"הסיפור המשפחתי גרם לי לבחור בחיים, חשוב להיאבק למען גילוי מוקדם של סרטן השד"

סרטן השד עוצר את החיים עבור החולות הזקוקות לכל תמיכה אפשרית. אבל מה קורה כאשר גם בנות המעגל הקרוב לוקות במחלה, ומעגל התמיכה מצטמצם? כך קרה ליעל דהרי מאשקלון, שחלתה במחלה והחלימה, אך איבדה את אמה, את אחותה ואת האחיינית שלה, שחלו אף הן במחלה.

כיום, בגיל 77, היא עושה הכל כדי ללמד נשים על מניעה ומודעות. “אנחנו שלושה דורות של נשים חדורות אמונה, נשאיות של הגן BRCA1”, מספרת דהרי. “יש לבנות המשפחה שלנו 80% סיכון לחלות ואנו חייבות להיבדק על בסיס קבוע ולהיות במעקב. אנחנו חיות עם הידיעה ופועלות לצדה, שזה אומר בעיקר בדיקות ומודעות. הסיפור המשפחתי גרם לי לבחור בחיים ובהסברה”.

אמה של דהרי נפטרה מהמחלה בגיל 37, אחותה דורית בגיל 60, ואחייניתה רינת, בתה של דורית, בגיל 42. דהרי עצמה חלתה בגיל 52 והחלימה לחלוטין בעיקר הודות למעקב וגילוי מוקדם.

האם חלתה כשדהרי הייתה בת עשר, והמשפחה התגוררה בקיבוץ נאות מרדכי. “לא ידעו אז כלום על נשאות גנטית, לא הייתה ממוגרפיה, היו רק הקרנות וכריתות”, מספרת דהרי. “גם הגילוי המוקדם לא היה מוכר. היה לה גוש והיא לא התייחסה כי לא הייתה מודעות. אני ואחיותיי היינו ילדות קטנות ולא ידענו הרבה. אמא הייתה החולה היחידה בין עשרות נשים בקיבוץ, וזה היה נחשב חריג. כשגדלתי, שאלתי את אחות הקיבוץ שטיפלה בה על זה, והיא סיפרה שאמי סירבה בתוקף להיבדק ודחתה את הנושא. כשכבר הלכה להיבדק, היה צורך בכריתה ועשו לה הקרנות. אמא נפטרה בתוך שנה והשאירה שלוש בנות: אני הבכורה, אחות בת 8 ואחות נוספת בת 6“.

לאחר מות האם החלה דהרי לכתוב יומן כדי להתמודד עם האובדן ועם המשפחה החדשה שנוצרה לאחר שאביה נישא בשנית. היומן היה עבורה משענת בעולם שבו החצנת רגשות נחשבה חולשה. כיום היא משתפת חלקים מהיומן בהרצאות שלה.

“בגיל עשר את עוד לא מבינה שזה יכול גם לקרות לך”, היא אומרת. “מתייחסים לזה כאל עובדה מוגמרת: אמא נפטרה ממחלה קשה וזה קורה. לא כמו היום שיודעים כבר להיות במעקב ומבינים את המשמעויות לגבי דור ההמשך. ביומן כתבתי כל מה שעבר עליי עם מותה. כתבתי שאנחנו חזקות ומתמודדות ולא בוכות כי זה החינוך שקיבלנו בקיבוץ".

"לא רציתי ללכת ללוויה כדי שלא יראו שאני בוכה. היה לי קשה לא להראות שעצוב לי. כשמצאתי פינה לבד בכיתי את נשמתי וזה היה משחרר אותי. אמהות אחרות ריחמו עליי וזה הפריע לי, רציתי להוכיח שאני חזקה ולא צריכה איש. אבל בפועל היה חוסר עצום. לא כתבתי על המחלה עצמה. לא היה בי רגש כלפי המחלה הזו, ועד היום אין לי כעסים כלפי הסרטן. יש המון דברים שאימצתי לאורך השנים, בעיקר תהליכי קבלה והשלמה”, אמרה. 

החיים שלכן, האחיות, התנהלו ללא חשש בריאותי?
“כשגדלנו, בגיל 20 פלוס, הבנו שיש צורך להיבדק. מכיוון שאני אחות במקצועי, נחשפנו להתפתחות ברפואה והלכנו לבצע ממוגרפיה. 25 פעמים בחיי עשיתי ממוגרפיה ו־21 פעמים ביצעתי MRI. כל הזמן היינו בקשר בינינו: מוודאות מי הלכה לבדיקה, בודקות חידושים בתחום, עוקבות ומודעות מאוד. פתאום החלו יותר ויותר נשים לחלות, והרפואה התפתחה והציעה מגוון פתרונות ובדיקות”.

