חם פה. כל מי שחוזר מחופשה מרעננת בחו"ל רואה כבר במטוס מלמעלה כמה צהוב ומהביל בארץ המובטחת. כמה צריך להתאמץ כדי שיהיה כאן ירוק, וכמה צריך להתאמץ לחייך כשגל חום מהמם אותך כשאתה יוצא עם המזוודות מבית הנתיבות הממוזג. ואז אתה נכנס לרכב ומרגיש את העצבנות על הכביש והרדיו משדר היסטריה. אז במקום להוסיף עוד קיסם למדורת הקיץ, ובמקום לחמם אתכם על כמה נושאים שיכלו בהחלט להרגיז אותי בימים כתיקונם, הרשו לי לשתף אתכם בכמה דברים משמחים שנתקלתי בהם השבוע. מבטיחה שזה לא יהיה מתוק מדי. אולי כמו אבטיח קר.
אני לא יודעת כמה יוצא לכם לחרוש את כבישי הארץ. מאחר שאני מופיעה ברחבי הארץ, אני נוהגת די הרבה, ויוצא שכמעט בכל נסיעה מפתיע אותי כביש חדש.
השבוע שוב נתקלתי בכביש שלא הכרתי באזור הקריות, והחלטתי לבדוק מה מצב "נלבישך שלמת בטון ומלט" של ישראל 2017. ובכן, באופן לא מפתיע מה שנראה בשטח מרשים, נראה על הנייר אפילו יותר טוב.
בשנתיים הקרובות צפויים להיחנך 15 מגה פרויקטים תחבורתיים בהשקעה של 40 מיליארד שקל: הכניסה החדשה לירושלים משער הגיא עם נתיבים חדשים, מחלפים וגשרים; הרכבת המהירה מירושלים לתל אביב; כביש 6 יימשך צפונה עד עמיעד ובדרום הוא ממשיך להיבנות עד עיר הבה"דים; רכבת חשמלית תיסע מכרמיאל לעכו, ורכבת העמק המיתולוגית תשוב לפעול; כבישי רוחב חדשים יחצו את גוש דן ויש עוד.
אני בטוחה שיש לא מעט מתנגדים לחריש העמוק הזה, וייתכן שבצדק. פה יש פגיעה בנוף, שם מפגע רעש. אבל בשורה התחתונה, אחד הדברים הבודדים החשובים שמדינה צריכה לעשות, הוא לסלול כבישים. זהו הבסיס לכל: לתעסוקה, לבריאות, לחינוך ולתרבות. כשנפתחים כבישים נפתחות עוד אפשרויות.
כשהבריטים כבשו את לבנון ב־1941 מידי הצרפתים, הם החליטו לבנות מסילת רכבת שתחבר את אירופה עם מצרים דרך לבנון וישראל. החלק שהיה חסר הוא מסילה מחיפה לביירות. החליטו ועשו. בתוך שנה וחצי בלבד, בעזרת עשרת אלפים פועלים שהובאו מאוסטרליה, מניו זילנד ומדרום אפריקה, הם הניחו פסי רכבת על גשרים וואדיות. כשהם הגיעו לראש הנקרה, אל המקום שבו רכס ההר נכנס במצוק אל תוך הים, הם חפרו מנהרות בין הנקרות והעמידו גשר מעל הים. הרכבת נסעה ואף הביאה פעם אחת ניצולי שואה ארצה. שנה וחצי בלבד לפרויקט הנדסי כל כך מרשים.
אז אנחנו עדיין לא שם. יש לנו עוד מה ללמוד מבריטניה הגדולה. ובכל זאת, לשים לב לתנופת הבנייה לא עולה בבריאות. לפעמים זה אפילו מרחיב את הלב.
