"לירון, מתי את באה לחיפה?" שאלה אותי חברתי הטובה מזה חמש עשרה שנה. הסתכלתי על הנייד, פתחתי את לוח השנה ונדהמתי לגלות שאשכרה שלוש שנים לא עשיתי ביקור בית בחיפה ובקריות. "מה קורה כאן?" שאלתי את עצמי. טרם השאלה הייתה ברורה לי התשובה.

אני לא מתמודדת. זה הרגע לעצור כאן לוידוי קטן. אני מחשיבה את עצמי אחת ששמה את האמת בפרצוף. שסבורה שחייבים להגיד הכול כאן ועכשיו, שתהיה מוכנה לנסוע לצד השני של העולם כדי להגיד את מה שהיא חושבת לקרובים אליה, גם אם הדבר לא נעים למשמע אוזניים, גם אם המציאות לא מוחאת כפיים. והנה אני מוצאת את עצמי מונעת מדרכי, דרך שלל תירוצים לא להגיע לחיפה ולקריות. יש שם משהו לא פתור בעברי, משהו שאינני רוצה להתמודד עימו. משכנעת את עצמי ש"מי שרוצה לראות אותי מגיע למרכז".

והנה אני עושה זאת. בשבת אחת טרום סגר, עם הרבה געגועים לנוף ילדותי, שמתי פעמיי, מעילי וזיכרונותיי למוצקין. הגעתי הבייתה. הנסיעה פתאום דמתה לי כפחות מלחיצה. ראיתי את הנופים חולפים על פניי. ראיתי את חיי חולפים על מליחות דמעותיי. פתחתי את דלת הכניסה ובשיא הרוך והנעימות קיבלתי את החיבוק של אימי. ואז לאט לאט קלטתי. נכנסתי אל הבית ושם הכול המשיך כרגיל, בדיוק מאותה נקודה לפני שלוש שנים כשיצאתי ממנו.

הריחות, הצלילים והתמונות של כל המשפחה כבמוזיאון הלבבות המאוחדים נתנו לי רגע של אתנחתא מול כל הזיכרונות שהיו לי שם מגיל ארבע עשרה. ונכנסתי לחדרי, פתחתי מגירותיי וכתבשיל היוצא מהתנור הכו בי תחושותיי. הבנתי מדוע שלוש שנים בחרתי לא להתמודד עם בית הוריי. החיים הקודמים שלי הורגשו שם במלוא הדרם. החיים של לפני היותי גרושה. החיים מלאי התמימות, "לפי הספר", רק לא ברור לפי איזה פרק, ומהו בכלל הספר ומי לעזאזל כתב אותו. 

והנה רגע של תסכול ובלבול. פלאשבקים. גיל ארבע עשרה, תיכון, דוגמנות מסלול של דקה וחצי, הפרעות אכילה, הצטיינות כזאת ואחרת, אהבת נעורים אחת, אכזבת נעורים שנייה ושלישית, ועוד שיר שכתבתי ועוד פזמון נוגה ורצון בלתי פוסק לזוגיות. כל הזמן. טובה כזאת. טהורה. וצבא וחוויות, וטיול אחרי צבא, ושטויות, ומגורים באילת ומעבר לעיר הגדולה, שם הכול קורה.

ושוב חזרה לבית ההורים, ותואר ראשון ואהבה של על אף. שנדמה לי שהיא מספיקה. והרהורים אודות האהבה הזאת. ומעבר זוגי שוב תל אביבה. והרהורים. ובלבול. ורצון לחתונה. ורצון למשפחה. ורצון לילד. כמיהה ענקית כזאת להפוך לאימא, שמדגדגת ומסחררת ומאפילה על חושיי. מערפלת את תודעתי.

ואין לי כבר צורך להביט בתמונות. הרגשת עייפות משתלטת עליי. מנתחת. מבפנים צורחת. איך הרגשתי והתעלמתי. איך היו לי זרקורי כתובות אש והתעקשתי. ואז הדיכאון ההוא אחרי לידה שעברתי בגפי. כי "אני אימא ואני צריכה לדעת מה זה להיות אימא". כאילו זה בדי אן איי שלי. ואיך רציתי להשאיר משפחה כאילו מתפקדת, בבית מתפרק שמתחנן לריסטרט.

רגע. משהו תפס את עיניי. אימא שלי מרגישה אותי. פתאום שמתי לב שבחדר נעוריי, אימא הניחה תמונות של החסון כאילו היה שם כל חיי. ואולי בעצם הוא היה שם ופשוט חיכה לרגע המתאים להתגלות במלוא הדרו. ואני מבינה שכל דרך החתחתים שעברתי לא הייתה לשווא. 

החרא שליקקתי היה כדאי. למדתי להעריך. הבנתי מה זה לזקק כנות. מהי משמעותה של האמת וכיצד אפשר לבנות אהבה טהורה, אמיתית ובריאה למרות כל כך הרבה כאב בדרך, למרות שחשתי שנגמרו לי החדרים בלב ללמוד איך מבטאים את המילה אהבה מחדש.

חיבקתי את ההורים. יצאתי לדרכי חזרה מרכזה, עם טפיחה על השכם. עשיתי את זה. התמודדתי. החשש לא כל כך נורא.