אפשר רק לנסות לדמיין מה כתבה כרמל גת במחברת שהחזיקה בעזה. האם רק ספרה בה את הימים בניסיון לסייע לחטופים שאיתה לשמור על מסגרת זמן, או ששיתפה בה גם מחשבותיה ותחושותיה הכמוסות. אפשר רק לנסות לדמיין באיזו מחשבה טובה נאחזה ואילו מילים מנחמות אמרה למי שהיה איתה, בזמן שתרגלה איתם מדיטציה, יוגה וערכה להם דמיון מודרך.
"היה לו סיפוק עצום של תרומה למדינה": לביא גיהסי נפל בקרב בעזה
“כרמל היא גם מרפאה בעיסוק, אני חושב שבתפיסה שלה לדאוג לאחרים זאת עוד דרך להישאר חזקה", מתאר גיל דיקמן, בן דודתה של כרמל גת שנחטפה מבית הוריה בבארי. “אנחנו יודעים שהיא הייתה עם שני חטופים אחרים. הם שיתפו אותנו שהיא דאגה להם. היא ניהלה איתם מחברת, שבה רשמו בכל יום. הם עשו דמיון מודרך על איך זה יהיה להשתחרר. היא עשתה להם מדיטציה ויוגה כדרך לשמור על הנפש ועל הגוף שלה ושלהם".
שני החטופים סיפרו כי כרמל הייתה בריאה פיזית. “יכול להיות שמאז קרו דברים. אנחנו שומעים על כמה שהמלחמה מסכנת את החטופים". הוא מתייחס כמובן בין היתר לאירוע הטרגי שבו חיילי צה"ל הרגו בשוגג את שלושת החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז"ל. “אנחנו ממש הזהרנו מהדבר הזה, באופן הכי בוטה שיש", הוא אמר. “אבל גם כשדמיינו את הדברים הגרועים ביותר, לא דמיינו את זה. לא דמיינו שהסיוט הגדול יתגשם".
ביום שישי, רגע לפני הדיווח הנורא על מות שלושת החטופים, קיבלו בני משפחתה של כרמל שיחה מהקצינה שמלווה אותם. “היא אמרה שלא מדובר בכרמל, אבל זה הכניס לחרדה עצומה", אמר דיקמן. “באמת אשר יגורנו בא לנו, ברמות הכי קשות שיש. אף אחד לא בטוח. הכל יכול לקרות שם לכולם. אני מרחם גם על חיילים שצריכים לנתב את עצמם במצב הזה”.
זה גרם לציבור להבין דברים אחרת?
“אני חושב שעכשיו מבינים שזה כבר לא נבואות זעם, אלא ממש מתאר את המציאות. בישיבת הקבינט לפני שבועיים אמרו שחטופים מסתובבים עם גלביות ועם חיג'אבים, והחיילים אולי לא יזהו אותם כשיראו אותם. ובסוף זה קרה, זה בלתי נתפס".
במוצאי שבת האחרונה, בתום עצרת טעונה במיוחד בכיכר החטופים, נערכה פגישה ספונטנית של חלק מהמשפחות עם שר הביטחון יואב גלנט ועם השר בני גנץ. “זה היה פורום כמעט אינטימי, הרגיש שאנחנו יושבים בסלון. הם היו מאוד אמפטיים", אמר דיקמן. "החטופות שחזרו ולקחו חלק בפגישה סיפרו על הפחד מניסיונות החילוץ. “שחרור החטופים הוא רכיב משמעותי ביכולת של צה"ל לסיים את המלחמה בקלות".
“יש שאלה שכל הזמן מודדים אותה, מה יותר חשוב, מיטוט חמאס או שחרור חטופים, המטרות האלה שלובות זו בזו. כיום צה"ל נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כי הוא יודע שהוא עלול לפגוע בחטופים, והוא יודע שהמשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת מסכנת חיילים בשטח. לכן זה כל כך חשוב לנו. גם כי אם לא נשחרר את החטופים בחיים, זה ימוטט את ישראל. שכן, המשמעות שלה כמדינה שאמורה להגן על אזרחיה ולשמור על החיים והביטחון שלהם לא תתקיים. עכשיו השאלה היא מה צריך לעשות כדי שהדבר הזה יקרה".
וזה לא הדבר היחיד שמפחיד.
