המורות: "קבעתי סדר יום לתלמידים שלי, לילדים שלי וגם לי"
עמית דבוש, אחראית מערכת, מחנכת כיתה י"א ומורה ללשון ולמתמטיקה בתיכון ברנקו וייס במרום גליל, נאלצה בתקופת הקורונה לתמרן בין עבודתה לבין היותה אם לשישה ילדים, שהצעיר בהם נולד בשנה האחרונה. "זו התמודדות לא פשוטה", היא מספרת. "ילדתי, יצאתי לחופשת לידה וחזרתי ללמד בזום. בהתחלה הרגשתי שאני, התלמידים והילדים שלי הולכים לאיבוד מבחינת לוח הזמנים. אז הבנתי שאני צריכה לבנות מערכת זום ולקבוע סדר יום קבוע לתלמידים שלי, לילדים שלי וגם לי".
בהמשך העבירה דבוש את הלימודים לשטח הפתוח. "נפגשתי עם התלמידים במרחב הפתוח באזור בית הספר", היא מספרת. "סידרתי שולחנות וכיסאות לכל תלמיד עם כלי כתיבה ומחברות פרטיות, הבאתי לוח מחיק, וזה הפך את הכל לקל יותר, גם אם האתגר היה עדיין לא פשוט".
מהם הקשיים שבהם נתקלת בפן האישי והמקצועי בתקופה הזו?
"הייתי צריכה לחשוב על פעילויות מקוריות ולצאת מהקופסה. כך למשל, כשהייתי צריכה להעביר שיעור שדורש ריכוז, ארגנתי לתלמידים פעילות של 'המרוץ למיליון', וזה העסיק אותם למשך כל השיעור שלי".
גם רונה צביבך, אם לשלושה ומחנכת כיתה י"א בתיכון החברתי בחיפה מרשת "דרור בתי חינוך", נאלצה לתמרן בין בית לעבודה ללא הפסקה. "מצאתי את עצמי לפעמים יושבת מול הזום עם שלושת הילדים שלי עליי ומתעדכנת עם התלמידים שלי בנושאי לימודים וההתמודדות עם התקופה הזו", היא מספרת. "כשהתיכון היה פתוח היינו עושים משמרות בין צוות המורים: היינו מביאים לתיכון את הילדים שלנו, שהיו ללא מסגרת, ואחד המורים שהיה פנוי – היה שומר עליהם ומעסיק אותם. זה עזר מאוד".
בשלב מסוים לא נמאס לתלמידים שלך מהזום?
"בטח, לכן קיימתי גם מפגשים פרונטליים: חילקתי תלמידים לקבוצות לפי אזורי מגורים בקוטר של קילומטר, כינסתי אותם בגן משחקים בשכונה שלהם ועשיתי להם תפריטי שיחה שקשורים לקורונה, כמו למשל: 'מה כיף לי בקורונה?', 'איך אני יכול לעזור לאחרים?' ו'מה קשה בקורונה?'. כמו כן, אני והמורה שמחנך יחד איתי עשינו ביקורי בית. כשהתאפשר, אפילו ארגנו טיול קטן בחיק הטבע".
אוריה גולן, מחנכת כיתה ו' ומורה בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות בבית הספר "מרחב" בבית קמה, ניצלה את תקופת הקורונה כדי לעודד את תלמידיה להפעיל את היצירתיות שלהם. "במהלך הסגר הוצאנו ספר של סיפורים קצרים שהילדים כתבו בסדנת כתיבה שערכנו, וזה היה מרגש ומיוחד", היא מספרת. "הסיפורים נולדו לא רק דרך הזום, אלא גם במהלך פרויקט נווטות. ברגע שהשתחרר קצת הסגר, הוצאתי את התלמידים לשטח בקפסולות ולימדתי אותם מיומנויות ניווט. תוך כדי הניווט התלמידים כתבו סיפור טופוגרפי שדרכו סיפרו גם על החוויה שלהם תוך שהם משתמשים במושגים שלמדו בניווט. פרויקט הסיום היה לתת להם לנווט לבד באזור גבעות גורל".
