"מהפכה מתבקשת": הנשים החקלאיות שהוציאו את ענף החקלאות מתקופת האבן

לא רק סיפורי התנ"ך ציינו את תפקידן החשוב של נשים בחקלאות, אלא גם העבודה בשדות האורז במדינות מתפתחות לאורך השנים, ואף בישראל בתחילת ימיה בתקופת ההתיישבות: הנשים כמו הגברים יצאו לעמול בשדות. במרוצת השנים נשים החלו לעסוק בתחומים אחרים בחקלאות, לא רק כעובדות אדמה אלא גם כאגרונומיות, חוקרות חקלאות ומהנדסות ומחנכות.

עם הזמן הנשים נעלמו מקדמת הבמה, ודימוי החקלאי שמשכים קום ויוצא עם הטרקטור לחרוש את שדהו הפך לנחלה גברית. אלא שענף החקלאות עובר תמורה משמעותית בעשורים האחרונים, שבמהלכם, מתברר, נשים רבות ברחבי העולם חוזרות למרכז הבמה, במקצוע שנתפס כגברי.

אורית קציר, מהנדסת ומנהלת מוצר גלובאל בחברת "נטפים", העוסקת בפתרונות השקייה בת–קיימא, נמצאת בתחום החקלאות ב־16 השנים האחרונות ללא רקע חקלאי קודם. "אני לא חקלאית ולא הגעתי מבית חקלאי, אבל נמשכתי לתחום ואני תמיד מביטה על הצרכים והכאבים שקיימים בו ומנסה למצוא להם פתרונות חדשניים".

קציר (46) מספרת איך שכשהגיעה ללימודי הנדסה באוניברסיטת בן גוריון היא הייתה אישה אחת מבין 2 נשים בפקולטה, שבה למדו 200 מהנדסים, וזה חופף גם בתחום החקלאי. "בעולם שלי יצא שאני תמיד בין הנשים הבודדות לצד הרבה גברים בתחום. גם כשנכנסתי לעבוד בחברה ראיתי הרבה יותר גברים, בעיקר בתחומים ההנדסיים, הטכניים והמסחריים. היום זה הולך ומשתנה, אבל זאת מהפכה שצריכה לקרות ועדיין לא קרתה. בעולם ההנדסי והחקלאי אנחנו המיעוט".

את יכולה לשים את האצבע על החסם?
"אלה דברים שאני שואלת את עצמי הרבה לאחרונה. אני אמא לארבעה, והבת הגדולה שלי חיילת, ויש לי בנות שכל הזמן שואלות את השאלות האלה. אני רואה איך בנות צעירות חושבות היום אחרת לגמרי ממה שאני חשבתי לפני שלושים שנה, מקומן הרבה יותר בטוח, הן פונות לעולם בצורה אחרת. חקלאות היא עולם גברי, ובעולמות שהם גבריים צריך הרבה תעוזה כדי לבוא ולומר מה את חושבת, להיות בטוחה בעצמך, ולהביא את מה שאת באמת יודעת".

איך נראית העבודה ביום יום?
"בגלל שאני חיה את זה כל כך הרבה שנים, אז בשנים הראשונות לא ראיתי את עצמי כמשהו מיוחד. אני מביאה את היכולות שלי, הגבר מביא את שלו, ולכל אחד יש את החלק שהוא טוב בו. זה בסדר, וככה פועלים. אבל אני מסתובבת הרבה בעולם, אני מגיעה למקומות שיש לנו בהן חברות בנות, אני מסתובבת עם אנשים שאני עובדת איתם ביום יום והם יודעים שאני אישה. ואז אני מגיעה למדינות שלא מכירים אותי בהן, חברות במדינות שאנשים פונים אליי במיילים כמיסטר אורית קציר. ואז אני תמיד עונה תשובה מקצועית מאוד וכותבת בסוף 'מיסיס אורית קציר'".

"היא תיתן לך את התשובות"

קציר נותנת עוד דוגמא שלדבריה מתרחשת בתדירות גבוהה יחסית: "אני מגיעה לעיתים גם להרצות וגם ללמד וגם ללמוד מאנשים בשטח ולהיפגש עם חקלאים ממדינות שונות, והרבה פעמים קורים מצבים שעומד לידי מישהו שהצטרף אליי לביקור, ומנהל החווה או מנהל החברה הגדולה מדבר אליו ולא אליי ושואל אותו שאלות, עד שהקולגה אומר לו: "אותה אתה צריך לשאול, היא תיתן לך את התשובות". ואני רואה שמתפתלים כשזה קורה, אבל תתפתלו, זה בסדר".

