13 ניירות כסף היו מגולגלים על הראש. גוונים. פעם בחצי שנה צריך לעשות את מה שרוב הנשים מחשיבות כפינוק, אבל במקרה שלי מדובר בטרחה, כמו ביקור אצל רופא שיניים שנופל עלייך פתאום. את הולכת רק כשהפרצוף ממש נפוח, וגם אז עוברת קודם אצל ד"ר גוגל ומנסה לחשים וכשפים ותפילות. לפעמים זה עוזר ואת ניצלת, מבטיחה לאלוהי הלחשים שתגישי לו מנחה בוקר ולילה, מבטלת את התור הדחוף והולכת לבזבז כפיצוי את הכסף שהתפנה לך על תיק שחמדת.
הכאבים הקטנים גורמים לך להבין שאת אידיוטית, שיש צרות גדולות בחיים ושכל התלונות שלך ביום שלפני כאב השיניים היו מיותרות. זו דרכו של העולם לומר לך שבמקום להתעכב על מה שלא מצליח לך, יכולת לבחור אחרת. ועכשיו את מוצאת את עצמך על כיסא לבן עם צינורית שאיבת רוק בפה או במקרה החמור פחות, אצל הספר עם 13 ניירות כסף שמעטרים את ראשך.
הוא כבר יודע. תמיד כשהוא מקבל את הטלפון הבהול שבודק אם יש תור בדחיפות. לא הרופא, הספר. הוא יודע שאני חייבת להגיע עכשיו או גג בעוד שעתיים. מחר זה כבר יהיה מאוחר מדי. השיער ירגיש שאת הולכת לנעוץ בו מספריים, אף על פי שהבטחת שתגדלי אותו מעבר לאורך הכתפיים ולעולם לא תשרפי אותו במי חמצן. וכך, כמו במטה קסם הוא פתאום יסתדר מעצמו, כאילו שום משבר גיל לא עבר עליו. כאילו הסגר השני ומחיר השחייה בים עבר לו מעל הראש. הוא יעשה הכל כדי שלא תתעללי בו שוב רק כדי להחזיר לעצמך קצת מצב רוח, כשמדברים שוב על עוד סגר.
על הספסלים מחוץ למספרה יושבות בריחוק מופגן שש נשים, כל אחת וניירות הכסף שלה. כל אחת והריב שהיה לה עם עצמה בבוקר, כל אחת עם התקווה שהיא תצא מהמספרה הזו אישה אחרת.
לא היה מקום על הספסל אז אחת הנשים הדליקה לעצמה סיגריה והלכה הלוך ושוב בין חלונות הראווה. כל החנויות היו סגורות, ומזל שהתחיל להחשיך, כי היא לא הייתה רוצה שמישהו יראה את הדמות שהשתקפה בחלונות, ולו בחטף.
צללית דהויה של אישה עייפה עם עודף משקל קל של סגר. לא משהו רציני, אבל בהחלט משהו שמכנסיים צמודים מדי ירגישו מיד. וגם אצלה שיער באורך ביניים שמתחנן למחילה בתקופה הקשה שלו מאימת המספריים. אבל מי אני שאשפוט. יושבת עם 13 ניירות הכסף שלי כי ביקשתי במפורש מהספר שאני לא רוצה להיות גברת פסים מהסופר.
ההיא שבהיתי בה בחצי השעה הארוכה התהלכה הלוך ושוב ובחנה את צלליתה משתקפת, לא האמינה שזו היא. הסתכלתי בה ובניתי לי סיפור, בעיקר כי אין אישה שלא מכירה את ההרגשה - וגם כי נגמרה לי הסוללה בטלפון.
נגמר הזמן. התגברתי על המבוכה של ההמתנה בחוץ וביקשתי מהספר שזה יהיה קצר וקולע, פחות משעה ואני בחוץ. הוא הביט עליי בחזרה במבט חתום של מעצבי שיער שלא אוהבים שמחלקים להם הוראות. הם אומנים, השיער זו היצירה שלהם. אישה דעתנית מדי שאין לה מושג בתספורות היא אימתם הגדולה. והנה, אחת כזו הגיעה. ולא סתם הגיעה, אלא בגחמה של רגע כי ראתה איך ראש הממשלה בגד בספר שלו ועכשיו גם היא רוצה שינוי. אבל לא שינוי דרסטי, אלא עדין. "אתה יודע, תשמור על הקו של התספורת, תחדש אבל רק תרענן, אולי תוסיף פה ושם גוונים, אבל לא הרבה, רק אחד, שניים או 13".
לספרים יש יכולת אינטואיטיבית מרהיבה לאבחן מצבי נפש של קליינטיות. לא בכדי משווים אותם לפסיכולוגים. אלא שבניגוד לפסיכולוגים הספרים לא יושבים ומהנהנים, אלא מטפלים באקטיביות הטומנת בחובה מחויבות רבה. שינוי, אבל מעודן. כזה שכולם ישימו לב אליו, אבל שלא יהיה דרסטי מדי, כדי שאות הקין של הלב החצוי או של הנפש שלא מוצאת מנוח לא יהיה חקוק על המצח. הרי ידוע שנשים רצות למספרה בעתות משבר, בדרך כלל אחרי פרידה. אבל לפעמים זה סתם צורך בשינוי, או חישוב הזמן לאחור לפני שיסגרו שוב את המספרות.
13 ניירות כסף קולפו מקצות השיער כמו קרמבו ישן. לפני החפיפה הגוונים נראו כמו 13 גחליליות על הראש שמאירות בבת אחת. הסתכלתי על זו שלידי וראיתי שלבה החסיר פעימה. קיוויתי שאחרי שהחמצן יישטף מהשיער, יהיה לה יותר אוויר בריאות. אני נשארתי עם המסיכה ובקושי נשמתי. ואז נפל החשמל. אין פן. פתאום שום דבר לא הדאיג אותי יותר. הצרות הגדולות פינו את מקומן לשאלה הקיומית הקשה של הסתיו: איך לעזאזל בניגוד לעצת סבתא, אני חוזרת בשיער רטוב הביתה.