"יש לו חום שנמשך כבר למעלה משבוע, עולה ויורד. הוא אחרי בדיקות דם וגם אני מתחילה להרגיש לא טוב. בלוטות הלימפה שלי נפוחות". כך מצאתי את עצמי בפעם המי יודע כמה מול הרופא ספק הרציני, ספק הציני, שרואה אותנו, אותי ואת החסון, בפעם השלישית במרפאה בתוך שבוע.

ניסיתי להשחיל בדיחה שזה זמן האיכות הזוגי מולו כי סטטוסקופ, סטרפטוקוק ולהגיד "אה אה" מול אור של פנס היושב על המצח של הרופא ונכנס ללוע פינו - ממש מכניסים תשוקה לחיינו.

הרופא חייך, הנהן, עשה טובה לחצי חיוך מתרברב שיצא מפיו ואמר את צמד המילים המאוס בהיסטוריית הרפואה, ועם זאת המעט מנחם:  "מחלה ויראלית".לאחר מכן הוסיף: "אתם יודעים מה לעשות: תה, דבש, טפאצ'קי, מנוחה, משככי כאבים".

חייכתי ואמרתי "תודה רבה דוקטור על הסבלנות" ומצאנו את עצמנו פוסעים להיכל התהילה. המקום שבשגרה הוא ביתנו - מבצרנו ואנו אוהבים לעשות שם שופינג, לא פחות מכל רשתות האופנה, הלא הוא הסופר-פארם.

המקום שבתור ילדים בשנות השמונים התמימות הרגשנו שיש שם הכל, גם תרופות, גם סוכריות פרפר מתוקות לגרון וגם מדבקות, השתדרג והפך עם השנים למקום בו אנו מרגישים בריאים ונקיים. ממש פרסומת לחיים הטובים. כשהכרתי את החסון ממש שמחתי שהוא באותה שריטה שלי - "חובב סופר פארם יחיה".

הגענו לסופר פארם, העמסנו מלוא הטנא ציוד מחנאות - בית מרקחת לשבוע וצעדנו לכיוון בית הקפה הקרוב להוריד את הפאניקה. כי אין מנחם יותר מפחמימות, או פחמימות לצד סלט, בשביל הנפש ובדיקות הדם.

"אתה יודע", אמרתי לחסון, "אולי נחליף מזוזות, נשים תכשיטים של שום וסרטים אדומים ונעשה טיהור לבית. מאז שחזרנו מחו"ל, יש הרגשה שכאילו מישהו פתח עלינו עין".

בואו, אני ממש מהצד השני של המתרס. אני רוצה להאמין שאדם קובע את גורלו וגורלו לא נקבע לפי פרסומים כאלה או אחרים באינסטוש או בפייסוש. אבל פתאום חשבתי שאולי אנשים פחות נהנים לראות אושר ושמחה אצל אחרים וקל להם להזדהות עם אובדן וכאב.

כשנפרדתי מהגרוש, אני זוכרת שאחרי כל שיר או פוסט בפייסבוק קיבלתי עשרות הצעות חברות (מגברים בעיקר) ועוד שלל תגובות מגוונות של חיזוק והצעת עזרה מכל מאן דבעי, שהכרתי או שלא הכרתי בכלל. בתקופות טובות יותר אותם אנשים פחות הגיבו ופחות פנו. כמובן שמדובר במעגלים רחוקים יותר כי מי שקרוב קרוב תמיד ללא קשר לסטטוס או המצב רגשי- נפשי. אז גם הבנתי שטוב יהיה להוציא אנשים מחיי מכורח האינרציה או המציאות. פתאום כל מיני הערות ותגובות התחברו להבנה שלא בכוח. לא חייבים להשאיר אנשים בחיים בכל מחיר, רק כי הם היו בתקופה מסוימת. 

ובחזרה לחסון ואליי - חזרנו הביתה לילדים שגם לא הרגישו כל כך טוב בשבוע הזה, שמנו שיר ביוטיוב ואמרנו לעצמנו: "חייבים לרקוד ולשחרר אנדורפינים ואולי להזמין עוד טיסה לחו"ל עם ארבעה צמידי חמסה במבצע".