עד כמה השוביניזם נפוץ במגזר החקלאי בישראל?
"כשאני מסתובבת אצל החקלאים בארץ אני לא מרגישה שאני מתקבלת עם סימן שאלה או משהו כזה לגבי המקצועיות שלי. דווקא בארה"ב לעתים מופתעים לראות אישה, וגם במרכז אמריקה ובדרום אמריקה. באירופה לא מופתעים מכיוון שהם עשו מהפך נהדר, וגם לא בסין שעובדת יפה בתחום של גברים/ נשים.

"כשהייתי במרכז אמריקה הסתובבתי עם אחד ממגדלי הבננות הכי גדולים בעולם, וכשהגענו לשטח הוא הציג אותי בפני מנהל, ואמר שאני מנהלת מוצרים אך הוסיף: "רק שתדע שהיא שירתה בצבא הישראלי". ואז נשאלת השאלה 'למה? אם היה בא הקולגה שלי היית מזכיר את זה?' זה קרה לא מעט פעמים. ואז הוא מסביר לי שמבחינתם לפגוש אישה שתגיד להם מה לעשות או ללמד אותם זה בעייתי, לכן ההדגשה".

קציר מדגישה שכשהיא עובדת עם מהנדסות בחברה היא משמשת מנטורית. "אני מבחינתי עוזרת להן בהכל. אני מוצאת את עצמי מובילה אותן לעשות כל מיני מהלכים ולפעול כדי שהן יפרצו. הרבה פעמים נשים מרגישות מחסומים, וזה בעיקר ביטחון עצמי, ביטחון מול גברים, היכולת להביא את עצמך לשולחן. ואני יודעת שזה לא תמיד פשוט".

עד כמה הטכנולוגיה מאפשרת לנשים לחזור לתחום החקלאות?
"מאפשרת מאוד. שליטה מרחוק של הפעלה של החווה והסתכלות מרחוק של ביצועים וגידול בשטח בהחלט יאפשרו כניסה של יותר נשים לתחום הזה, כי צריך לזכור שחקלאי יוצא בארבע בבוקר לשדה, הוא חוזר מאוחר והוא לא נמצא בבית. הרבה פעמים כשאני יוצאת לנסיעות עסקיות שואלים אותי מי נשאר בבית עם הילדים. ואני תמיד עונה 'למה אתה לא שואל גבר'? אבל זה קיים עדיין.

"לכן הכנסה של טכנולוגיות וערוצים דיגיטליים תאפשר את הכניסה הזאת. במקומות מסוימים בעולם נשים הן אלה שסוחבות את כדי ומכלי המים ושופכות את המים בשטח, והיום דווקא המוצרים שלנו והפתרונות שלנו, כמו מערכת שפרוסה ושמתבצעת באמצעות הטכנולוגיה ולא באמצעות שאיבת המים, מאפשרת גם לאישה להיות בעלת חווה וגם לגדל וגם לדאוג לדברים אחרים".

כרמל פורת, "עירוניסטית" בהגדרתה, לא הייתה מגיעה לתחום החקלאות אלמלא אבא שלה היה ממש לחוץ שהיא תירשם כבר ללימודים במקום לטייל עד אין קץ במזרח. אז היא נרשמה לפקולטה לחקלאות ברחובות והמשיכה לתואר שני במכון וולקני. כיום פורת מועסקת כאגרונומית, מנהלת פארק חממות מחקרי ב"נטפים" במגל, והיא האישה היחידה בתפקיד זה בתחום.

"עבדתי בתחומים שונים בחקלאות, עסקתי בפיתוח של דלועים, אבטיח, מלונים, עברתי לחברת סטארט־אפ שניסתה לקדם את כל העניין של הבדיקות בתחום החקלאות, ומשם עברתי לעבוד בנטפים". פורת מספרת שעוד בתקופת הלימודים היא הבינה שאין יותר מדי נשים בתחום. "וזה מאפיין גם את מקצועות ההנדסה, אבל גם אחר כך בעבודה בשטח אני רואה את זה לחלוטין. אני אגרונומית יחידה בתחום שלי בחברה, ואומנם יש לי לא מעט חברות שסיימו איתי והשתלבו יפה בתעשייה, אבל אין הרבה נשים בתחום. גם בתפקידים זוטרים וגם בתפקידים בכירים".

