צחי ימין יצא לבדוק מקרוב את הסיפור ההוא עם עניין הגודל וחזר עם תובנה: מסתבר שכשמדובר ביין - הגודל דווקא כן קובע. טוב, מי יכול על גוליית...
"אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ואני אומר: סופסוף מצווה אחת ביהדות שאינה כרוכה בתענית, צום, אבל או סתם כריתה של איבר בין חלציי. האמת, חבל שלא כל תרי"ג מצוות קשורות איכשהו בשתייה. כנראה שהיינו עדים אז להתייהדותם של מיליוני אנשים, ולמשיח שהחמור הלבן שלו לא היה עובר בדיקת ינשוף ביציאה לאיילון. חג הפורים מהווה תירוץ טוב להרים עוד כוס יין, וברור שבשביל לשתות עד דלא ידע צריך יותר מבקבוק אחד, וכאן בדיוק עולה השאלה: אז למה בעצם לא לפתוח מגנום?
יש מקרים שבהם הגודל כן קובע, ובקבוקי יין זה ככל הנראה אחד מהם. אז נכון, לבקבוקי מגנום יש כמה חסרונות: הם יקרים יותר בהשוואה לרכישת שני בקבוקי יין רגילים מאותו הסוג, שהרי את הביקבוק עושים לרוב באופן ידני משום שהבקבוקים הגדולים לא מתאימים לפס הייצור הסטנדרטי. המגנומים גם כבדים ומסורבלים, ותמיד יהרסו את מערום היינות המושלם שבניתם במקרר היין שלכם, אבל אם תשימו בצד לרגע את כל הצרות הקטנות האלה, מובטחת לכם חוויית שתייה מיוחדת מאוד. ואני די בטוח שזה לא רק אני שעל שפתיו עולה חיוך רחב מאוד בעת פתיחתו של בקבוק מגנום, שלא לדבר על ירבעם.
מיהו ירבעם, אתם בטח שואלים... עם השנים החליטו הצרפתים - מסיבות השמורות עמם ועם ההיסטוריה - שבקבוקי היין הגדולים ראויים להיקרא אחר מלכים תנ"כיים. די בצדק, אני חושב, שכן אין משהו יותר מלכותי מאשר להגיש לאורחים בקבוק גדול ממדים המלא ביין, לכן בקבוק הדאבל-מגנום (המכיל 3 ליטרים, כמות שוות ערך ל-4 בקבוקים) נקרא על שם המלך ירבעם (Jeroboam). באותו אופן לבקבוק המכיל 4.5 ליטרים של יין (6 בקבוקים) קראו רחבעם (Rehoboam). נבוכדנאצר (Nebuchadnezzar) מכיל 15 ליטרים (20 בקבוקים), גוליית (Goliath) מכיל 36 ליטרים (27 בקבוקים) ומלכיצדק (Melchizedek) מכיל 40 ליטר (30 בקבוקים), כשהשניים האחרונים נפוצים בעיקר במחוז שמפיין.
ואולי שווה להזכיר שעד לתחילת המאה ה-17 בקבוקי זכוכית לא שימשו לאחסון יין, אלא בעיקר אמפורות מחרס. אמנם הזכוכית הומצאה לפני למעלה מאלפיים שנה, אך רק במאה ה-17 נכנסו לתמונה תנורי פחם שאפשרו הגעה לטמפרטורות גבוהות מספיק להפקת זכוכית עבה ועמידה לצורך ביקבוק היין. שחקן נוסף שנכנס לתמונה באותן שנים, פחות או יותר, הוא פקק השעם, וכך נוצר לו בעצם בקבוק היין כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
מניסיון, בקבוק מגנום הנפתח במסעדה או בתערוכת יין תמיד יסובב ראשים מכל כיוון. אולם מלבד המלכותיות או השופוני שהוא משדר, יש לו גם לא מעט יתרונות. בקבוקי מגנום הם אידיאליים ליישון ארוך במיוחד. במהלך התיישנות היין בבקבוק, היחס בין החמצן ליין שבבקבוק גדול יותר, לכן תהליכי החמצון וההתבגרות נעשים איטיים יותר. תוסיפו לזה את העובדה שהזכוכית העבה שומרת על טמפרטורה נמוכה יותר של היין בהשוואה לבקבוק רגיל, וקיבלתם תנאים אידיאליים ליישון. ורק למקרה שאתם פעילים ב-Greenpeace בנוסף לכל, זכרו שבקבוקי יין גדולים דורשים פחות חומרי אריזה.