מלבד היותה מחנכת של 22 תלמידים, גולן היא גם אם לחמישה, כשהגדול בן 15 והקטנה בת חמש. "תפקדתי כמורה גם לתלמידים, אבל גם לילדים שלי", היא מתארת. "בבוקר הייתי מחנכת ובצהריים הייתי מלמדת את הילדים שלי ומכינה איתם את המשימות שהמורות שלהם נתנו להם. עשינו לו"ז משפחתי וכך הצלחנו לשרוד את זה".
מה היו הקשיים?
"היו עליות ומורדות. היו פעמים שהיה לי לחץ בעבודה כמחנכת, אז ביקשתי מהמורות של הילדים שלי הארכה בהגשת שיעורי הבית. הן באו לקראתי והבינו. זה היה אתגר קשה, אבל עם כוח רצון הצלחנו".
מובילות מחאת התרבות: "המאבק שלנו שם את התעשייה הזו במרכז הבמה"
השחקנית והבמאית דליה שימקו ומנכ"לית איגוד האמרגנים ומפיקי הבמה ענבל ג'וריני־פרץ, נלחמו בשנה האחרונה כדי להשמיע את קולם של האמנים שענף פעילותם הושבת לחלוטין
ביולי 2020, כשוועדת הקורונה דנה בכנסת על מצב ענף התרבות, השחקנית והבמאית הוותיקה דליה שימקו אמרה כי אם לא יגובש מתווה, התיאטראות יפתחו בעצמם. נאומה הזועם עורר הדים והפך אותה לפנים של המאבק. "אמרתי את כל אשר בער בי", אומרת שימקו כעת. "חייתי את המשבר הזה, ואני חיה אותו עד היום. לא הבנתי למה אנחנו כאנשי תרבות צריכים להצדיק את עצם קיומנו. ישבה פה הרבה מאוד זמן שרה שלתפיסתי יצרה נתק בין אנשי התרבות לבין החברה, אז זעקתי על כך".
מה התגובות שקיבלת?
"במשך עשרה ימים אחרי הנאום קיבלתי חיזוקים מכל מקום שאליו הלכתי. זה היה מרגש".
הנאום השפיע במובן מסוים?
"שר התרבות חילי טרופר היה קשוב וניסה לעשות מהלכים, אבל לא נתנו לו יותר מדי יכולת להשפיע".
לפני שפרצה הקורונה, שימקו, יו"ר בת"י - איגוד במאי התיאטרון בישראל - יצאה לסיבוב הופעות בבוקרשט עם להקת התיאטרון שהיא מנהלת, אנסמבל אספמיה. לנוכח ההצלחה ברומניה החלו מגעים לסיבובי הופעות גם בסין ובגרמניה, אך עם פרוץ הקורונה הרעיון נגוז. "בהתחלה האמנו שזה זמני, אבל בסוף הבנו שזה הולך להישאר איתנו הרבה זמן", היא אומרת. "עולם התיאטרון והתרבות הודר מהשיח הציבורי, שהפך להיות שיח של בעלי אינטרסים".
איך התמודדת עם המשבר מבחינה מקצועית?
"התחלנו להופיע עם ההצגה בגרסה מינימליסטית בבתים, בחצרות ובמדשאות קיבוצים. עכשיו כבר סגרנו תאריכים להצגה בתיאטרון תמונע".
בשעה טובה.
"אני שמחה על כך, אבל לא אופטימית. אני חושבת שיש פה כאוס ושהגענו למצב שאנחנו לא מאמינים למי שמנהל אותנו. לא אהיה אופטימית עד שהשיח החברתי־תרבותי לא ישתנה".
גם ענבל ג'וריני־פרץ, מנכ"לית איגוד האמרגנים ומפיקי הבמה בישראל, שנכנסה לתפקידה בדצמבר 2019, לא שיערה שעד מהרה תיכנס למאבק חייה. "נכנסתי לתפקיד כדי להרים את הענף לגבהים נוספים, הייתי חדורת מוטיבציה", היא אומרת. "ברגע שפרצה הקורונה, הבנו שאנחנו צריכים לדהור בכל הכוח כדי לשים את עולם התרבות על המפה. התעשייה הזו חוטפת כל פעם, אבל מעולם לא באמת השמיעה את הקול שלה עד עכשיו".
איך עשית זאת?
"התחלתי ללמוד לעומק את הבירוקרטיה וההתנהלות מול משרדי הממשלה, למדתי את כל ספרי החוקים ואפילו עשיתי קורס לדירקטוריות כדי להעלות את הידע שלי ולשפר את ההתנהלות, מה שלא היה קורה אילולא הקורונה".
