בזמן הקורונה הייתי בבידוד שבועיים, הזמנתי פיצה, הסתכלתי על הקופסה ואמרתי שאני יכולה לצבוע אותה. ואכן צבעתי את הקופסה, ציירתי עליה. ככה זה התחיל", מספרת עו"ד ענת גרנית, לרגל פתיחתה מחר של תערוכת הביכורים שלה "אישה, חתול, פיצה", במתחם הגלריה בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבה יוצגו ציורים שצוירו על 50 מגשי פיצה משומשים.
"בהמשך גם אספתי קופסאות פיצה שהונחו ליד פחי האשפה והשארתי הודעה בבניין שבמקום לזרוק את קופסאות הפיצה, שיביאו אליי. הבת שלי צחקה עליי ואמרה: 'הפכת להיות פח הזבל של הבניין'".
התערוכה, שתוצג עד 21 ביולי, אינה בהכרח התפתחות טבעית עבור גרנית, 66, ששירתה שנים רבות במשטרת ישראל והשתחררה בשנת 2013 בדרגת ניצב משנה. בין שלל תפקידיה במשטרה שימשה כראש אינטרפול ישראל, כראש לשכת תביעות, כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים, והאחראית על פעילות הנציגים ופעילות המשטרה בחו״ל. בתפקידה האחרון, בין השנים 2008־2012, הייתה נספחת המשטרה בפריז.
במהלך שנות שירותה במשטרה היא הייתה מעורבת בפרשיות רבות, חלקן מאוד מסוקרות, בהן רצח הילדה רוז פיזם בידי סבהּ ואמהּ ב־2008, אשר בסוף חקירת הפרשה נמצאה גופתה של רוז במזוודה בנחל הירקון. "לא אשכח את הטלפון שקיבלתי מאחת מקצינות האינטרפול בארץ הנוגע לפרשת רצח רוז פיזם", היא משחזרת.
"היא אמרה לי: 'תקשיבי, יש סיפור נורא מוזר על אבא־סבא, על ילדה שנעלמה, משהו ממש לא ברור'. בהתחלה לא ידענו איך להתייחס לזה, כל הסיפור היה לוט בערפל. כשהתבררו העובדות, התבקשתי לזמן את בנג'מין פיזם, אביה של רוז, הבן של רוני רון. בנג'מין הוא אזרח צרפתי שגר בצרפת. בשלב הזה הוא היה נשוי לאישה אחרת והיה לו גם ילד. התבקשתי לזמן אותו ולקחת ממנו דגימת דנ"א. קיבלתי מהארץ ערכה, הסבירו לי מה לעשות ולקחתי ממנו את הדגימה".
מה זכור לך מאותו מפגש?
"אני זוכרת שהוא היה היסטרי, כל הזמן דיבר בלי הפסקה. גם השתתפתי בלוויה של הילדה שהתקיימה בצרפת. היו שם כלי תקשורת, כל מיני נציגים רשמיים, בני המשפחה. הילדה הזאת, שאף אחד לא התייחס אליה בחייה, פתאום המונים באים ללוויה שלה. היה משהו מאוד עצוב בזה".
פרשה נוספת שלגרנית היה חלק בחקירתה היא דריסתה למוות של לי זיתוני ז"ל ב־16 בספטמבר 2011, בתאונת פגע וברח, בעת שחצתה את צומת הרחובות ויצמן־פנקס בתל אביב. הדורסים, שני אזרחי צרפת יהודים, נמלטו מזירת התאונה מיד לאחר התרחשותה וטסו חזרה לצרפת. הניסיון של הרשויות בישראל להביא להסגרתם לישראל נכשל, והשניים נשפטו בצרפת ונדונו למאסר ולקנס. "קיבלתי דיווח שהדורסים טסו לצרפת והתבקשתי לבדוק אם הם באמת הגיעו לצרפת, מיהם, אם יש להם קשר לעולם הפלילי", מספרת גרנית. "הייתי בכמה פגישות במשטרה הצרפתית, והובהר לי שאין שום מצב שהם יוסגרו לארץ. היה הרבה מאוד רעש סביב הפרשה הזאת".
בין היתר, גרנית הייתה מעורבת במסגרת תפקידה גם בפרשת שוד השעונים במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, שהחלה ב־1983 אך הגיעה לפתרונה רק ב־2006. במסגרת הפרשה, עובדי המוזיאון גילו ש־106 שעונים נדירים מאוסף סר דיוויד סלומונס, בשווי עשרות מיליוני דולרים, ובהם שעון המלכה מרי אנטואנט היחיד מסוגו בעולם, נעלמו. "במשך 23 שנה לא היה שמץ של מושג איפה השעונים, מה קרה להם, מי שדד אותם", היא מספרת. "כשעלו על זהותו של הפורץ, נעמן דילר, הוא כבר היה מת. פנינו לכל המדינות לבדוק אם במקרה היה לו חשבון בנק, ואז התקבלה הודעה מפריז שיש לו שני חשבונות בנק ושתי כספות".
