"אני לא יכולה להיות במקום שיש בו מישהי רזה ממני", אמרתי למטפלת שלי. אז באותן שנים, הטריף אותי להיות במקום שיש שם מישהי שהיא חמישה קילו פחות ממני, כאילו זה מוסיף לה טון של טוב לב. "איפה זה פוגש אותך?" היא שאלה אותי מבעד למשקפיה השיקיות. "אגיד לך איפה זה פוגש אותי. בצומת האגן דאז בואכה בן אנד ג'ריז".

הטיפול של אז נתן לי הרבה כלים של ניתוח עצמי - מה אני אוהבת בעצמי, ובעיקר מה פחות. ואיך כאש ומים האהבה והשנאה העצמית מתבוססות זו בזו במלחמת בוץ אינסופית. בעיקר הבנתי שהמלחמה הזו הולכת להימשך לנצח. או לפחות, כל עוד אני חיה. לא פחות מנחם. לימים הבנתי שקשה לי להיות בסיטואציה חברתית בה אני לא הכי טובה - כשאין לי את בן הזוג הכי מושלם או את העבודה הכי נוצצת. בכל פעם שהיה חסר משהו במשוואה הבלתי נגמרת הזאת, הייתי צריכה לפצות במשהו אחר או להאדירו.

אז כמטמורפוזה לסדרה "עשרת הדברים שאני שונאת אצלך", להלן הדברים שאני אוהבת בעצמי, אבל הם משחק מסוכן, כי כשמקלפים מעט, בעצם מבינים שאני גם קצת שונאת אותם.

ביטחון עצמי:  אליה וקוץ בה. אני עפה על עצמי בראיונות עבודה ובפגישות חברתיות, ומנסה להיות הגרסה הכי נוצצת של שמלת הנשף, שאני גם ככה לובשת ולא ברור לי למה. לעתים אני מוצאת את עצמי נותרת עם נעל אחת של סינדרלה, בלי יכולת לגשש באפלה. אני רוצה להיראות הכי מבינה, הכי חברותית והכי עם ראש פתוח, רק שלפעמים בא לי לשתוק לרגע, לעמוד מן הצד ולהתבונן בסיטואצייה. כשאני עושה את זה, אני מגלה את אותם האנשים, בעלי הביטחון, שנראה שהכל בא להם בטבעיות.

המראה שלי: נושא של דיונים פרה-היסטוריים חוצי גבולות ודורות מלאי חפירות. לפני לידה/ אחרי לידה/ עם דיכאון/דיאטת כרוב/ ספורט בעצימות גבוהה/ ריבועים בבטן/ יש מה לתפוס. שמעתי הכל והייתי הכל - הייתי גם רזה, גם עם הפרעות אכילה וגם עם הפרעות אובר אכילה. גברים רצו אותי בכל מצב, אבל אני לא רציתי את עצמי לרוב. במבט על תמונות מהעבר, הבנתי שלא משנה כמה טוב נראיתי - אף פעם לא הייתי מרוצה. תמיד העדפתי לייחצן את שמחת חיי ואת מוחי על פני היותי כוסית. אבל תמיד רציתי עוד קצת רווח בין הרגליים, עוד קצת גובה, עוד קצת ציצי. בסוף הבנתי שאני חייבת ליהנות מהכאן והעכשיו, כי אני מפספסת הרבה בדרך. אז ניסיתי לאזן את התפריט (עד היום אני מנסה לאזן את התפריט, לא תמיד בהצלחה).

עיקרון הריצוי: גדלתי להיות טיפוס מרצה, אני לא יודעת אם זה חינוך או תולדה. רציתי להיות תלמידה טובה, בת טובה, חברה טובה, ילדה להתגאות בה. איפשהו לקראת הטיול של אחרי צבא זה עבר לי. מיציתי להיות טובה בשביל אחרים ורציתי להיות טובה לעצמי. אותו הדבר קרה לי כשרציתי להתגרש - רציתי להיות טובה לעצמי, לא לסביבה. לעשות מה שנוח לי , ולא מה שנוח לעיניים או לאוזניים של המשפחה. זה דרש ביצים של בת יענה, אבל גידלתי אותם לאט ובזהירות. אני עדיין רוצה לרצות, מסתבר. אבל אני עושה את זה מבחירה מודעת.

הגירושים הראו לי את הלמרות, את העל אף. אמרו לי שיש אהבה אחת גדולה ומי ייקח אותי גרושה פלוס ילד. אז אמרו, אמרו שאני סיפור מורכב. איפשהו לאורך הזמן הרגשתי שאני מרצה את הסטטיסטיקה. מריצה את הסטטיסטיקה על גופי ונפשי, כאילו אני הולכת עם האמירה ש"כבר התחתנתי התגרשתי עשיתי ילד. מה בוער עכשיו אהבה, עוד ילדים".

כשחזרתי להאמין בעצמי ולא בעיקרון ריצוי העל, פגשתי את עצמי. וכבר שפגשתי את עצמי, הדרך לחסון שלי הייתה קצרה - כי הוא קיבל אותי עם הכל ובלי מניירות, נפגעת תמימות של אהבה, משננת משפטי פתיחה מסרטי בורקס, בעיקר רוצה להראות. מזלי שהוא רצה לראות. רציתי להשמיע, ולשמחתי הוא היה קהל קשוב.

בסוף מסתבר שכדי להרגיש סינדרלה, אני לפרקים צריכה להרגיש קצת לכלוכית.