מה החסמים?
"אופי העבודה - בסוף עבודה חקלאית נתפסת כעבודה שקשורה לסביבת אקלים לא כל כך נוחה, והשעות קצת אחרות. יש כאלה שמוצאים בזה יתרונות. ויש חסם שנשים יכולות לחשוב בטעות שאולי זה קשה להם, שאין להן מקום. המקום הגברי בולט גם בחברות וגם בגווארדיה המקצועית שאת מסתובבת בה, אבל גם בקרב מקבלי השירות שלנו. לשמחתי אני רואה ניצני שינוי".

גם להדס מריאנצ'יק, חוקרת ואגרונומית מחברת "אדמה", שעוסקת בפיתוח חומרים להגנת הצומח עבור חקלאים, אין רקע חקלאי "מהבית". "אני לא יכולה לשים את הדגש למה החלטתי ללמוד חקלאות. לא גדלתי במושב, וגם להורים שלי אין רקע בזה. אני בסך הכל ילדה עירונית מהוד השרון. אבל מצאתי עניין בצד הביולוגי של הצומח ואחר כך של הגנת הצומח, והבנתי שאפשר לעשות הרבה יותר ממחקרים, אלא גם ביישום בשטח".

מריאנצ'יק מפתחת את המוצרים בחברה ומנהלת פרויקטים. "אני מלווה את המוצר מרגע הרעיון ועד שלב המכירה, ועוברת אתו כמעט את כל השלבים". דווקא מריאנצ'יק, שהגיעה מתחום המחקר, מספרת שבשנים האחרונות יותר ויותר נשים נכנסות לתחום. "יש באופן כללי יותר נשים חוקרות, יותר מעבדות, ונשים בתארים מתקדמים שנמצאות בגזרה הזאת. גם בעבודה עצמה אני רואה יותר ויותר נשים בתחום הרישוי והפטנטים.

"אלא שעדיין לא מדובר בשוויון מוחלט. אני למשל לא מכירה הרבה חקלאיות שיושבות על טרקטור ומתעסקות בריסוס, אבל כן רואה יועצות, ופקחיות מזיקים למשל. ברגע שכיום לא מדובר בעבודה פיזית קשה, אני בהחלט סבורה שאין סיבה שנשים לא יוכלו לקחת בזה חלק. אני חושבת שנשים יכולות לתת תמורה רבה בכל תחומי החקלאות, הן לא צריכות להיות שם רק לשם השוויון אלא באמת לשם הערך המוסף שהן יכולות להעניק".

פסטיבל התמר

נעמה אבני אמנם לא יושבת על טרקטור, אבל בדיוק רגע לפני השיחה שלנו היא נסעה במשאית ופיזרה קומפוסט בשטח. אבני, מנהלת משק אבני, משק חקלאי משפחתי במושב עין יהב, אחראית על 50 דונם תמרים. היא בת למשפחת חקלאית, והוריה שהיו ממקימי המושב גם הם עבדו את האדמה. "כל החיים הייתי מחוברת לאדמה, למדתי חקלאות, אבל בזמן שבעלי החליט שהוא שכיר בחברה גדולה, אני לקחתי על עצמי בפול־טיים את הניהול והעבודה במשק. הוא כמובן לוקח בה חלק".

עד כמה הקדמה שינתה את חיי החקלאי?
"כשהייתי ילדה היה צריך לרדת לשדה לפתוח מים, והיום אנחנו עושים את זה מהבית מהטלפון. יש המון דברים שהקדמה עזרה בהם. זה מקל וזה משפר את היכולות זה מיטיב עם החקלאות, אבל עדיין רוב העבודות נעשות כמו פעם. צריך לקטוף את הפרי, ויש דברים שקורים פה. לא הכל מתקדם מאוד, אבל זה משתפר".

אבני לא רק עובדת בשטח, אלא עוסקת גם בשיווק הישיר ובמכירות. "כשקורים דברים את חייבת להיות נוכחת בשטח. לראות את ההשקיה ואת הגדיד".

