והעיקר לא לקלקל כלל: לקלינטון יש מעט להרוויח והרבה להפסיד

את היומיים לפני שהחליטה על זהות המועמד לסגן נשיא המפלגה הדמוקרטית, בילתה הילרי קלינטון בבית. זמן לנוח לפני הוועידה. זמן להתייעץ ולחשוב. זמן לפנות את הבמה למפלגה היריבה – כמקובל בזמן ועידה. קלינטון הייתה כוכבת השבוע שעבר של המפלגה הרפובליקנית, ותהיה גם כוכבת השבוע, של המפלגה הדמוקרטית, שתתכנס החל ממחר בעיר פילדלפיה. כוכבת בפרופיל לא מאוד גבוה, שהרי חלק ניכר ממצביעיה יעדיפו להדחיק את העובדה שהיא המועמדת שלהם. הם יצביעו עבורה כי האפשרות האחרת נראית להם בלתי סבירה. הם יצביעו עבורה – מועמדת היסטורית, אישה ראשונה – בלי החדווה שליוותה את ההצבעה לקודמה, הנשיא המכהן ברק אובמה.

קלינטון נכנסת לוועידה הדמוקרטית שתיפתח מחר כמועמדת שיש לה רק מעט להרוויח והרבה להפסיד. טראמפ יכול להרשות לעצמו להמר על כל הקופה. הוא יכול לנבל את פיו, להשתגע, להתעלם מהחוקים, לעשות מה שעושה קבוצה נחותה מול קבוצה טובה ממנה כאשר תיקו איננו אופציה. קלינטון, שגם כך מתקשה להלהיב את הבוחרים בגלל נטייתה לזהירות מדודה, צריכה לשחק על בטוח. היא מובילה במרוץ. היא אמורה לנצח במרוץ. אם תפסיד – זה יהיה הפסד שכולו שלה. לכן, מטרתה בוועידה ברורה: כמה שיותר טקס ובלונים, כמה שפחות טעויות. כמה שיותר בגרות אחראית, כמה שפחות תחרות לשיגעונות של טראמפ.

סנדרס יתמוך

מקובל לחשוב שבוחריה של אמריקה אינם אוהבים לתת לאותה מפלגה קדנציה שלישית בבית הלבן. וזה אכן מה שקרה ברוב הניסיונות לקבל קדנציה שלישית למועמד של אותה מפלגה מאז 1948 – השנה שבה עבר התיקון ה־22 לחוקה, הקובע כי לנשיא עצמו אסור להתמודד לקדנציה שלישית. מתוך שישה ניסיונות שנעשו מאז, רק פעם אחת זה הצליח: הנשיא ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש ירש ב־1988 את קודמו, רונלד רייגן. אבל ג'ון מקיין לא הצליח לרשת ב־2008 את בוש השני, ואל גור לא ירש ב־2000 את קלינטון הראשון. ריצ'ארד ניקסון כשל בבחירות 1960 אחרי שמונה שנות איינזהאואר, ונוצח בפער זעיר על ידי ג׳ון פ. קנדי.

אבל מדובר בסך הכל במדגם קטן מאוד, שאפשר להרחיב. אם סופרים את הבחירות שלפני 1948, מסתבר שחוק הקדנציה השלישית מתבטל: בשבעה מתוך שמונה ניסיונות הצליחה המפלגה בשלטון לנצח גם בניסיון השלישי. פרנקלין רוזוולט הצליח. טאפט ירש את טדי רוזוולט, שירש את מקינלי. גארפילד ירש את הייז, שירש את יוליסס גרנט. וכן הלאה. ועוד: אם סופרים רק את הבחירות שאחרי 1948, ברוב המקרים היה המאבק על קדנציה שלישית – כלומר, מאבק שאין בו מועמד שהוא הנשיא המכהן (ג׳רלד פורד היה החריג) – צמוד מאוד. כך ניקסון נגד קנדי ב־1960, כך ניקסון נגד האמפרי ב־1968, כך, כמובן, בחירות 2000 של בוש נגד גור, שהוכרעו בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון, משום שהתוצאה הייתה צמודה מכדי להסתמך עליה.

הדרך של קלינטון למועמדות הייתה בסך הכל נינוחה למדי, עם כמה רגעי חרדה קצרים, שבדיעבד הייתה לא מעט הגזמה ביחס אליהם. כמעט בשום שלב מועמדותה לא הייתה בספק. את היריבים המסוכנים שיכלו, אולי, לערער את מעמדה, דאגה לסלק מהדרך עוד לפני המרוץ. את היריבים הפחות מסוכנים ניצחה בלי קושי רב – כשרק עקשנותו הטרחנית של ברני סנדרס להמשיך את המרוץ, גם כשכבר לא היה לו כל סיכוי לנצח, יצרה את הרושם המוטעה של קרב אמיתי. אבל כך או כך, בסופה של הדרך הבין גם סנדרס שאין זה הזמן לאתגר את המועמדת. ככל שהדברים תלויים בו, הוועידה הדמוקרטית לא תהפוך למופע שיסלק את הרושם הבעייתי שהותירה הוועידה של היריבה הרפובליקנית. ככל שזה תלוי בו, אותו אף אחד לא יוכל להאשים בבוא היום בניצחונו של דונלד טראמפ, כפי שג׳ימי קרטר האשים בזמנו את טד קנדי, המועמד שסירב לוותר על קרב גם בוועידה עצמה, בניצחונו של רונלד רייגן.