“כבר גילינו שהדברים האיומים שאנחנו מדמיינים קורים שם. בישיבת הקבינט בתחילת החודש שמענו מנשים אמיצות שהעידו דברים קשים ומזעזעים. שמענו שהם נוגעים בבנות, ושהיה להן נוהל לא להשאיר אף אחת לבד. בישיבה דיברו גם על התעללויות בגברים ונודע לנו שמסממים את החטופים, שנתנו להם כדורי הרגעה לפני שהם יצאו חזרה. אבל זה רק קצה הקרחון, כל דבר כזה מעיד על דברים שקרו 50 יום קודם ועלולים לקרות 50 יום אחר כך".
ההודעה על הירצחה של עדן זכריה ז"ל, שנחטפה מהמסיבה ברעים, הייתה עבורו רגע קשה. “הייתי בקשר עם אמא שלה אורין ועם הדוד שלה אילן, שהיה מאוד פעיל", סיפר דיקמן. “יום לפני ההודעה על מותה דיברנו על מה אנחנו צריכים לעשות ועל מה להתעקש בתור נציגי המשפחות, וספציפית כמשפחות של נשים חטופות".
למה הן לא השתחררו בעסקת הנשים והילדים?
“להבנתי כי הן לא אמהות, הן לא פצועות ולא קשישות. לכן הן בקטגוריה של ‘נשים ללא תפקיד חברתי'. עיני לא צרה באף אחת ששוחררה, אנחנו עובדים במטרה לשחרר את כולם, ולכל אחד יש את הסיבה האישית שלו למה להשתחרר קודם".
עכשיו אין בושה
כיום הוא עונד על צווארו דיסקית חצויה של מטה המאבק. הוא חצה אותה כאשר מחצית מלבו שבה לארץ. הייתה זו ירדן רומן־גת, אשתו של בן דודו אלון, גיסתה של כרמל גת.
במקצועו דיקמן הוא איש קריאייטיב שרגיל להיות מאחורי הקלעים. ב־77 הימים האחרונים הוא עולה על כל במה אפשרית כדי לנסות להשיב את משפחתו. “בחיים לא חשבתי שאהיה בקדמת הבמה, זה תוצר של הסיטואציה", אמר. “אבל עכשיו אין בושה, היא לא רכיב רלוונטי. אנחנו במצב של חיים ומוות. אני המון דברים בחיים שלי. כרגע מבחינתי אני בן דודה של כרמל. זה הדבר שמגדיר את החיים שלי מאז 7 באוקטובר".
מה ההגדרה הזאת אומרת?
“כשאני קם בבוקר, זה הדבר הראשון והיחיד על סדר היום, כל דבר במציאות משתקף דרכו. כלומר, אם יורד גשם, אז אני חושב שעליה יורד גשם. אם קר, אז קר לה. אנחנו שומעים על הצפת המנהרות, אז אולי המנהרה שלה מוצפת. אני לא חושב שאפשר להשוות את זה למשהו, גם לא למשהו קודם בחיים שלי. היו לי חוויות קודמות בחיים של אובדן וכאב, מה שקורה עכשיו לא דומה לאף אחת מהן. כאן מתווספת לכאב תחושה של דחיפות. הסיפור עוד באמצע שלו, הוא לא נגמר. כמו שגילי רומן, אח של ירדן אמר, ‘עוד יכול להיות לו סוף טוב'".
כרמל עוד לא זכתה בכך.
“נכון, אבל אלו שחזרו הם ההוכחה לכך שיכול להיות סוף טוב גם לסיפורים האחרים ואני יודע שלא כולם ייגמרו בסוף טוב. אבל אני אוהב את כרמל מאוד, גדלתי בידיים שלה ולא אסלח לעצמי אם לא נעשה הכל להציל אותה. כך או כך, זה יישאר פצע עמוק".
החיים של דיקמן נעצרו ב־7 באוקטובר, בשעה בשש וחצי בבוקר, כאשר נשמעה האזעקה הראשונה בתל אביב. בת זוגו אמרה לו, “יש גם פוש על חדירה", אבל הוא לא ייחס לכך חשיבות וחזר לישון. “יש לי משפחה בעוטף. זה כל הזמן ככה, כבר עשור וחצי. מדי פעם יש צבע אדום, והם נכנסים לממ"ד, ואז הם יוצאים. מדי פעם יש חשש לחדירה ומטפלים בה. לכן מבחינתי היה אפשר לחזור לישון", הוא הסביר.
