זה תמיד מגיע. הרגע הזה. הספרים עטופים (לפחות בחלקם), המחברות עם המדבקות, הטושים מסודרים בקלמר והעפרונות מחודדים (השבוע היחיד בשנה בערך). בכלל כל הציוד ערוך ומוכן למסדר המפקד.
כאילו התיק מתרגש יותר מתלמידו. התלמיד כמו מחזיק לו את היד ואומר "אל תעשה פאדיחות".
והילדה ההיא, שהיא רק תינוקת עוברת לגננת. ואז לסייעת. ואז למנהלת. והנה "היא אכלה פירות" ו"ישנה שנת צהריים", ו"כמה היא השתתפה יפה בריתמוסיקה".
גוזמאות קמעה של הצוות בתיאור סדר היום של העוללים שעוטפת את ההורים בשפיות.
חשבתי על זה ועשיתי זום אאוט מהסיטואציה.
ניסיתי להבין מה אני עושה בה.
אנחנו אומרים תמיד לילדים שלנו להניח את המסכים, אבל אנחנו לא מניחים את המסכים של עצמנו. של חיינו. אנחנו דבוקים אליהם כמו איזה אריג גמיש.
תמיד יש תירוץ. תמיד ישנה סיבה. תמיד יש צידוק או הסבר. "מתוק אני רק מתעדכנת בקבוצה של בית הספר". למעשה אני מתעדכנת על חיי. את חיי. מקווה. בוחנת. מי יותר טוב. מה יותר טוב. איך אפשר לעוף למעלה. משווה. עושה אבחנות. דוגמת מבחנות.
בסוף רק אני מול עצמי בסיפור הזה ואני מבינה שאני חייבת לתת לילדים שלי. שלנו. דוגמה.
לפרוץ גבולות. במעשים. לא במילים.
ללמד אותם מוסר וערכים.
בתכלס. בדברים הקטנים. לא במילים מפוצצות ותיאורים חוצבי לשונות.
להבין.
היום הזה הראשון של הלימודים והגן תמיד מזכיר לי את עצמי בגילאים האלה.
איך הייתי מפוחדת ונרגשת. ושמחה וחוששת.
ומה שאני רוצה להגיד לכם ילדיי אהוביי הוא שהכל בסדר.
לטעות זה בסדר. לשאול שאלות זה בסדר. לבכות זה בסדר. להתבאס שנגמר החופש זה מובן.
תעשו טעויות. תלמדו. תיפגעו ותגידו. תוציאו את עצמכם החוצה. תתבטאו. אולי יש ילד שחושב בדיוק כמוכם ומפחד לדבר. ואתם תתנו לו אומץ.
תגנו על החלש. תגנו על עצמכם. החלש של אתמול הוא החזק של מחר.
דעו שאין "לא יכול". יש "לא מספיק רוצה".
זכרו שאמא ואבא כאן. להקל. להקשיב. לחבק.
להבין. לזקק.
והכל - אבל הכל - קטן עליכם. פשוט תהיו אתם.
תהיו טובים. זוהי כל התורה כולה.