זה לצאת עם מגפיים וסרבל לשטח?
"לא. אני כן מגיעה עם גינס ונעלי ספורט, אבל אני לוקחת בחשבון שאני יכולה לצאת מלאה בבוץ. הידיים תמיד יחזרו מלוכלכות, אבל זה לא כמו פעם. רוב בעלי המשקים לא עושים את העבודות הקשות, השחורות, ואני מודה שאני לא עליתי על העפרוני לגדוד תמרים בגובה, כי אני קצת מפחדת. דווקא בתור ילדה הייתי עובדת בשדה באופן קבוע, ואמא שלי כל השנים עבדה בשדה. הכניסה של העובדים הזרים במסות גדולות הורידה את זה שנשים עובדות בחקלאות, כי לפני כן פשוט לא הייתה ברירה. אז נכון שהרוב המוחץ הם גברים, ונשים הן בעיקר מנהלות או חוקרות, אבל יש עוד כמוני. אני לא היחידה".

"אנחנו מתקדמים, אבל הסקטור הגברי בתחום הזה הוא לפעמים מתקופת האבן", אומרת שירה אנסקי, אגרונומית שמביאה את הפן העסקי־ניהולי של החקלאות. כן, גם שם המיעוט הנשי קטן עד כדי כך שבאחד הכנסים הגדולים בעולם, שנערך בבולוניה, היא הייתה האישה היחידה. "זה הלם בי כשראיתי שאנחנו אפילו לא פרומיל, וזה גרם לי להיות בולטת מאוד. אי אפשר לשמור על פרופיל נמוך, אבל אני משתמשת בזה בצורה טובה. זה לא צריך להכביד".

אנסקי מדברת על ניהול נשי גם בעולם החקלאות המסורתי, "יש הרבה מולטידיסיפלינריות בתחום, ולא תמיד משתמשים בה. אני יודעת שלשם כך הביאו אותי לחברה, ואני נוהגת להביא לתפקיד את החלק המולטידיסיפלינרי ולחפש את מה שלא רואים, את מה שעוד לא עשינו".

אנסקי הגיעה בכלל מתחום אחר - היא עבדה במשך שנים בחברות ציבוריות ופרטיות, בארגונים בינלאומיים וממשלתיים והייתה הישראלית הראשונה שעבדה באיחוד האירופי כעוזרת פרלמנטרית. לנטפים היא הגיעה לאחר 17 שנים מעבר לים במטרה להכניס את אג'נדת הפמינה גם לתחום החקלאות הבינלאומי.

"הרצון הוא לחפש את השותפויות שלא בהכרח נמצאות במיינסטרים שלנו, כל הזמן לאתגר את המערכת. הרעיון הוא להביט החוצה ולהבין מי הלקוח, מה הבעיות שלו ומה השוק דורש, ופחות לבוא רק עם המשהו שאנחנו טובים בו, וזה משהו שמסמל בעיני גם נשים באופק מובהק.

"קרה מצב שבו אני ואישה נוספת גילינו תוך כדי שאלות ועבודה מול השוק וראש פתוח עם מבט על כל האקו־סיסטם, גילוי שכנראה לא היינו מגלות אם היינו גברים. התברר לנו במהלך שיחה אקראית שחצי מהאדמות בעולם מוחזקות בידי גורמים פרטיים. זה דבר שלא חקרנו אף פעם. זה התחיל משיחה, מבדיקת טבלה והצלבת נתונים שלא מצטלבים. לחבר בין דברים שעל פניו לא היו מתחברים זו לחלוטין תפיסה ניהולית נשית".

כיום חלק מדרישות ה־ESG היא שיהיו נשים בתפקידי ניהול, מסבירה אנסקי. "יש מקומות שבהם אם אין אישה בצוות ההנהלה, המשקיעים פשוט לא ישימו את הכסף. וזה חלק מהדרישות שלא מגיעות בהכרח באפליה מתקנת, זה בא בזכות ולא כחובה, ובסוף לומדים להעריך את התכונות הייחודיות לנשיות הזאת, שיש אגב גם לחלק מהגברים. זו לא תפיסה פמיניסטית לוחמנית, אלא עובדות בשטח. זה ווין־ווין לכולם".