מתי אתה מבין שקורה משהו חריג?
“התחילו להגיע דיווחים ואנשים התחילו לשאול אם יש לי משפחה בבארי ואם הם בסדר. ואני, אפילו בלי לבדוק, אמרתי להם ‘כן, כולם בסדר'. זאת בעצם הייתה גם הקונספציה שלי, שהכל בסדר. שצריך באמת לקרות משהו חריג כדי שלא יהיה בסדר. אפילו אמא שלי אמרה שכולם בסדר, לדעתי גם על אוטומט, בלי לבדוק. אבל אז חברה של כרמל כתבה לי שכרמל לא עונה. התחלתי להילחץ".
התחושה קיבלה משנה תוקף ב־12:00 כאשר אשל גת, אביהם של כרמל, אלון ואור, כתב מביתו בבארי לאחים שלו: “אני מצטער, אני יכול לכתוב רק מעט, הופרדתי מהאחרים. אני חושב שלקחו את כולם".
“באותו שלב ידעתי מי אלו ‘כולם', אבל לא ידעתי מה זה אומר ‘לקחו'", שיתף דיקמן. “ידעתי שאור היה במסיבת רווקים בחוף ושכנרת, אשתו של אשל וכרמל, אלון ואשתו ירדן והבת שלהם גפן היו בבית".
הוא התחיל לחפש מידע ברחבי הרשת ולקח זמן עד שהסכים להכיר במראות שראה. “הדבר הראשון שחשבתי שזו הפקה, תעמולה", הוא שיחזר, “מבחינתי ראיתי קמפיין, סירבתי להאמין שזה אמיתי. אבל אז פתחתי חדשות 12 ודני קושמרו דיבר עם אלה בן עמי, הבת של רז ואוהד, והיא אמרה שהיא רואה את אבא שלה בעזה, שלקחו אותו. נכנסתי לערוץ טלגרם רוסי והתחלתי לגלול. הבנתי שהם משדרים הכל, בלי צנזורה. מבין כל הסרטונים מצאתי סרטון שרואים בו את המחבלים בשבילי הקיבוץ, עשרה מטרים מהבית של דוד ודודה שלי. זיהיתי את כנרת בג'ינס קצרים, יחפה, הידיים שלה קשורות מאחורי הגב ומוליכים אותה. את האחרות היה נראה כאילו גררו, אבל כנרת הלכה בסוג של קבלת דין. היה בזה משהו מרגיע כמעט".
והתמונה התחילה להתבהר?
“קודם כל, הסימנים שלא נחתו קודם לגבי המצב, נחתו. הבנתי שמחבלים השתלטו על הקיבוץ, ידעתי שאשל נעול בשירותים ושהפרידו אותו מאחרים, והנחתי שהשאר כנראה במצב של כנרת".
אתה ממש רואה בזמן אמת את הזוועות.
“בלי שום תיווך ובלי שום מיסוך. בהמשך אפילו ראיתי דברים יותר גרועים".
מה ראית?
“במשך 20 יום, אני לא הפסקתי לגלול. ראיתי את כל הסרטונים, הכל. את הזוועות הכי גדולות. המטרה הראשונה שלי הייתה לנצח את חוסר הוודאות, לדעת. ולמרבה האימה והמזל יש את האמצעים לדעת".
מצאת עוד עדויות?
“36 שעות אחר כך, ראיתי עוד סרטון של כנרת שכנראה צולם 2־3 דקות אחר כך. רואים בסרטון, את הבית של משפחת הרן, ואז יש תנועת מצלמה והיא מתמקדת בפינת מדרכה, שעליה רואים את אותם חברי בארי, שהוליכו בסרטון הקודם, שכובים. דודה שלי עם הפנים למטה, חלק עם הפנים למעלה. אף אחד לא שומר עליהם ולידם יש משהו שיכול להיראות כמו שלולית דם. היה לי ברור שאני רואה את הגופה של דודה שלי כרגע, כמה דקות אחרי שהיא נרצחה כנראה".
בשלב הזה ידעת מה קרה לאחרים?
