בביקורת על הספר המצוין "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", שפורסמה בוואלה! לפני קצת יותר משנתיים, כתבתי כי עמית סגל יכול להיות פוליטיקאי מעולה, לפי הקריטריונים שהוא עצמו מציב בפני נבחרי ציבור. "פוליטיקה אינה כנס של רואי חשבון שבו משווים אחוזים ומספרים", הוא מסביר את התזה שלו, "פוליטיקה היא יריד מספרי סיפורים בשוק בגליציה... מי שסביבו מתקהלים בסוף יותר אנשים - מנצח".

עמית סגל: "יתכן שאין ניצחון בלי החזרת החטופים, אבל יש תסריט קשה יותר"

אין שום ספק שיש מעט מאוד מספרי סיפורים מושכים יותר ב"שוק" הישראלי מאשר עמית סגל. זה ניכר לא רק בקרב המעריצים הרבים שלו, אלא גם בשונאים הרבים שהוא קנה על הדרך. אלה לא הדעות שלו שהופכות אותו לטאלנט כל כך בולט, אלא הדרך שהוא מתווך את הדעות שלו הלאה. זה הביטחון המופרז, הידענות וכן, גם הזחיחות, שמשגעים את הצופים, לטוב ולרע.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

לא חסרים בימינו עיתונאים ימניים - מהאגף השמרני הישן שגדלו על אורי אורבך ועד לסוכני כאוס של המכונה הביביסטית - אבל עמית סגל הצליח לבדל את עצמו מכולם. ליגה אחרת, כפי שאמרו על איש אחר שננסה לא להתייחס אליו בטור הזה שוב. נראה שזה מעולם לא היה ברור יותר, כמו ביום רביעי האחרון, כשסגל שחרר לרשתות החברתיות סרטון בן שש דקות וחמש שניות (נצח במונחים של סושיאל), והצליח לשבור את האינטרנט.

נכון לכרגע יש לסרטון 1.1 מיליון צפיות באינסטגרם, 490 אלף צפיות בטיקטוק, 329 אלף צפיות בטוויטר, 144 אלף צפיות בטלגרם, 101 אלף צפיות ביוטיוב ועוד 33 אלף צפיות בפייסבוק. מעבר להוכחה נוספת לכמה שפייסבוק הצליחה להבריח את הגולשים ממנה, מדובר בתמונת ניצחון של עמית סגל, שהפך מעיתונאי לכוכב רשת. נחשו מי משפיע יותר בימינו על השיח הציבורי. לפי חישוב גס, לסרטון הזה, שבסך הכל מראה גבר עם בייבי פייס וכיפה מסתובב ברחבי הספרייה הלאומית בירושלים ומספר על הכישלון של הסכמי אוסלו, יש כבר יותר משני מיליון צפיות.

מדובר בחשיפה מטורפת בכל קנה מידה. לא מדובר בחזרה האחרונה של נועה קירל לפני האירוויזיון, גמר "מאסטר שף" או קים קרדשיאן מתפשטת. מדובר בסך הכל בעיתונאי ימני שמסביר שהוא מתנגד להעברת השלטון בעזה לאבו מאזן. לצורך השוואה, במשדר המרכזי של ה-7 באוקטובר בערוץ 12, ביתו המקצועי של עמית סגל, צפו לפי ועדת המדרוג 1.08 מיליון ישראלים.

יש לציין שהסרטון של סגל לא חף מבעיות. הטענה המרכזית של סגל מתרכזת בכך שהרשות הפלסטינית מממנת טרור, מחנכת לבורות ואנטישמיות והעומד בראשה הוא מכחיש שואה. כל אלה עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. לטענתו, בגלל הסיבות האלה אסור לתת לרשות לשלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה. על פניו טיעון הגיוני, אך בפועל עולה שאלה: אם אסור לתת להם לשלוט בשטח הקטן של עזה, למה בעצם אנחנו מסכימים שהם ישלטו בפועל בשטח הגדול בהרבה (כפי שסגל מראה ויזואלית בסרטון) ביהודה ושומרון?

אפשר להגיד על סגל הרבה דברים, אבל טיפש הוא לא. הוא מבין שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשלוט שוב ברצועת עזה. לא מבחינה בינלאומית, לא מבחינה כלכלית ובעיקר כי כמה אפשר להתעורר כל בוקר לידיעות על חיילים מתים? ועדיין, יש דבר אחד שמפחיד אותו יותר: שלטון מרכזי של הפלסטינים, בלי חמאס. שלטון כזה עוד עלול, חס וחלילה, לנהל דיאלוג עם ישראל. ואולי אפילו, השם ישמור, מלח מים מלח מים, להגיע עם מדינת היהודים לאיזה הסדר מדיני. שלא נדע. אין דבר שמפחיד יותר את עמית סגל וחבריו המתנחלים מהאפשרות הזאת.

הסרטון ערוך פנטסטי ומצולם בצורה מושלמת, וזו גם הזדמנות להחמיא לספרייה הלאומית, שמשכנה החדש לגמרי צריך להפוך ללוקיישן חם לפיצ'רים מקומיים. ואולם, למרות ההגשה הנאה והעריכה המוקפדת, קשה שלא לשים לב שסגל נמנע מלענות על השאלות הדחופות: אם לא הרשות, מי כן ישלוט על עזה? ואם זו סכנה ביטחונית לישראל לאפשר לרשות לשלוט על עזה, למה אנחנו מאפשרים להם לשלוט על ערים מרכזיות ביהודה ושומרון ולא כובשים מחדש את הערים האלה? ואם הכיוון הוא למוטט גם את חמאס וגם את הרש"פ, האם הכיוון הוא סיפוח של יש"ע? ומי המנהיג שאמור לעשות את כל זה? בטח לא האיש שעכשיו בשלטון שבחר לא לעשות את זה במשך 16 שנות שלטון, נכון?