איפה את נכנסת לתמונה?
"הייתי ביום שהגענו לכספת, זה היה כאילו שהשתתפתי בסרט. אחרי שקיבלנו אישור של בית משפט, נכנסנו לבנק מאוד מפואר, הגיע איש אחזקה עם פטיש גדול, שבר את מנעול הכספת, שפך את תכולתה על השולחן. זה היה נראה בהתחלה כמו שקיות של זבל, והייתי בטוחה שפספסנו את השעונים. ואז התחלנו לפתוח ולאט־לאט התגלה מולנו האוצר של מוזיאון האסלאם. זה היה מאוד מרגש. למחרת היינו בבנק נוסף ומצאנו עוד שעונים. בסופו של דבר, רוב השעונים נמצאו והוחזרו למוזיאון".
שוטרים וגנבים
כיום גרנית, עורכת דין בתחום הפלילי, מעבירה מגוון הרצאות שבהן היא מספרת על עבודתה עם האינטרפול. "בחו"ל הייתי על תקן דיפלומט, וההצלחה של נציג נחשבת בעצם ביכולת שלו להפעיל את המשטרה המקומית במקרים הרלוונטיים", היא מסבירה. "לדאוג לכך שהמשטרה המקומית תקדם דברים שרלוונטיים לך. חצי מהעבודה של הנציג זה לטפח את הקשרים עם אנשי המשטרה. כל נספח משטרתי אחראי על כמה מדינות. אני הייתי אחראית על אגן הים התיכון עד דרום אפריקה. גרתי בפריז והייתי נוסעת למדריד, רומא, דרום אפריקה. אנשים אומרים: 'וואי, איזה תפקיד מעניין היה לך'. אני לא מכחישה זאת, אבל זה גם היה לא קל. את התפקידים בחו"ל התחלתי כשהילדים שלי כבר היו בוגרים. הם נשארו בארץ. הייתה בזה גם הרבה בדידות. מצד שני, זו הייתה חוויה מיוחדת במינה".
לדברי גרנית, חלק נכבד מהעבודה שלה היה קשור גם למאבק בסמים. "כשבלדרים ישראלים היו נעצרים, לרוב בספרד, הייתי נוסעת לחקור אותם", היא מספרת. "גם כאן היו כל מיני סיפורים מעניינים, חלקם קורעי לב, כמו למשל נערה אחרי צבא שהחבר שלה לקח אותה לטיול בדרום אמריקה לכמה ימים. בדרך חזרה הוא העביר לתיק שלה סמים מבלי שהיא ידעה על כך. הוא חזר ארצה, היא נתפסה וקיבלה שבע שנות מאסר. דיברתי איתה כדי לקבל ממנה מידע על החבר שלה. היא הייתה מבוהלת".
ממה שאבת סיפוק בעבודה?
"את החקירות ביצעו יחידות בארץ, ואני התבקשתי לעזור להן בהשגת חומרים על עבריינים ישראלים שהיו מגיעים לחו"ל, למדינות הכיסוי שלי. הסיפוק היה שהצלחתי, שמילאתי את המשימה, שהאיש הרע נתפס. זה כמו במשחק שוטרים וגנבים, שהשוטרים מנצחים".
אחרי חזרתה ארצה התמקדה גרנית בכתיבת שני ספרים – "האחד כולל סיפורים משירותי במשטרה והשני הוא ספר מתח על סמך מה שחוויתי" – ובין היתר מצאה את עצמה מציירת. לתערוכה התגלגלה במקרה. "תליתי בהתחלה את העבודות בלובי של הבניין, אנשים נורא התלהבו והמשכתי", היא מספרת. "כשנעשה לי אוסף ממש רציני, אז חברה שלי, עו"ד תמר פול־כהן, אמרה 'אני עושה לך תערוכה', והיא אכן האוצרת של התערוכה הזו. תמר פנתה לדיזנגוף סנטר, זימנו אותנו לפגישה ואהבו. אני בשוק שכל כך מהר יש לי תערוכה".
אוכל, נשים וחתולים
לתערוכה של גרנית גם מסר ירוק, שכן מדובר במיחזור חומרים שנועדו לכליה ובהשבתם לחיים, והיא מעודדת מבט אחר על חומרים לפני שמשליכים אותם לפח האשפה. בשלב הראשון צבעה גרנית את החלק החיצוני של הקופסאות, ולאחר שהצבע התייבש, ציירה עליהן דמויות שונות. "הציורים משלבים שלושה נושאים החביבים עליי במיוחד: אוכל, נשים וחתולים", מספרת גרנית. "התחלתי לצייר ראשים של נשים בלבד, אולי משום שבשלב הזה של חיי, החברות שלי הן גורם מאוד חשוב ומשמעותי, ואולי בגלל שבמשפחה שלנו יש רוב נשי: יש לי שש נכדות. חתולים הם החיה האהובה עליי".
מה התוכניות הלאה?
"בינתיים אני ממשיכה לצייר על קופסאות פיצה ומנסה לסיים את כתיבת הספרים".
