נשים בישראל מפוטרות יותר, מרוויחות פחות, מתקדמות פחות בעבודה, ומודרות מצומתי קבלת ההחלטות; כל זה לא חדש. אבל תקופת הקורונה הקצינה את אי־השוויון התעסוקתי, החזירה נשים לתפקידיהן המסורתיים כרעיות וכאמהות ופגעה במאמציו של המאבק הפמיניסטי.
“צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לראות את הפגיעה בנשים בתקופת הקורונה”, אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו. “הקורונה הובילה לעלייה חדה באלימות במשפחה ולרגרסיה בשוק העבודה, בדגש על נשים. הגענו למשבר הזה מראש כשנשים בישראל מרוויחות רק 70% משכרו של גבר באותו תפקיד ורחוקות מצומתי קבלת ההחלטות. עוד לפני המשבר היינו חברה מיליטנטית, פטריארכלית ושמרנית שמזדנבת מאחורי יתר מדינות ה־OECD בכל הנוגע לקידום נשים ונוכחותן בזירות בכירות”.
מחר, לרגל יום האישה, יתפרסם סקר שהוזמן על ידי ויצו, שבדק כיצד השפיעה השנה האחרונה על נשים במישור הכלכלי והתעסוקתי. “התמונה שעולה מהסקר היא שנשים בכל העולם נפגעו יותר מהמשבר”, אומרת נוימן. “הנטייה הטבעית לשגר את האישה הביתה מתרחשת בכל המדינות. בנוסף, רואים כי הייתה חזרה של נשים לתפקידים 'המסורתיים' והקצנה של אי־השוויון. החשש שלי הוא שעד שמהמשק יתאושש ונחזור לכלכלה בריאה, יעברו שנים. לא נתאושש בקלות. יש חברות שלמות שפשוט נמחקו מהמשק, ונשים שעבדו בהן עלולות להישאר בבית גם כשאפשר יהיה לחזור. גם כשמערכת החינוך תחזור לשגרה מלאה, ככל הנראה לא יהיו מספיק מקומות עבודה, ואמהות יישארו בבית”.
גם נתוני שירות התעסוקה מאששים כי נשים הן הנפגעות העיקריות של הסגרים והמגבלות על המשק הישראלי. לפי הנתונים, בתחילת ינואר 2021 נרשמו 137 אלף דורשי עבודה בלשכת התעסוקה, ש־67% מהם היו נשים. בשנת 2020 שיעור הנשים השכירות שפוטרו מעבודתן היה 70% מסך כל המפוטרים. “זו תקופה לא פשוטה עבור הנשים מכל הבחינות”, אומרת חגית פאר, יו”ר נעמת. “מעונות היום נסגרו בסגרים או עקב תחלואה, והנטל נפל בעיקר על נשים. זה לא חדש, אבל הקורונה שמה לנו מראה והראתה עד כמה המצב לא שוויוני. נשים מדווחות לנו שחלקן לא יכולות לחזור למקום העבודה. בגלל בידודים והחסרות של ימים שלמים מפטרים אותן, או שהן נאלצות להתפטר ולהישאר בבית. אנחנו עדיין בקצה הקרחון. רק כשיסתיימו תקופות החל”ת, נדע את ממדי התופעה. הרבה נשים מצאו את עצמן בחל”ת כי מקומות נותני שירות נסגרו. ובנוסף, מכיוון שהשכר שלהן נמוך, הן אלה שמוצאות לחל”ת או בוחרות לצאת בעצמן כדי ששכר הבעל יישמר”.
בקו החם של נעמת מדווחים על עלייה של כ־300% במספר הפניות של נשים, בנושאי אלימות, חינוך ותעסוקה. “אני מניחה שגם בתחום הרפואי נראה מחלות נשים ותחלואת נשים גדולה כי הן חוששות להגיע לקבל טיפולים רפואיים או שאין להן זמן בגלל הטיפול בבית ובילדים”, אומרת פאר. “אני מניחה שנראה גם מצבים רגשיים קשים מאוד. להתמודד עם הג’אגלינג הזה בין עבודה ואחזקת בית עם ילדים - זה באמת מטורף, ולא רואים את הקצה. לנוכח זה רואים גם עלייה חדה באלימות במשפחה, גם במשפחות שאינן מוכרות לרווחה. סיר הלחץ מביא לאלימות, בשעה שמקום העבודה היה בעבר מפלט כלשהו. זה מתווסף ללחץ הכלכלי, לאי־הוודאות, לשהות עם ילדים לאורך היום”.