קלינטון היא המועמדת עם התדמית השלילית ביותר בעיני הבוחרים אי פעם – מלבד טראמפ. אבל הבוחרים אינם עיוורים לגמרי להבדלים ביניהם. הם מבינים שברוב הנושאים לקלינטון יש יותר ניסיון, הם מבינים שקלינטון מוכנה יותר לתפקיד. בנושאים של מדיניות חוץ הם מעדיפים את קלינטון על פני טראמפ בפער ממוצע של 24%. בנושאי הגירה ב־9%. בנושאי בריאות ב־18%. אם אמריקה תידרש להתמודד עם משבר בינלאומי, הם מעדיפים שהיא תטפל בו, בפער של 18%. רק בשני נושאים היא מפגרת אחרי טראמפ, והבעיה היא שאלה שני הנושאים החשובים ביותר לחלק ניכר מהבוחרים: כלכלה (3% יתרון לטראמפ) וטרור (7% יתרון).

אלה גם שני הנושאים שבהם תנסה קלינטון להתחזק ולהתמקד במהלך הוועידה – כמובן במקביל לחיזוק אותם סעיפים שבהם יתרונה על פני טראמפ ברור: היחס לנשים, היחס למהגרים, היחס לשחורים. לקלינטון יתרון דרמטי של 35% על פני טראמפ בטיפול ב"יחסים בין הגזעים". היא כבר אמרה שטראמפ מייצג מסר "מכוער ומסוכן" ביחסו לקהילות ולקבוצות מיעוט באמריקה. כך שבעוד שהוא ומפלגתו מנסים להיבנות מהכעס ומהחרדה שמעוררים מקרי הירי האחרונים של שחורים בשוטרים, קלינטון מנסה לנסח מסר מורכב, הכולל הן את ההכרח לשפר את עבודת המשטרה מול השחורים והן את הצורך לתמוך בעבודת השוטרים. אלא שהמסרים המורכבים הללו, הקושי להתחייב למשהו חד יותר, הופכים את קלינטון למועמדת אפרורית. יותר מומחית למדיניות מאשר מנהיגה הנוסכת השראה על בוחריה.

שעמום מבורך

הילרי קלינטון החלה את דרכה כפעילה פוליטית במחנהו של המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, מן הסתם המועמד הססגוני ביותר ב־50 וכמה השנים האחרונות, עד להופעתו של טראמפ. אחר כך נהייתה לתומכת של יוג'ין מקארתי, שאישיותו הפואטית והאינטלקטואלית התאימה מאוד לצעירים של סוף שנות ה־60. את שנותיה בבית הלבן בילתה לצדו של בעלה הנשיא, שעל קסמו האישי קשה מאוד לערער, ואחר כך חברה לנשיא שהרטוריקה העילאית שלו הקפיצה אותו מעליה בבחירות המקדימות של 2008. כך שקלינטון יודעת איך נראה מנהיג כריזמטי, היא מכירה כמה כאלה. אם לא למדה מהם עד היום, כנראה שהדבר מעל לכוחותיה.

לכן גם ספק אם תהיה מסמר האירוע שנפתח מחר. יש למפלגה הדמוקרטית דוברים טובים ממנה בהרבה – הקלינטון השני, אובמה, אליזבת' וורן, ברני סנדרס. הם ידאגו לשעשע את הקהל. קלינטון, בהכירה במגבלותיה, החליטה להפוך את השיעמום השקול לקול החדש. בשבוע שעבר, כשנשאלה על התלבטויותיה בבחירת המועמד לסגן הנשיא, ובעיקר האם אינה חוששת מכך שאחד ממועמדיה, טים קיין, נחשב למשעמם במיוחד, השיבה: "זה מה שאני אוהבת בו". היא מקווה שמול מפלגה רפובליקנית המציגה מועמד שהמילה "מעניין" קטנה עליו, גם הבוחרים יתחילו לחבב שיעמום. כבר היו לאמריקה כמה נשיאים כאלה, חלקם מוצלחים למדי.

קלינטון עודה גוררת כמה קופות של שרצים מאחוריה, אבל נדמה שההחלטה לסגור את התיק נגדה בפרשת המיילים, גם אם ספגה בעטיה מקלחת קרה של ביקורת, באה לה בזמן. מספיק מאוחר כדי לא לסכן את ניצחונה בבחירות המקדימות. מספיק מוקדם כדי לא להאפיל על הוועידה ולהישכח - לא לגמרי, אבל קצת – עד תחילתו של קמפיין הסתיו.

הנה, גם בזה כדאי להיזכר בשבועיים המיוזעים של הוועידות, אשר מחציתן השנייה נפתחת מחר: הבחירות כבר בעיצומן, אבל עוד לא ממש התחילו. על הכבישים הארוכים של אוהיו ופנסילבניה עוד לא רואים שלטי תמיכה במועמדים. האזרחים עסוקים בברביקיו, בחופשות הקיץ, בבריכות השחייה – לא בנאומים משמימים שרק רשתות הכבלים ואתרי החדשות מתייחסים אליהם כאל חדשות מסעירות.

השבוע תהיה עוד ועידה, אחרי כך יהיה אוגוסט, ואחר כך, רק אחר כך, יתחיל הקמפיין לנשיאות ארצות הברית במלוא עוצמתו. אחר כך, רק אחר כך, אפשר יהיה לבחון את המצב בסקרים ולזהות בוודאות גבוהה יותר להיכן מועדות פניהם של הבוחרים.