הפינו גרי הראשון בישראל

כל דבר שמטסטסים אותו הופך טעים יותר (ספר החוקים הבלתי כתובים של צבא ההגנה לישראל). אבירם כץ מסתכן בנידוי מגילדת פלצני היין ומתאים את היין המושלם לטוסט גבנ"צ

טוסטים זה דבר נפלא.

תרגיעו, עד לכאן אני שומע את הצקצוקים שלכם בלשון. אבל נשבע לכם שאני מת על טוסטים. פיתות, לחם, מלוואח, טורטיה, קרואסון - כל שיבוט אפשרי של בצק שאפשר לדחוף לתוכו קצת גבינה, חמאה ואולי חתיכת נקניק עושה אותי מאושר. השיעור אולי הכי חשוב שלומדים בצה"ל הוא שכל דבר שמטסטסים אותו הופך טעים יותר. פאקינג טוסטים של שוקולד השחר, זוכרים?

למקרה שבכל זאת מישהו עלול לחשוב שאני מדבר על לחם שיפון שזה עתה נאפה, ז'מבון מוברח, גאודה מיושנת וחמאה מברטאן, הרשו לי רגע להסביר למה אני מתכוון כשאני מדבר על טוסט. טוסט הוא ברירת מחדל. ברירת מחדל טעימה, אבל ברירת מחדל. לפעמים אפילו לי אין כוח או חשק לצאת מהבית (או שסתם נגמר הכסף ויש כתבות שחייבים כבר להגיש) ולהתקין ארוחת ערב מושקעת בימים כאלה לא בא בחשבון. כאן נכנס לתמונה הטוסט.

יש חבילה של טורטיות במקרר (גם אם ימי הטריות והזוהר מאחוריהן)? התחלה טובה. מוסיפים קצת אמנטל (מכירים את זה שגבינה צהובה מתקשה בפינות? אז כזו אמנטל. לא משהו שהטוסטר שלי לא יצליח להתמודד איתו). פאק, נגמרה החמאה. ווהו! יש שאריות קטשופ. כן. קטשופ. גם לפלצנים כמוני יש ימים קשים, אל תשפטו אותי לחומרה. כבר קשה לקרוא את תאריך התפוגה שעל הקטשופ, אבל לא נראה לי שקצת ממנו יהרוג אותי. אפילו גיליתי טפנד זיתים ביתי שקיבלתי מחברים אהובים כמתנה לפסח. עכשיו כל שנותר הוא לחבר לחשמל את הטוסטר המטונף (זה שנושא בחובו את זיכרון הגבינה שניתכה לתוכו מהטוסט של השנה שעברה), לזרוק הכל בין שתי טורטיות, ועד שאני מספיק לפתוח בקבוק של דלתון פינו גרי ולמזוג לכוס כבר יש לי ארוחת ערב. אפילו לא צריך ללכלך צלחת בשביל זה, אבל בגלל שצריך לצלם לא נעים לי להודות שאני אוכל טוסטים על נייר סופג ישירות מהשולחן, אז פינקתי עצמי בצלחת. גם ככה זה התור של אור לשטוף כלים.

את הכוס הראשונה מהפינו גרי של דלתון אני שותה בזמן שהטוסט מתקרר. פירותי מאוד, רענן. אני מבסוט על עצמי שהוצאתי אותו בדיוק בזמן מהמקפיא והוא בול בטמפרטורה שאני אוהב. לא קר מדי, אבל קר מספיק כדי שכל שלוק שיורד בגרון יפיח בי רוח חיים מרעננת. זו הפעם הראשונה שדלתון מוציאים פינו גרי, זן שמזוהה בעיקר עם אלזס, שם הוא מנפק יינות ארומטיים, שמנמנים ומתובלים, או בגרסתו האיטלקית, פינו גריג'יו, עם יינות פירותיים ואחלה חמיצות. יינות פשוטים ברובם, סוג של צ'חצ'חים, אבל מלאי חן. גוורצ למתקדמים, אם תרצו.

דלתון הם לדעתי החלוצים בארץ לייצר יין זני מפינו גרי, והתוצאה - לפחות לפי איך שהמוח שלי עובד עכשיו אחרי חצי בקבוק - היא איפשהו בין הקו האלזסי לקו האיטלקי. רוצה לומר, מזגזג בין התיבול והשמנמנות לבין היותו יין כייפי ו'שתי' להפליא. אבל מה אני מבלבל את המוח עם כל הפלצנות הזו, מעל טוסט עם גבינה שנוזלת מכל עבר. זה יין טעים לאללה, ששתיתי כבר חצי בקבוק ממנו בלי לשים לב. הוא יבש, אבל מאוד פירותי, בדיוק על הגבול האישי שלי לפני שמתיקות הפרי מתחילה להעיק. זה גם המקום להודות שהיום רימיתי קצת. הבטחתי במדור הזה יינות עד 50 שקלים, ותג המחיר הרשמי של זה הוא 61 שקלים. ויתרתי קצת כי מדובר בהופעת בכורה מבורכת וכנראה שגם יום העצמאות הקרב ובא מטפטף לי פטריוטיות לתת-מודע. את הכוס האחרונה אני שותה כשהבקבוק כבר התחמם קצת וממליץ לכם לא להיות עצלנים כמוני ולשמור אותו באיזו שמפניירה, או במקרר בין כוס לכוס, כי הוא הרבה פחות כייפי כשהוא מתחמם. והטוסט? יצא טעים. במיוחד אחרי שלושת רבעי בקבוק.