כשזומנו השבוע לתדרוך מפי גורם ביטחוני בכיר, הופתעו הכתבים הצבאיים לגלות שעל השולחן, לצד השמות של הכתבים המייצגים כלי תקשורת שונים ומגוונים, יש שלט אחד שעליו היה כתוב "ישראל ביתנו". נציג המפלגה לצד העיתונאים. ההסבר הדחוק והמוזר שקיבלו היה שמדובר בנציג הזמני שמקשר בין משרד הביטחון לתקשורת הרוסית. רוח חדשה. הקדימון בישר על השינוי באווירה ובסגנון.



ה"גורם הביטחוני" לא אכזב. הוא סיפק כותרות ועורר עניין כשסיפר על שלילת תעודת האח"מ של מוחמד אל־מדאני, איש הרשות הפלסטינית שבחודשים האחרונים עודד שיח והתחברות לחברה בישראל, בין היתר באמצעות שיתוף פעולה עם ארגון יוצאי מרוקו, כדי לקדם תמיכה של עדות המזרח ברעיון השלום. הגורם הביטחוני הסביר שאל־מדאני ניסה להקים מפלגה פוליטית.



התערבות ארגוני הביטחון בפעילות פוליטית, מרגיזה ככל שתהיה, היא מדרון חלקלק. הגורם הביטחוני אוהב מדרונות כאלה. אבל הסיפור על אל־מדאני היה רק הכנה למסר המרכזי שיצא מפי הגורם הביטחוני. "העימות הבא עם חמאס בלתי נמנע", אמר והוסיף, "העימות הבא חייב להיות האחרון מבחינת שלטון חמאס". עכשיו, יש שתי דרכים לפרש את הדברים האלה: להתייחס אליהם כאל דברי רהב או לקחת אותם ברצינות.




השר ליברמן. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון




הדרך הראשונה היא לחשוב שהמסר הזה הוא "אמת לשעתה", כותרת אחת מני רבות שתתפוגג כעבור יום, רברבנות, ניפוח חזה ודיבור שחצני ומאיים. יש לזה אפילו היגיון מבצעי. אם אכן מדובר בדברי רהב כוחניים, הרי מדובר בעוד תובנה שאותה חידד לנו מינויו המפתיע של אביגדור ליברמן לשר הביטחון, אחרי שהוא וראש הממשלה נשבעו כמעט בנקיטת חפץ שזה תרחיש לא סביר. והמהות האמיתית שלהם היא שלמילים אין משמעות ואין מחיר פוליטי או ציבורי, כי הציבור שכחן, סלחן ומורגל בשקרים פוליטיים גדולים מאלה.



ההיגיון הביטחוני שיש למהלך כזה הוא בהיותו חלק ממערך הלוחמה הפסיכולוגית וההרתעה הישראלית. חמאס מקבל איתות שיש סיכוי שהיגררות לעוד סיבוב של התכתשות עם ישראל תסכן את המשך שלטונו ברצועה. זה מסר נכון ומרתיע. אזהרה שמכוונת לבסיס הרגיש ביותר לכל מפלגה, גם אם היא מפלגת טרור גזענית ואכזרית כמו חמאס.



האפשרות השנייה להתייחס לדברי הגורם הביטחוני היא, כאמור, ברצינות. זה מה שנהוג כאן, במיוחד לנוכח ההיסטוריה של מערכת הביטחון והצבא. אם זה המצב, הרי שמענו השבוע על שינוי מדיניות דרמטי של ממשלת ישראל. האסטרטגיה של ממשלת נתניהו בשש השנים האחרונות הייתה פשוטה: ניהול הסכסוך ושימור חמאס. המדיניות הזו הגדירה את היעד בכל סבבי הלחימה של צה"ל אל מול חמאס בעזה מאז עופרת יצוקה.



לפי הקו הזה המטרה היא לא לחסל, למגר, לרסק ולמעוך את חמאס; אלא לשמר אותו ככתובת אפקטיבית, יעילה, מוחלשת ומורתעת אחרי פגיעה קשה בו. כלומר, קבלה בפועל של חמאס ככתובת שלטונית יעילה והתמודדות עם השטן המוכר, במקום בלגן, כאוס וחטיפת השלטון על ידי גורמים קיצוניים יותר או יעילים פחות.