מלבד כל היתרונות הללו, ואולי הכי חשוב לטעמי, כאשר ארבעה או שמונה אנשים בארוחה פותחים בקבוק מגנום או דאבל-מגנום, לכולם יש בדיוק את אותו היין בכוס. כך אפשר לדבר על אותו היין באובייקטיביות, לנתח אותו ולהחליף רשמים בין כל הסועדים. זוהי חוויית שתייה הרבה יותר גדולה כי כולנו יודעים שיין הוא משקה "חי" אשר עובר אבולוציה שונה בכל בקבוק ובקבוק. אז בפעם הבאה שאתם מתכננים לרכוש בקבוק יין המיועד להיפתח בבר-המצווה של הנכד שרק הרגע נולד לכם, או סתם כשמתחשק לכם לארח בלארג'יות, קנו מגנום.
יקבים רבים נוהגים לבקבק במגנומים רק את היינות היקרים מהסדרות הגבוהות שלהם, אבל ממש לא כולם. הגמלא של יקב רמת הגולן הוא דוגמה נהדרת ליין כיפי וטוב שגם אם אינו נמנה על הסדרה הגבוהה ביותר של היקב, למרות זאת הוא נמכר כמגנום. לפני מספר חודשים הזדמן לי לטעום את היין הזה מבקבוק רגיל מבציר 2005. באופן מפתיע הגמלא התפתח יפה ביחס לגילו וממגנום אפשר רק לצפות ליותר.
בגלל שקשה יחסית למכור בארץ מגנומים של יין לבן בהשוואה לבקבוקים רגילים, ומשום שפוטנציאל היישון של יין לבן אינו ארוך כמו של יין אדום, לא הרבה יקבים מבקבקים כאן לבנים במגנומים וחבל. השרדונה של קסטל הוא בהחלט יין שמגיע לשיאו רק בעוד כמה שנים מהבציר. זהו שרדונה חמאתי ועשיר שמתכתב נהדר עם אוכל.
הנה עוד יין ואליו-פור-מאני שלא יקרע לכם את הכיס וישאיר לכם גם כסף לאוזני המן בעדלאידע בחולון. בלנד בשיטת ריפאסו של 70% ענבי קורינה ורונזה, 25% רונדינלה ו-5% קורבינונה שהתיישנו במשך 18 חודשים בחביות עץ גדולות. יש המכנים אותו "יין חורפי", אבל בלאו-הכי אין פורים בלי קצת גשם.
בלנד בסגנון עמק הרון המורכב מ-60% רוסאן ו-40% מרסאן הממשיך את הקו הים-תיכוני המהוקצע של היקב אשר מיצב את היין הלבן כאחד משני יינות הפרמיום של היקב (לגמרי לא טריוויאלי בארץ). נדמה לי שמבקרי היין מתמקדים בעיקר באדומים הים-תיכוניים (והנהדרים...) של רקנאטי ושוכחים את הלבן המיוחד והמעניין הזה שקצת חריג בנוף היינות הלבנים בישראל. כיף לשתות עם או בלי אוכל.
לא חושב שצריך להרחיב לגבי היין הזה יותר מדי. זהו יין גדול בבקבוק גדול שכדאי לאכסן במקרר ולפתוח בעוד כמה שנים כדי למקסם את ההנאה ממנו. הבלנד הבורדולזי הזה שמגיע מחלקות הכרמים הטובות ביותר בדרום הר חברון, הוא כמו קפיץ דרוך אשר ילך וייפתח עם השנים בבקבוק ואט-אט יחשוף בפניכם את אישיותו האמיתית.
אני נוהג לקרוא לו יין המנגל האולטימטיבי. הקריניאן של ויתקין הוא יין מחוספס, אך כזה ששומר על אלגנטיות. הוא מגיע מכרם בוגר ולא מושקה באזור זיכרון יעקב המניב יבול מצומצם. זהו יין שייתן כתף איתנה לכל נתח בשר שמן ומצולק מסימני חריכה שתרימו מרשת המנגל שלכם.
"סופר טוסקן" יציב, עגול ומאוזן המורכב מ-60% סנג'יובזה, 20% קברנה סוביניון, 15% מרלו ו-5% סירה שהתיישנו במשך שנה בחביות אמריקאיות, הונגריות וצרפתיות. דאבל-מגנום שיכול לפוך כל ארוחה פשוטה למשתה שיגרום אפילו לאחשוורוש לקנא בו.
לאוהבי הז'אנר - יין בומבסטי בכל קנה מידה אפשרי ולא רק בגלל גודלו של הבקבוק. זהו בלנד מיוחד המורכב מ-40% קברנה סוביניון, 40% מרלו ותוספת של ענבי פטי-ורדו, סירה ומורבדר. ענבי הקברנה והמרלו עברו תהליך ייחודי של ייבוש על גבי מחצלות לפי שיטת האמרונה בטרם הרכבת הבלנד הסופי.