“כן, כבר ידענו מה קרה עם אלון, ירדן וגפן. עוד לא ידענו מה קרה עם כרמל, חוץ מזה שאבא שלה ראה אותה נחטפת דרך החלון".
מתי המציאות פוגשת את ההשערה?
“ביום חמישי של אותו שבוע הצבא הודיע לנו שכרמל וכנרת ככל הנראה נחטפו לעזה. וביום ראשון, ה־15 באוקטובר, קיבלנו הודעה סופית שכנרת נרצחה ושנמצאה גם גופה. לא אמרו לנו איפה הגופה נמצאה, אבל אני לא בטוח שהגופה שלה בכלל הגיעה לעזה. עשינו טקס פרידה ובינתיים מחכים לקבורה. אנחנו חושבים לחכות לכרמל. כולנו בטראומה נוראית. לדעתי אני עוד לא מעכל, אני חושב שזה יקרה רק כשכרמל תחזור".
כרמל היא אחת מ־14 נשים, שעוד בחיים, שנותרו בשבי חמאס. והחשש לגורלן עולה למשמע העדויות מפי אלה שחזרו. “וזה רק המעט שהם מוכנים לשתף", טען דיקמן. “החטופים שחזרו הם אלה שחמאס הרגיש בנוח להחזיר. מטריד אותי מה היא עוד תחווה, בגלל שאני מרגיש שעל זה עוד יש לנו השפעה. פשעי מלחמה לא התחוללו רק ב־7 באוקטובר, הם מתחוללים שם עכשיו, ברגע זה. מתרחשת שם עכשיו שואה, והעולם מנסה לחשב חישובים על מה כדאי".
העולם או ישראל?
“גם וגם. גם אם לא מחזירים עכשיו ספציפית את כרמל שלי, הייתי חוזר לכל מתווה של כל עסקה. כשאני משווה את זה למה שאנחנו חווים עכשיו, אין שום ספק שתהליך שבמסגרתו החיים שלהם לא בסכנה כי אין שם מלחמה, הוא יותר טוב מאשר מה שקורה עכשיו. בוודאות".
המקום הבטוח שלנו
בבוקר יום הכיפורים החליט דיקמן לרכוב על האופניים שלו מתל אביב דרומה. הוא יצא מתוך המחשבה שוודאי יעצור בדרך וישוב על עקבותיו. אך הוא לא עצר עד שהגיע לבארי: “באותו ערב, בצאת הצום, ישבתי עם כנרת ואשל ועשינו ארוחה. דיברנו על מלחמת יום הכיפורים ועל הסדרה ‘האחת' בתאגיד. בסוף הערב הם שמו אותי על אוטובוס בחזרה לתל אביב עם האופניים, ואמרתי להם שלום. זאת הפעם האחרונה שראיתי את כנרת".
הייתם קרובים?
“עם כנרת ואשל היה לי קשר אישי מאוד קרוב. היינו הולכים יחד כל שבועיים לראות הצגה בקאמרי. כנרת הייתה קפלניסטית מדופלמת. היא הייתה מגיעה כל שבוע מבארי לפה. גם הקיבוץ מבחינתי היה אחד ממחוזות הילדות הכי קבועים. היינו מגיעים לביקור כל שלושה שבועות".
מספרים על בארי שהוא היה גן עדן. “זה ממש ככה. מקום ירוק, עם בריכה, פינת חי. מקום שילד יכול ללכת בו לבד, כאילו זה המקום הכי בטוח עלי אדמות שלא יכול לקרות בו שום דבר רע. הכל מוכר במרחב הזה, גם כשהוא לא מוכר. בארי היה מקום להגיע אליו, להיות בשקט עם המשפחה, ובעיקר עם סבא שלי אליהו, שהיה גם ממייסדי הקיבוץ ונפטר לפני חמש שנים. אחרי שהוא נפטר המרכז של המשפחה הפך להיות הבית של אשל וכנרת. שם היו רוב הארוחות והשמחות המשפחתיות. היום כבר מותר להגיד שכרמל, הנכדה הגדולה, הייתה האהובה עליו ביותר. זאת לא הייתה תחרות אפילו".