ביום שלישי האחרון, באמצע החום הגדול, בעוד אני לא הצלחתי לנשום בחוץ יותר מחמש דקות, הגיע צוות של 11 מתנדבים לביתו של א' בירושלים. א' בן ה־71 מתגורר בו לבד בדלות רבה. אשתו מאושפזת כבר 12 שנה במחלקה סיעודית. הבית שלו מתפרק, הקירות כמעט שחורים ונצבעו בפעם האחרונה לפני עשרות שנים. דלת הזכוכית בבית שבורה ומכונת הכביסה לא מחוברת לחשמל. הצינור במקלחת מפורק והאמבטיה מלאה בעובש. חלון העץ הישן ותריסי הברזל כבר מתפוררים.
11 המופלאים שהגיעו אליו הם חברי צוות שעובד בפרויקט "ידיים", שבו מתנדבים בעלי "ידיים טובות" באים יחד כדי לשפץ בתים לנזקקים. היו שם תשעה גברים ושתי נשים. מהנדסת מכונות, מתכנתת, גנן, רואה חשבון, גמלאי של המשטרה, איש מחקר תורני ובנו בן ה־16, חשמלאי ואינסטלטור. היה שם גם יאיר מאיר, אחד ממנהלי העמותה המנצח על מקהלת האור הזו, ומייסד הפרויקט דוד מוזס.בכמה שעות של זבנג וגמרנו הם הפכו את הדירה למקום נקי, צבוע ומואר.
"היה לי סבא מאוד מיוחד, מנחם מוזס שמו, ניצול שואה שהיה הנדימן מהאגדות", מספר לי מוזס, כבאי במקצועו, שהגיע אף הוא לביתד. "איש צנוע, פשוט, שעזר להמון אנשים. הוא היה מוצא גרוטאות ועושה מהן הכל. לפני שלוש שנים, כשהוא נפטר, חשבתי שגם לי יש ידיים טובות ויש לי חברים שאוהבים לשפץ וליצור דברים בזמנם הפנוי, ואולי הם ישמחו לעשות משהו משמעותי למען אחרים, לא רק לתרום כסף. אז הקמתי את הפרויקט על שמו של סבא מנחם ז"ל".
המתנדבים הראשונים היו חבריו לתחנת הכיבוי. "אחרי שראיתי שזה עובד נהדר, הרחבנו את הפעילות", מספר מוזס. "זו תחושת סיפוק אדירה, כי בתוך כמה שעות אתה רואה איזה שינוי הצלחת לחולל. אתה רואה את העוני שיש לצערנו, ואתה רואה עם איזה דברים אנשים מתמודדים ביומיום. זה גורם לתחושת הודיה על מה שיש לך, וגם על היכולת לעזור".
את המומחיות המפוקפקת שלי בקדיחת חורים גדולים מדי לדיבלים החלטתי לא להפגין בבתי נזקקים, אבל מוזס הבטיח שאם אארגן קבוצה של מתנדבים, גם לי הוא ימצא מה לעשות. חכו לדיווחים.
45% מכלל הנוער שהגיע להתגייס מחו"ל הוא מצרפת, כך פרסם השבוע משרד הביטחון. עולים חדשים תמיד מרגשים אותי. משפחה שעזבה את כל המוכר לה - את הבית, את החברים, את העבודה ולפעמים גם את המשפחה - ובאה לארץ זרה, היא משפחה ראויה להערכה. אבל כשמדובר בנערים שעומדים להתגייס, ויודעים שהם הולכים לעבוד מאוד קשה בחום של אוגוסט ובקור של פברואר ואף לסכן את עצמם, אני מתרגשת במיוחד.
לא תמיד הערבות ההדדית הייתה מובנת מאליה. בפרשת השבוע שעבר בני גד וראובן מנסים לחמוק מאחריות, אבל בסוף ברור להם שאם הם רוצים להיות חלק מהעם, הם צריכים לתת כתף גם במאמץ המלחמתי. נדמה שיהודי צרפת מבינים עכשיו יותר מתמיד את הצורך בבית חזק ועוצמתי לעם היהודי. אותו בית צהוב ומהביל שהם רואים מלמעלה, רגע לפני שהמטוס שלהם נוחת בארץ המובטחת.