מנהלות מחלקות הקורונה: "זו הייתה עבודה קשה פי כמה ממה שהכרנו קודם"
ד"ר טטיאנה מיכאילוב, מנהלת מחלקת קורונה בהלל יפה, וד"ר ילנה קישנבסקי, מנהלת טיפול נמרץ קורונה בקפלן, נאבקות מדי יום ולילה על חייו של כל חולה, לצד הפחד, אי־הוודאות והעומס הבלתי נתפס. "כששאלו אותי אם אני רוצה לנהל את המחלקה, בהתחלה בכיתי", מספרת ד"ר טטיאנה מיכאילוב, שהחל מסוף יוני 2020 החלה לנהל את מחלקת הקורונה זיהומית א' במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה.
"שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה את זה, אם אני יכולה לקחת את המשקולת הזאת על הכתפיים שלי, אבל אני לא מצטערת לרגע שהסכמתי. זו הייתה תקופה קשה ומאתגרת, גם מקצועית, גם מבחינת החולים והמשפחות שלהן. זו הייתה תקופה לא פשוטה לצוות שלנו עם הרבה אתגרים, בעיקר חולים בכל הגילים במחלה שאף אחד לא מכיר אותה. כל גל היה שונה מקודמו. נכון לעכשיו אין אצלי כמעט קשישים, כי כנראה כולם כבר חוסנו. עכשיו אני מקבלת כל יום צעירים בני 30־40, וגם נשים בהריון. נכון לעכשיו מי שנמצא אצלי הם בעיקר אלה שלא חוסנו".
עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"אנחנו נותנים לחולה כל מה שיכולים, אבל המחלה כל כך קטלנית שלפעמים הטיפול שלנו לא עוזר בסופו של דבר. לא בכל המקרים אפשר לעזור. כמו כן, מאוד קשה להתמודד עם המשפחות ולהודיע שהחולה נפטר".
אילו רגעים זכורים לך במיוחד?
"כל מקרה שבו בן אדם יוצא מהמחלקה שלי - מחלים או הולך לבידוד בית בלי חמצן, ואומר לי תודה עם חיוך - זה מרגש. כל מקרה שבו חולה יוצא מחייך הביתה מהמחלקה שלי, מבחינתי זה סוג של ניצחון. ככה מרגיש גם כל הצוות הנפלא שלי. אף אחד מאיתנו לא מפחד להיכנס למחלקה, כולם תמיד עם חיוך".
עד כמה מרגישים את השחיקה?
"אין לי אפילו זמן לחשוב על שחיקה. לפעמים כשאני חוזרת הביתה, אני מרגישה עייפה מכך שהמחלה כאן ועדיין הורגת. זה באמת קשה, אבל אני קמה בבוקר ואומרת שאני באה למחלקה ורוצה לראות את החולים משתפרים. אני משתדלת לחשוב לטובה, שהנה עוד יום עבר, עוד חולה השתחרר הביתה, שיש עתיד. אני מאוד מקווה שתעבור תקופה ונשכח את המחלה הזאת. לא דמיינתי שהמגיפה הזו תימשך כל כך הרבה זמן. אף אחד לא חשב שיהיו חולים במצב כל כך קשה. אני חושבת שבתוך חצי שנה, אם כולם יתחסנו, נוכל להתגבר על המחלה ונחיה איתה כמו עם שפעת".
"זו הייתה תקופה מאתגרת, שהוציאה אותנו לגמרי משגרת החיים", מספרת גם ד"ר ילנה קישנבסקי, מנהלת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי קפלן ברחובות מקבוצת הכללית. מאז פרוץ המגיפה פוצלה מחלקת טיפול נמרץ בקפלן לשני אגפים, כאשר אחד מהם הפך להיות טיפול נמרץ קורונה.
"אותו צוות למעשה פועל במקביל בשתי החזיתות", מספרת ד"ר קישנבסקי. "זו הייתה עבודה קשה פי כמה ממה שהכרנו קודם: עבודה עם חוסר עצום בכוח אדם, עבודה בתנאי התמגנות, עבודה שלוותה בתחילה בחוסר הבנה, בחוסר ידע. אנשים המגיעים לטיפול נמרץ קורונה הם החולים הכי קריטיים. התמודדנו גם עם חוסר התקשורת עם החולה עצמו שלא ראה את הפנים שלנו בגלל ציוד המיגון".
"כמו כן, היינו צריכים להעביר את ההודעות הכי קשות לבני משפחה. פעמים רבות היינו מרדימים ומנשימים חולים, מסתכלים להם בעיניים ומבינים שאצלם ב־90% זה כרטיס לכיוון אחד, מה שלא היינו רגילים אליו בטיפול נמרץ רגיל, שם במקרים רבים אנחנו מצליחים להציל. הגל השני היה הכי עוצמתי. היו בו אנשים בני 60, שקודם היו בריאים, וכעת הבנו שהם הולכים למות. אפילו לא יכולנו לתת למשפחות את הזמן להיפרד מהם".