מה שהנחה את קו המדיניות הזה היה החשש מפני "פאודה", תוהו ובוהו כמו בסוריה. אין כתובת אחראית אחת אלא אוסף של קבוצות שיש לתמרן ביניהן כדי לשמר את הביטחון השוטף. נתניהו הבטיח בשורה של הצהרות כי מדיניות הביטחון נקבעת על ידו, ומה שהיה הוא שיהיה. כלומר, אין שינוי במדיניות של ישראל בזירות השונות. האמירה של ה"גורם הביטחוני" מלמדת שיש שינוי מדיניות או ניסיון כזה, ושהקו החדש הוא הפלת שלטון חמאס בסבב הבא.



הכתבים הצבאיים ניסו להקשות על הגורם הביטחוני ושאלו אותו מה האלטרנטיבה ומי יתפוס את מקום חמאס בשלטון. הוא רק אמר שיש חלופות. ברמה העקרונית יש כאן חשש ששינוי המדיניות הזה - אם אכן מדובר בדברים רציניים - נעשה שוב בלי שום דיון מעמיק בקבינט והחלטה של הממשלה. יש שר ביטחון חדש והוא מכתיב את האסטרטגיה.



"הכל או כלום"


מי שרוצה להבין את קו המדיניות החדש הזה צריך לחזור לדברים שאמר אביגדור ליברמן כשר חוץ בקבינט בזמן מבצע צוק איתן. "צריך ללכת על הכל או כלום", הוא הצהיר, "או עד הסוף או לא לעשות דבר". במהלך המבצע התפיסה שלו אותגרה כמה פעמים בדיונים. היו ויכוחים וצעקות, אך לאחר מצגת מפורטת של צה"ל, שפירטה את המחיר העצום של השתלטות או כיבוש הרצועה, התקיימה הצבעה שבה כולם, כולל ליברמן, הצביעו נגד מהלך קרקעי לכיבוש עזה. הוא טען שזה כבר היה מאוחר מדי, והוסיף שיש לו תוכנית.



זו התוכנית: העימות הבא עם חמאס יוביל למהלך קרקעי מיידי שיוכן מראש, ומטרתו תהיה הפלת שלטון חמאס. צה"ל יכבוש יעדים אסטרטגיים ברצועה, כולל בית החולים שיפא, תחנות הטלוויזיה ומוקדי השלטון האחרים. צה"ל ישתלט וישלוט על הרצועה, ויפרק את מערך הנשק של חמאס תוך כדי משא ומתן עם האו"ם ועם גורמים בעולם הערבי על שלטון חלופי, זמני או קבוע. ליברמן טוען שזה יהיה מוגבל בזמן.



בצה"ל חוששים מפתרון זמני. כשישראל שרטטה רצועת ביטחון בלבנון כפתרון זמני, נדרשו 15 שנה לצאת משם. איזו כתובת חלופית רואה ליברמן בעזה? הוא טוען שלא מדובר במוחמד דחלאן, שהובס על ידי חמאס ונחשב קצת "לפלף" בעיני שר הביטחון החדש. הוא מחפש שלטון במודל צ'צ'ניה. כלומר ברית עם מאפיונר ערבי מקומי, ברון של כוח כמו קאדירב, שעשה עסקה עם פוטין והרגיע את השטח בלי בג"ץ ובלי בצלם. דרוש רודן משת"פ שיטפל ברצועה. זה הרעיון המסדר, גם אם בעבר הוא לא עבד לישראל.



בכל מקרה, מדובר בבשורה קשה לתושבי הרצועה. זה גם איתות אזהרה: אם זה מה שאתם רוצים, תתמכו בחמאס ובמלחמה הבאה עם ישראל. אם לא בא לכם, כדאי שתעשו הכל כדי להימנע מהסבב הבא. בלשכת נתניהו סירבו להתייחס לשאלה אם יש שינוי מדיניות כלפי עזה. גם לעמימות יש חלק במערכה. היא מטשטשת את הבלגן.



הכותב הוא הכתב המדיני  של חדשות ערוץ 2
[email protected]