, הרב גונית. דברים שפעם היו ממש חשובים בעיניי בגילאי העשרים בשותף לחיים, הם כעת לא על סדר יומי, על סדר נפשי.
התקשורת בינינו הרבה יותר משמעותית מכל כביסה שלא תיתלה, או שירותים שלא ינוקו. ואפרופו שירותים- הבנתי ששותף לחיים, שותף להורות הקיימת ולהורות העתידית- חייב להיות משוחרר מכל עכבות שהן, בכל נושא שהוא, גם בנושא ריחות והפרשות, יהיו אשר יהיו.
הקורונה הזאת גרמה לדרך שלי להיות מורכבת מהרבה צמתים ואינסוף החלטות, השנה הזאת לימדה אותי שרק כעת, באמצע גיל השלושים, הבנתי כיצד זוגיות אמורה להיראות ואיזה דרך מדהימה עוד צפויה לי. אני כבר מאושרת. לא חייבת להמתין בציפייה לסוף הדרך, אלא ליהנות מהדרך כבר עכשיו.