איך השנה הזו השפיעה עלייך נפשית?
"אני מרגישה תשישות. למזלי יש לי צוות נפלא, ואנחנו ממשיכים לתפקד. יש סיפוק כשמצליחים להוציא אנשים ממצבים קריטיים".
האחיות הראשיות: "זו הרגשה נהדרת להחזיר מטופל הביתה"
אילנה פוחיס, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ קורונה בסורוקה, ונורית יעקב, אחות אחראית במחלקת קורונה במרכז הרפואי כרמל, עובדות מסביב לשעון כדי לטפל בחולים. "בהתחלה זה היה מפחיד מאוד", מודה פוחיס, שמתחילת המגיפה משמשת כאחות אחראית במחלקה.
"ראינו חולים במצב קשה מאוד, שמגיעים עם מחלה מסתורית שלא הכרנו. בדרך כלל, בטיפול נמרץ רגיל אנחנו מצליחים להציל מטופלים ואחוז הנפטרים הוא קטן, ואילו בקורונה - זה לא המצב. מי שמגיע במצב מאוד קשה לטיפול נמרץ קורונה, הסיכויים שלו לא גבוהים".
עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"קשה מאוד להתמודד עם תמותה של אנשים צעירים. כשהם מגיעים, את מדברת איתם, עם משפחתם, מאכילה אותם, רוחצת אותם. את רואה אנשים שהיו עצמאים עד לפני יומיים ופתאום תלויים בך ב־100%. גם התחושה שהמחלה הזאת הרבה פעמים בלתי נשלטת גורמת לתסכול. כולנו עייפים כבר מהמצב, אבל כרגע לצערי אני עוד לא רואה שזה עומד להיגמר מהר".
מה בכל זאת גרם לך סיפוק?
"המטופלים שיוצאים מהמחלקה, שאנחנו באמת מצילים אותם. זו הרגשה נהדרת להחזיר מטופל הביתה למשפחה, לילדים. לתת לו לחיות עוד שנים רבות זו ממש הרגשה אדירה".
נורית יעקב, אחות אחראית במחלקת קורונה במרכז הרפואי כרמל בחיפה, עבדה במחלקה כחצי שנה במהלך הגל השני, ועכשיו חזרה אליה שוב. "אצלנו במחלקת הקורונה יש גם חדר לידה", היא מספרת. "הייתה לנו יולדת בחדר הזה, ואילו בצד אחר של המחלקה שכב איש גוסס. הוא נפטר, וכשהצוות עטף את המטופל, באותו הזמן בדיוק, מהצד השני, שמענו בכי של תינוק. זה אחד הדברים שלעולם לא אשכח", היא מספרת.
מה הקשיים בתקופה הזו?
"את רואה את צילומי החזה של החולים, רואה איך הם מידרדרים מיום ליום. היה לנו חולה שאמר: 'נורית, אני רוצה שיבואו להנשים אותי, התעייפתי'. יש כאלה המגיעים על הרגליים, נלחמים על טיפת אוויר, ואנחנו שם בצד השני של המסכים, מדברים איתם, מעודדים אותם, אנחנו גם שרים ורוקדים איתם. כל המקצוע שלנו בנוי על מסירות, נתינה, מקצועיות, הקשבה למטופל. אנחנו נכנסים, מתמגנים, והמטופלים מקבלים את אותו הטיפול כמו שהיו מקבלים במחלקה אחרת. עד היום אני זוכרת את החולה הראשון שקיבלתי והאחרון ששחררתי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ובכלל לא חוששת לעבוד במחלקת קורונה. אני מוגנת בכל האמצעים האפשריים. כמו כן, המקום הזה נותן לך הרבה פרספקטיבות לחיים. זו מחלה שפוגעת בכלל האוכלוסייה, אין מישהו שחסין".
באילו עוד אתגרים נתקלת?
"קיבלתי מכל בית החולים צוות לעבוד איתו, שלא היה צוות אורגני לטיפול במחלה. זה בהחלט אתגר לגבש את הצוות ולהוביל אותו לטוב ביותר, לרמה שכולנו נדבר בשפה אחת. היה צורך להכשיר צוותים שעד היום לא טיפלו בחולים כאלה. יש לי למשל אחות ממחלקת ילדים, שפתאום מטפלת במבוגרים ובחולים מונשמים".
להבדיל מאחרים, יעקב דווקא אופטימית. "אני נותנת לקורונה עוד שלושה חודשים גג. נראה לי שאחרי זה כבר נחזור לחיים השגרתיים והנורמליים שלנו", היא אומרת.