יותר דיכאון
העבודה מהבית הייתה אמורה לכאורה להוות גורם לצמצום אי־השוויון בין המינים. אבל מחקרים שנעשו באיטליה ובאנגליה מראים אחרת. נשים בתקופות הסגר הקדישו יותר זמן למטלות הבית ולטיפול בילדים, גם אם המשיכו לעבוד מהבית. לעומתן, הגברים השקיעו במטלות הבית רק כאשר בת זוגם עבדה בחוץ. נתונים מהעולם מראים כי לאמהות לילדים בגילי אפס עד חמש היה קשה במיוחד להגיע לאיזון בין הבית לעבודה. לפי “הגרדיאן” הבריטי, מספר המאמרים שכתבו נשים באקדמיה צנח פלאים בתקופת הקורונה, וההסבר לכך היה חוסר פניות בזמן הסגר עם הילדים בבית.
“כשזוג מקבל החלטה מי נשאר בבית עם הילדים ומי משוחרר מזה, זה תמיד נופל על האמהות, וזה נתפס כהחלטה הגיונית”, אומרת נוימן. “נראה מאוד טבעי והגיוני לזוגות ישראלים מי יישא את המשא הזה, וכך יוצא שנשים הוחזרו הביתה. מראש נשים לא מתקדמות כמו גברים, מראש ההורה הנוכח שרץ ומטפל זו האישה משום שגברים מרוויחים יותר ויש להם את החופש בשוק העבודה להתפתח כי יש מי שדואג לבית. מערכת החינוך שלנו הושבתה למשך הזמן הארוך ביותר בעולם, מה שהשליך מיד על הנשים. השילוב של עובדת ואמא הפך לכמעט בלתי אפשרי. הסיכוי של נשים בקורונה לעמוד בנפח העבודה שהתחייבו אליו היה מאוד נמוך. לאישה היו שתי אופציות: להתפטר או לרדת בהיקף המשרה בשל חוסר יכולתה לעמוד במחויבויותיה, או להיות זו שיוצאת לחל”ת. כשהיו צריכים להחליט מי יוצא לחל”ת, מקומות עבודה ויתרו על הנשים ראשונות. הן ויתרו על עצמן, והמעסיקים ויתרו עליהן”.
לפי נתוני שירות התעסוקה, בפברואר 2021 היה מספר החוזרים לעבודה הנמוך ביותר מאז פרוץ משבר הקורונה. ההערכה היא כי לנוכח תשלום דמי האבטלה, שאמורים להימשך עד יוני הקרוב, רוב דורשי העבודה אינם ממהרים לחזור אליה. לפי הצפי, כאשר תקופת הקצבאות תסתיים, התחרות על המשרות תגדל, ואיתה הקושי למצוא עבודה.
“העוול הגדול ביותר נעשה למגזר הפרילנסרים, שבו הרוב הוא נשים”, אומרת נוימן. “הן שקופות, המדינה לא לקחה עליהן אחריות, ולחלקן לא היה ממה לחיות. האפשרות להוציא לחל”ת עשתה נזק כי היא פטרה את המעסיקים מאחריות לעובדות. היה צריך לשמר אותן, ואת הכסף שניתן להן כדמי חל”ת - להזרים להן דרך המעסיקים. בכך היו משמרים יחסי עובד ומעביד, נותנים להן סיבה לקום בבוקר, שומרים על בריאותן הנפשית וכו’. כך זה התנהל בעולם, ובזכות זה לא סגרו עסקים, אלא צמצמו את היקף הפעילות ולא נותרו ללא עובדים. גם העובדה שלא הופרשו הפרשות סוציאליות לפנסיה תפגע מאוד בנשים בעתיד. דמי החל”ת העניקו לנשים 70% מהשכר בלי הפרשות סוציאליות. עדיף היה להן לקבל 50% משכרן, לצד הפרשות ופנסיה”.