לסעוד את שתיהן

האחיות נישאו, הקימו משפחות. ואז התגלה גוש בגופה של האחות דורית, הצעירה מדהרי בארבע שנים. “דורית התגוררה אז בזכרון יעקב, והיינו בקשר מאוד קרוב", מספרת דהרי. "באחד הימים סיפרה שיש לה גוש, אבל שהרופאים קבעו כי אינו סרטני ורק צריך להוציא אותו ללא בהילות. היא נותחה רק אחרי חצי שנה, ותוך כדי הניתוח גילו שהגוש מאוד סרטני ומפושט והוציאו 30 בלוטות לימפה. היא הייתה פספוס של המערכת. עשו ביופסיה, וכנראה שאבו ממקום שאין בו תאים סרטניים ולכן היו שאננים ודחו את הניתוח. היא קיבלה כימותרפיה קשה, ואני נסעתי אליה לפחות פעמיים בשבוע לתמוך בה”.

אלא שאז התגלה גוש סרטני גם אצל דהרי עצמה, ושתי האחיות התמודדו במקביל עם המחלה ועם הטיפולים הקשים. “אצלי היה גילוי מוקדם כי אני פדנטית ועשיתי את כל הבדיקות ולא נדרשתי לכימותרפיה, אלא רק להקרנות", היא מספרת.

"נאבקתי לקבל MRI ועד שהסכימו, נתנו לשד אחד. ומה עם השני? אז אמרו לי: ניתן לך אבל אל תגלי. בוודאי שגיליתי. סיפרתי לכל מי שרק יכולתי. הפצתי בקרב כל הנשים ללכת ולהיבדק. זה בער בי. נוצר מצב שאני ודורית נוסעות יחד להדסה בירושלים ושוכבות זו לצד זו כדי לקבל טיפול. זה כמובן מאוד סקרן את הצוות הרפואי. כל תחום הגנטיקה היה בחיתוליו, והם הבינו שיש פה הזדמנות למחקר. הם ביצעו בדיקות וביקשו שלא נדבר על זה. לא רצו שניחשף כדי שלא יסמנו אותנו כחולות לעתיד. תוך כדי ביקשו שניכנס למחקר שכלל המון שאלות והציעו לצרף גם את בנותיי. שתיהן נבדקו, והן לא נשאיות לשמחתי. רינת, בתה של דורית, סירבה לבצע את הבדיקה”.

השתיים החלימו לאחר ניתוחים והקרנות. לדהרי זה לקח חמישה חודשים בזכות הגילוי המוקדם, ואילו אצל דורית זה נמשך יותר משנה. אלא שכעבור ארבע שנים, הסרטן הכה שנית אצל דורית. “כשהמחלה חזרה אצלה, הנגע כבר היה גם בעצמות, ולקח להם הרבה זמן להבין שזה מהשד”, מספרת דהרי. “דורית הייתה במצב קשה ביום הולדת 60 שלה. בקושי הצליחה ללכת וסבלה מאוד. ואז התגלה סרטן השד גם אצל רינת בתה. זה היה קשה מנשוא”.

בעת גילוי המחלה, רינת הייתה בסוף שנות ה־30 לחייה, אם לשתיים בנות 8 ו־14. “שנה קודם לכן היא עשתה ממוגרפיה ואמרו לה שהכל בסדר”, מספרת דהרי. “היא נסעה לטיול של שנה, וכשחזרה ביצעה ביקורת ואז כבר גילו שזה גם אצלה בשד ובעצמות. כך שכבו אחותי ואחייניתי, זו לצד זו, בהתמודדות הקשה של חייהן. הן אושפזו יחד בהדסה. כל התהליך התרחש במקביל אצלה ואצל דורית עם אותו רופא. צחקנו שהוא רופא משפחה, כי הוא אונקולוג, אבל עבורנו מטפל במשפחה".