אלא שהחשיפה המטורפת שהסרטון הגיע אליו לא קשורה בעליל לאיכות הסרטון או אפילו לא לתסריט המניפולטיבי של סגל. הסרטון כבש את הרשת דווקא בגלל הסאבטקסט שלו. לראשונה אחרי עשרות שנים, עמית סגל נראה פחות כמו עיתונאי שמדבר על פוליטיקאים, ויותר כמו פוליטיקאי שמדבר אל מצביעים פוטנציאליים. ברשת החלו ללחוש: האם סגל מנצל את המלחמה הקשה כדי לעשות השקה שקטה לקריירה חדשה?

הסרטון, כך מתברר, הפתיע לא רק את העוקבים של סגל, אלא גם את חבריו למקצוע. אלה לא הבינו למה היה צריך להפיק סרטון עצמאי, במקום לנצל את אחת הפלטפורמות המכובדות שהוא שותף להן: ערוץ הטלוויזיה הנצפה בישראל והעיתון המשפיע בישראל.

השם שחזר ועלה בהשוואה לעמית סגל היה "יאיר לפיד". חלק ביקשו להחמיא עם ההשוואה, חלק להפך. תזכורת: ראש הממשלה לשעבר פצח בקריירה הפוליטית שלו דרך "אולפן שישי" של חברת החדשות וטור שבועי ב"ידיעות אחרונות", בדיוק כמו סגל כיום. אבל דווקא ההשוואה ליאיר לפיד מסבירה למה הסיכוי שעמית סגל ירוץ לפוליטיקה נמוך.

יאיר לפיד (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
יאיר לפיד (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

עמית סגל חכם יותר, מנוסה יותר בעולם הפוליטי ובעיקר עם גב אידיאולוגי מוצק יותר מיאיר לפיד, שניסה לפלרטט עם הימין והשמאל בו זמנית. ומצד שני, ליאיר לפיד יש עור של פיל, משהו שלסגל מעולם לא היה. לפיד הצליח לעמוד במשך שנים מול מכונת הרעל הביביסטית, גם כשאלה תקפו את בתו האוטיסטית. סגל לא מסוגל להתמודד עם טוקבקים אנונימיים בטוויטר ותובע גולשים שקוראים לו 'בן של מחבל'. במקרה מביך יותר, הוא פצח בטנטרום בעקבות חיקוי (מושלם) שלו ב"ארץ נהדרת". איך הוא יוכל לעמוד מול קמפיין השחרה פוליטי?

מעבר לכך, עולה השאלה המרכזית: בשביל מה הוא בכלל צריך את זה? יש לא מעט הטבות ויתרונות בלהיות חבר כנסת או שר, אבל עמית סגל מספיק חכם בשביל לדעת שהעמדה הנוכחית שלו כעיתונאי היא בעלת השפעה גדולה יותר משל כל פוליטיקאי. במקום לבלות שעות בוועדות ולריב עם פקידים, ציוץ אחד של סגל על פיצרייה בחווארה מוביל כוחות של צה"ל לאטום את המקום. הדלפה אחת שהוא פרסם הספיקה בשביל לפתוח מחדש את המירוץ לראשות הממשלה. מעטים חברי הממשלה שמחזיקים בכזה כוח.

יכול להיות שסגל שחרר בלון ניסוי כדי לבדוק אפשרות של ריצה לכנסת. יכול להיות גם שיש אופציה פשוטה יותר וקונספירטיבית פחות: הוא באמת מאמין שהוא נמצא בשליחות להציל את עם ישראל מפני הסכנה של פינוי התנחלויות. אחרי רצח רבין פרסם חגי סגל טור מפורסם, וסיפר בו שבנו הצעיר עמית בן ה-13 פרץ בבכי אחרי שאיתן הבר בישר כי ראש הממשלה מת מפצעיו. הוא בכה לא רק על רצח הגיבור היהודי, אלא על "גורל המתנחלים". לפי האב הגאה, עמית שאל אותו מתוך הדמעות: "אתה חושב שיפנו עכשיו את ההתנחלויות?". זה, ככל הנראה, הסיפור כולו.

בשורה התחתונה, אם לחזור שוב לספר של סגל, נראה שלמרות אהבתו הפרוורטית (מילים שלו) לפוליטיקה הישראלית, קשה להאמין שהוא ירצה לקפוץ למים לביצה שהוא מתאר בעצמו שמלאה ב"תחמנות, חברות, שחיתות וטרגדיה". הוא כן ירצה להמשיך להשתמש בכל הכוח שניתן לו - גם על ידי כלי תקשורת וגם על ידי העוצמה של הרשתות החברתיות - כדי לנרמל את האידיאולוגיה שלו, שעד לפני לא הרבה זמן נחשבה לקיצונית ומסוכנת. היום כבר מדובר במיינסטרים, הרבה בגללו, או בזכותו, תלוי את מי שואלים.