"וואו את ממש אפויה", שמעתי את שכנתי קוראת לעברי, כשכל מה שאני רוצה הוא להיכנס למעלית ולרבוץ על הספה המפנקת עם רגליים למעלה אחרי יום עבודה. חייכתי לעברה חיוך מנומס, נאנחתי בליבי, ואמרתי כאילו תוך חצי התנצלות "יש עוד קצת זמן".
בהתקרב לחודש תשיעי, כשכל עובר אורח חש צורך להביע את רשמיו מהמנה המוצגת, משל הייתי בגמר "המטבח המנצח mkr", רציתי רגע לשטוח את משנתי ולהסביר לכם מדוע טאקט הוא מצרך מבוקש ולמה לעתים כדאי לשתוק, כשאתם רואים הריונית מולכם, לא משנה מה מידת הקירבה אליה.
הכלל הראשון- אם לא שאלתי, אל תגיבו.
אם לא פניתי אליכם ושאלתי איך אני נראית, האם בגד זה מחמיא לי ומה מצב הפופיק שלי, אין צורך למדוד, לבחון ולצאת בהצהרות וחוות דעת להמונים. לא, לא ביקשתי סקירה על מימדי גופי, מסיבה פשוטה, כי דעתכם אינה מעניינת אותי.
אל תהיו מגדת עתידות/ איצטוגנין, הלוחשת לפיטמות
אל תגידו לי, "את צריכה ללדת כל יום/ בשעה הקרובה/ הנה הבטן ירדה. וגם במטוטא אל תנסו לדעת את מין העובר בבחינה מדוקדקת של שמלתי הצמודה יותר או פחות. אתם לא תראו את איבר המין דרכה. אל תנסו לפתח איתי שיח מביך (שיביך רק אתכם אגב), אל תנסו לפתח שיח בכלל. מה קרה לשלום מנומס?
אל תגעו, אל תושיטו יד, גם לא אצבע
מה קורה לנו בפתח שנת 2022, שתחת כל עץ רענן מדברים על "גופי ברשותי" ו"מי טו" ואנשים עדיין חשים צורך לשלוח יד וללטף את בטני משל היו בפינת ליטוף בגן החיות? באיזה קטע את מרגישה מספיק קרובה אליי גברתי הזבנית, כדי לגעת בי? אני סך הכל קונה אצלך חולצה. למה אתה אדוני המלצר החמוד שואל אותי "אפשר לגעת?" מה אני מוצג במוזיאון? התשובה ברורה- ממש לא!
בקשה רביעית וחשובה- אל תעוצו לי עצות על הורות, ממש כמו בסעיף הראשון. לא פניתי, אל תגיבו
לא, אני לא רוצה לשמוע כמה החיים הולכים להשתנות (אני יודעת), לא אני לא רוצה לשמוע על רמת העצבים וההורמונים, כתוצאה מחוסר שעות שינה(זה כבר קורה עכשיו) ולא אני לא רוצה שתהיו דני ויעל (המהממים) מחתונמי ותסבירו לי איך תינוק בבית משפיע על הזוגיות.
אתם עוברי אורח, אתם לא חברים שלי ובכלל סייג לחוכמה סתירה. חישבו על כך שהייתם נקנסים כל פעם שהייתם מוציאים שטויות מהפה שלכם, נכון שהייתם חושבים פעמיים? אז תחשבו כאילו זה כבר קורה.
ובנימה אופטימית וסאחית, תמיד כיף לשמוע מחמאות, בכל מצב. "את פשוט מהממת" יתקבל בחיוך ענק והודייה.