"הזוי היה שרינת ליוותה את אמה בסבב הראשון של המחלה ועכשיו היא ידעה בדיוק מה מחכה לה ועברה את זה על בשרה. דורית עברה כאבים מאוד קשים והייתה עם שברים מרובים בגוף ולא הלכה. היא שכבה לצד רינת עם כאבי תופת וצרחות אימים, ולקח לרופאים זמן להבין שיש לה שברים כי העצמות גם נגועות. הגעתי לסעוד את שתיהן”, הוסיפה. 

דורית ורינת היו חולות במקביל במשך שנה. לאחר שדורית נפטרה, רינת בתה נאבקה במחלה שלוש שנים נוספות. “עשו עליה בדיקות וניסויים של תרופות", מספרת דהרי. "נתנו משהו וראו שלא משפר, אז ניסו משהו אחר. בשלב כלשהו, כשדורית נפטרה, היא החליטה להפסיק טיפול קונבנציונלי והלכה לטיפול אלטרנטיבי. אחריו הגיעה למצב מאוד קשה וביקשה לנסוע לסין לטיפול אלטרנטיבי. היא קיבלה אישור מהרופא, ויומיים לאחר שחזרה מסין - נפטרה. בהתחלה חשנו כעס על ההחלטה, אבל הבנו שהיא הגשימה את בקשתה וחשה שמחה גדולה בימיה האחרונים”.

היה לכן קשר מיוחד.
“בהחלט. היו לי המון שיחות עם רינת. היא השאירה הדרכה מפורטת כאמא צעירה איך להעביר לבנותיה מידע שהיא חולה, איך להכין אותן למותה ולחיים שאחרי. היא נהגה לשבת איתן שעות, שיתפה אותן בכל הטיפולים, והשיח היה פתוח. הן שאלו שאלות והתייעצו יחד לגבי טיפולים. בילו הרבה בטבע ובים. אני בקשר טוב עם בעלה והבנות”.

צלקת טרייה

על פי נתוני עמותת “אחת מתשע”, בכל שנה מאובחנות בישראל כ־5,500 חולות חדשות בסרטן השד. גילוי מוקדם מביא להחלמה מלאה ב־92% מהמקרים ומציל חיים.

25% מהחולות הן בגילים 30־40 פלוס, בשעה שמדיניות משרד הבריאות היא לאפשר בדיקת ממוגרפיה לנשים רק מגיל 50 ואילך. בימים אלה מתקיים מאבק להקדמת גיל הבדיקה מצילת החיים, ושלשום התקיים דיון בנושא בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. "בדיון דובר על חשיבות הגילוי המוקדם, גורמי הסיכון השונים וחשיבות הורדת גיל הממוגרפיה ל־40", אומרת מנכ"לית עמותת "אחת מתשע" סיגל רצין. "כמו בכל שנה אנחנו מבקשות ממשרד הבריאות - קראו לנשים צעירות להגיע ולהיבדק. אל תסתפקו בקריאה לנשים מגיל 50 ומעלה".

לאחר שהחלימה, החליטה דהרי כי השליחות שלה היא ללוות נשים חולות ולסייע להגברת מודעות ומניעה. היא הצטרפה לצוות המתנדבות של עמותת “אחת מתשע”, קיבלה הכשרות ומאז היא מקדישה את חייה להצלת נשים. “חשוב להיאבק למען גילוי מוקדם כי הוא התשובה”, היא אומרת. “עבורי זו שליחות. להתחיל בדיקות בגיל 50 זו טעות. לרוב הגידול שקט, נשים רגועות עד גיל 50, אבל זה יכול לתפוס גם בגיל 30 ולהרוג בסוף כי התגלה מאוחר מדי".

"כשמגלים מוקדם, הסיפור אחר לגמרי. לעומת יתר הנשים במשפחה, הגילוי המוקדם הציל אותי. אני אומרת לנשים צעירות: תהיו ערניות ותיבדקו. כמו שאת הולכת לעשות ציפורניים או להסתפר, תחשבי גם על הבריאות שלך כי אם את חולה, כל הבית נהרס. ואם את לא מתפקדת, כל הבית איננו. מגיל עשר אני חיה בצלו של הסרטן. נתתי הרצאה בשדרות, ושבועיים אחרי כן בכפר עזה. ניגשה אליי בסוף ההרצאה אישה שחשפה צלקת טרייה. היא סיפרה ששמעה אותי בשדרות והלכה להיבדק. גילו גוש והוציאו אותו. היא הרגישה חובה לבוא להודות על שהצלתי את חייה. דבר כזה נותן כוחות להמשיך”, אמרה.