רבים מזהים את דיקמן מהראיונות לכלי התקשורת, ניגשים ללחוץ את ידו, מבקשים להביע תמיכה. “ברחוב יש רק תגובות מחזקות", הוא אמר. חלק מהציבור מזהה אותו גם בעקבות התקרית שבמסגרתה דחה את חיבוקו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בדיון על הצעת חוק עונש מוות למחבלים שהתקיים בחודש שעבר.
מה קרה שם?
“הגענו לכנסת אחת לשבוע כדי לשים את הנושא על סדר היום, מתוך המחשבה המזעזעת שאם אנחנו לא נשים אותו על סדר היום, הוא לא יהיה שם. יום קודם הודיעו לנו על הדיון, וגם אמרו לנו שאולי הוא יבוטל, גם בקואליציה יצאו נגדו. כל הכוונה בדיון הייתה שייצאו ממנו תמונות ויוכלו לעשות מהן הון פוליטי, אין ספק".
ביקשתם מחברי הכנסת לבטל את הדיון?
“ממש שתי דקות לפני שהדיון התחיל, מחוץ לוועדה, פגשתי במקרה את בן גביר. לחצתי לו את היד, התחננתי שידחה את הדיון. אמרתי לו: ‘אני מתחנן אליך, אני מבקש ממך בבקשה, בבקשה, תדחו את ההצעה. היא מסכנת את החיים של קרובי המשפחה שלנו. החוק לא ישנה שום דבר במציאות ואתה יודע שהחוק לא הולך לעלות להצבעה'. הוא ליטף לי את הלחי, ואמר ‘אני אעשה את זה בכל זאת'. זאת הייתה נקודת הפתיחה של מה שאחר כך היה פומבי. מאותו רגע הבנתי מול מה אנחנו עומדים".
ומה קרה בתוך החדר?
“קרה אותו דבר. הרגשתי שהם באיזו ספירה אחרת, שהאנושיות נשארה בצד. נהיה שם דיון פוליטי לגמרי. גם אלמוג כהן אמר לנו ‘אין לכם מנדט על הכאב'. אני עד עכשיו לא מבין מה זה אומר. אני אמרתי לו שלא כואב לו? מבחינתי הכאב שלו הוא הכאב שלי. או לימור סון הר־מלך שקראה לנו חצופים. אני הכעסתי אותה, ואני אפילו לא יודע למה. אולי כי לא דיברתי בתורי. לימור עברה דברים נוראים, באמת. אני בטוח שהיא חווה את הכאב הזה יום־יום, ויש לי אמפתיה לכאב שלה. אבל לא הרגשתי שיש להם אמפתיה לכאב שלנו".
וכל זה מסתיים בחיבוק כפוי.
“אני חושב שבן גביר היה היחיד שלא איבד את העשתונות שלו לרגע. הוא היה קר ומחושב. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. לפי דעתי החיבוק גם היה מתוכנן".
למה נעמדת?
“כי הוא שר, והוא הגיע אליי, וחשבתי שנצטרך ללחוץ לו יד והוא פשוט חיבק אותי. אמרתי לו ‘אל תחבק אותי'. הוא נישק אותי על הראש ואמר לי, ‘אני אוהב אותך'. זה מראה לי איזה בן אדם הוא, הוא חיבק אותי כדי שהוא יוכל אחר כך לפרסם שהוא מחבק את משפחות החטופים, ושהוא היחיד שמגן עליהן. אבל אני יודע שזה מעוות, כי הוא לא איתנו, הוא הצביע נגד העסקה".
רגעים כאלה מייאשים, מעוררים חוסר אונים?
“אני מתמודד עם חוסר אונים מ־7 באוקטובר, אבל יש לי את השיטה שלי. אני פשוט לא מקבל אותו".
לפני שהחטופים חזרו, חשבנו שמיותר להעביר להם מסרים דרך התקשורת, אבל הופתענו לגלות שירדן רומן־גת שמעה בשבי שיר שהקדשת לחמותה, כנרת. יש לך מסר שתרצה להעביר לכרמל?
“אני חושב שהיא יודעת שאמא שלה נרצחה, הלוואי שהיא תדע שכל השאר בסדר. כשהיא תחזור אני אגיד לה שאני מצטער שלקח לנו כל כך הרבה זמן להחזיר אותה. אני מקווה שהיא יודעת שאנחנו לא מוותרים עליה, שאנחנו קמים והולכים לישון עם זה ולא עם שום דבר אחר".