איך משפיע המאבק ברמה האישית?
"יש לי שלושה ילדים ובעל מדהים ותומך שהבינו אותי, הכילו את ההשקעה שלי וקיבלו את זה. הם נתנו לי כוח ועידוד. הם היו רואים אותי כל הזמן עם אוזנייה ולא ידעו אם אני עסוקה או מקשיבה להם. בעיקר הם ראו אותי בלילות ובסופי שבוע והבינו שזו עבודה סביב לשעון בתקופה המשוגעת הזו".
עכשיו, כשענף התרבות נפתח, את מרגישה שהמאבק הושלם?
"לא, ענף התרבות נפתח רק ב־20%, ומה שנפתח ממנו לא רווחי כלכלית. המאבק שלנו שם את תעשיית התרבות במרכז הבמה, ואין היום אנשים שלא מבינים שהתעשייה הזו חשובה ושהיא במשבר. המאבק הזה הוביל למענקים, שהיה לנו חלק גדול ומשמעותי בחקיקה לקבלתם. לא אנוח עד שנחזור למסלול הרגיל".
התלמידות המתנדבות: "בכל התנדבות אני מרגישה את הלב נפתח"
טליה גואטה, בת 12, תלמידת בית הספר "רמת אפעל" ברמת גן, ניצלה את הזמן שהתפנה לה בתקופת הקורונה כדי להתנדב. "כשפרצה המגיפה נהיה מאוד משעמם לחברים ולחברות שלי מהכיתה כי הלימודים היו בזום, ורוב הזמן היינו בבתים כי אסור היה להסתובב", היא מספרת. "לא עשינו יותר מדי, אז התחלתי לבוא להתנדב בעמותת 'פתחון לב' בראשון לציון כי זה מרגש אותי לעזור לאנשים. שם ארזתי מזון, חילקתי סלים לנזקקים ברחבי הארץ וגם עזרתי בעבודות משרדיות".
בנוסף, לאחרונה החלה גואטה עם חבריה במיזם התנדבותי משלהם. "הכנו רשימה של דברים שאנחנו צריכים כדי לתרום לנזקקים ופתחנו דוכנים", היא מספרת. "אנשים שעוברים ליד הדוכנים בודקים אם הם רוצים לתרום משהו מהרשימה. בסוף כל יום אנחנו לוקחים את הארגזים עם האוכל, האביזרים, הבגדים והמשחקים שנתרמו ומחלקים אותם לאנשים שזקוקים להם באזור המרכז".
את מאמינה שתמשיכי עם ההתנדבות גם אחרי החזרה לשגרה?
"ברור, זה כיף לעשות שמח לאנשים בלב ולתרום לאחרים. ההשקעה והעבודה הרבה משתלמות כשאני רואה את השמחה של האנשים שאני וחבריי עוזרים להם לשרוד את התקופה הקשה הזאת".
נויה יחיאב, בת 14 וחצי מנתניה, פעילה בארגון "לתת", ניצלה את תקופת הקורונה כדי לסייע למי שזקוק לכך. "כשהקורונה פרצה, הבנתי שזה הולך להישאר המון זמן ושהלימודים הולכים להיות רק מקוונים", היא מספרת. "גם הבנתי שלמי שאין מחשב - לא תהיה דרך ללמוד. כך יזמתי פרויקט שנועד לספק מחשבים לילדים שזקוקים להם על ידי תרומות של אנשים או של חברות. זה היה מרגש לראות את הפרויקט שיזמנו מאפס הופך לסיפור הצלחה".
ההתנדבות של יחיאב וחבריה לא מסתיימת רק באספקת מחשבים. "בט"ו בשבט הבאנו עציצים לניצולי שואה וביקרנו אותם כדי שלא ירגישו לבד, ובחג פורים חילקנו משלוחי מנות לנזקקים", היא מספרת.
מה מניע אותך?
"החלק הכי מרגש זה להביא מחשב לילד שלא ראה מעולם מחשב, והוא נחשף לראשונה לעולם טכנולוגי חדש. זו זכות גדולה עבורי. בכל התנדבות אני מרגישה את הלב נפתח ויש בי שמחה בלתי מוסברת".