מחקר של הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב בדק לאחר הסגר השני מה השינוי שחל באיכות חיינו ומצא שצעירים ונשים נפגעו יותר. בנוסף, בעוד רמת הלחץ של גברים ירדה במהלך הסגר, זו של נשים רק התגברה. ההסבר לכך עשוי להיות פיטורים או הוצאה לחל”ת שחוו נשים רבות במקביל לטיפול בילדים ולסגירת מסגרות החינוך. עוד נתון הצביע על צמצום מפגשים חברתיים של נשים לעומת גברים, דבר שהעלה אצלן את רף הדיכאון והדכדוך.
מענק בייביסיטר
“הקורונה רק הקצינה בעיה קיימת”, אומרת חנה רדו, יו”ר “קבוצת תשעשרה” ו”סופרסונה” ויזמית עסקית חברתית לשוויון מגדרי. “יש פה חוסר שוויון מגדרי קיצוני, והיא רק החמירה אותו".
רדו, שמיזמיה פועלים בדגש על קידום נשים בתעסוקה, קידום שירותים מרחוק וקידום תעסוקת נשים בפריפריה, הוכיחה בתקופת הקורונה כי אפשר גם אחרת. “ב'קבוצת תשעשרה’ יש רק מנכ”ליות נשים, ולא הוצאנו אף אישה לחל”ת”, היא מספרת. “היו כמה נשים שהוציאו את עצמן. בסגר השני והשלישי, כשהלקוחות כבר חזרו ולא הייתה סיבה לצאת לחל”ת, מימנו לעובדות בייביסיטר. כולנו אמהות לילדים ואנחנו היינו שם, ואף אחד אז לא הציע לנו לממן שום דבר. גם בתחילת דרכנו לא היה לנו כסף לזה, ובכל זאת מימנו כדי להתקדם. בימים אלה אנחנו מספקות לנשים גמישות תעסוקתית, מחשב וסלולרי ונותנות אופציה לעבוד מהבית. אחד העובדים שלנו הוא גבר, ואשתו עובדת חיונית, וכשיש סגרים, הוא עובד מהבית. זו הדוגמה הטובה ביותר".
"כולנו קרייריסטיות שרוצות שנשים יצליחו, וזה בזכות מנהיגות נשית. כשיש מנהיגות גברית, הם תמיד יעדיפו גברים ויבינו אותם. אם הגברים לא נשארים בבית ואין חלוקה שווה בנטל, נשים מאולצות לקחת חל”ת. יש אצלנו סמנכ”לית שנשואה לטייס, ולהם שני ילדים קטנים. היא דיברה עם בן זוגה והציבה לו עובדה שהוא לוקח חופש והיא ממשיכה לעבוד. במקביל, קיבלה מאיתנו בייביסיטר. בסגר הראשון היא יצאה לחל”ת וממש הצטערה על זה. קורים כאן שני דברים: בתוך המשפחה צריך לחנך את הנשים לדרוש את שלהן; ובנוסף, צריך לחנך את הגברים שאנחנו שוות זכויות ומוכשרות מקצועית, והעבודה היא חלק מחיינו. כמו שאצלם זה לא על חשבון הילדים, אז גם אצלנו. הפתרון הוא להתיר חסמי תעסוקה: לתת לכל עובדת העדפה מתקנת, לדאוג שיהיה לה בבית אינטרנט ולפטופ, ולממן מענק בייביסיטר, בדיוק כפי שלגברים יש הוצאות נסיעה ואש”ל”.
האם המאבק הפמיניסטי עלול להיפגע?
רדו: “הוא רק החל. התוצאות היו גרועות לפני הקורונה, ואחריה הן הרבה יותר גרועות”.
פאר: “אם לא נלמד לקחים, בהחלט נמצא את עצמנו בנסיגה. החשש הוא שנשים יישארו מאחור, יחזרו לעבודות מסורתיות, יחזרו הביתה כל עוד לא תינתן להן אפשרות לקיים שגרה כלשהי. נשים יישאו בתוצאות הקשות עוד הרבה לאחר שהקורונה תיעלם”.
