מחר הוא יום השנה לנפילתו של רס"ר גל איזנקוט בקרב בג'באליה. אביו, הרמטכ"ל לשעבר והשר לשעבר ח"כ גדי איזנקוט, התרגל בינתיים לתוארו החדש כאב שכול. התואר הזה, בניגוד לכל האחרים, הוא לכל החיים. לאורך 40 שנותיו על מדים ביקר איזנקוט וניחם מאות משפחות, נכח במאות לוויות, דפק על מאות דלתות של משפחות שעולמן נחרב, עד שיום אחד מצא את עצמו שם. לא דופק על הדלת, אלא מאחוריה.
שאלתי אותו איך עוברים עליו הימים האלה, לקראת יום השנה. "ימים מאוד דחוסים", ענה, "ביום שישי נציין את נפילתו במסגרת משפחתית. בשבת יש אירוע לזכרו במועדון הגלישה קרוספיט בגליל ים. בערב מפגש עם החברים".
היה ביניכם קשר מיוחד.
"גל הוא בן הזקונים שלנו. דאגתי לו דאגה עודפת על האחרים, כי הוא היה בחור של מתיחת קצוות. הייתה בו סקרנות עצומה, התעניינות, הרפתקנות. הוא התעסק בכושר, בתחביבי אקסטרים, טריאתלונים, גלישת גלים בכל העולם, סקי באקסטרים. היה הולך למקומות הכי מאתגרים, עם הגלים הכי גבוהים, עם מסלולי הסקי הכי שחורים. הוא טרף את החיים. ואני, אבא שלו, ליוויתי את זה בדאגה. דאגתי לו מאוד. ידעתי כל רגע איפה הוא נמצא. והתקשרתי הרבה".
הוא בטח לא אהב את זה.
"לא ממש. השתדלתי להטמיע בו קודים של אחריות ובטיחות, הטלתי עליו אחריות עודפת, לא רק לעצמו, אלא גם לסביבתו. וכזה הוא היה. תמיד זה שדואג לכולם, ששומר. הם היו פעם בתאילנד, אחת הבנות איבדה הכרה, גל היה שם להחיות אותה, להחזיר לה דופק, להעמיס אותה על הגב ולפנות אותה. הוא היה חובש קרבי, לוחם רפואה, בהכשרתו חצי פרמדיק. כשהתגייס הבנתי מיד לאן זה הולך. הוא היה לוחם ב־551, במילואים יחד עם חבר'ה ממגלן, מסיירת צנחנים, מדובדבן. הבנתי את ההשלכות. הבנתי שהוא יהיה בקו הקדמי. הוא תמיד אמר לי 'אבא אל תדאג, אני חוליה רפואית, אני לא הולך ראשון'. אמרתי לו, 'גלוש, מהניסיון שלי, בחלק האחורי חוטפים יותר'".
ואז פרצה המלחמה. שמרת פאסון?
"ניסיתי לשחק אותה, בעיקר כדי להרגיע את חנה (רעייתו של איזנקוט ואמו של גל – ב"כ). לגל הייתי אומר 'שמע, אתם הכוח הכי חזק, אין משהו שיודע לעמוד מולכם, אבל תהיה ערני'. הכוונה הייתה להחדיר בו ביטחון. הצלחתי בזה, היה לו ביטחון עצמי כמו לארבעה רמטכ"לים. אבל אני מודה שזו הייתה העמדת פנים מבחינתי. חנה הייתה כל הזמן בקשר עם רשת האמהות של הלוחמים וידעה מה קורה".
הוא נפל בפעילות לאיתור גופות חטופים. אתה חושב שראוי לסכן לוחמים כדי להביא גופות?
"הייתה לי על זה שיחה עם חנה. היא שאלה אותי, 'תגיד, נראה לך הגיוני שהבן שלי ייהרג כדי לחלץ גופות?'. אמרתי לה, 'תשמעי, במקרה הזה היה נכון לשלוח אותם'. הכרתי את המודיעין ואת רמת הסיכון וזו הייתה החלטה סבירה. אם הייתי הרמטכ"ל, גם אני הייתי מאשר את המבצע הזה. יש מקרים שבהם הסיכון גבוה יותר, אז לא. אבל לעולם לא תדע איך מבצע כזה ייגמר. זה חלק מהעניין".
הייתה לך תחושה שמשהו רע עומד לקרות?
"נפילתו קשורה גם בעסקת החטופים הקודמת. הוא יצא הביתה ביום האחרון שלה והוקפץ חזרה כשהיא התפוצצה, אחרי 24 שעות. הוא הספיק להיות בבית לילה אחד, קפץ לחברים, אכל ארוחת ערב איתנו. באיזה שלב הוא הרים את הנכדה שלנו ונישק אותה, ואני פתאום הרגשתי שאני צריך לצלם אותו. תחושה מוזרה כזו. וצילמתי. ארבע תמונות, עם הטלפון. למחרת הערתי אותו בשבע בבוקר, לקחתי אותו לארלוזורוב ומשם באוטובוס בחזרה לשטחי כינוס. ההתכתבות האחרונה שלו הייתה איתי. השיחה האחרונה שלו הייתה עם החברה שלו. ואז הוא כתב לי שהוא סוגר את הנייד. בשבוע הזה הוא לא דיבר איתי, למרות שמדי פעם נהג לבקש מהמ"פ את הסלולרי הצה"לי (סל"צ) והתקשר אליי לטלפון המסווג שלי. כשהוא לא התקשר בשבוע הזה, הבנתי שהם מאוד עסוקים".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"בבוקר נפילתו, בני (גנץ – ב"כ) ואני נסענו לרצועה. ביהל"ם עשו לנו סקירה על כל המטענים שנתפסו ברצועה, על כל סוגי המטענים שיש שם. סיימנו ונסענו למפקדת האוגדה לסקירה. חצי שעה אחרי שהיא החלה, אני רואה בזווית העין התרחשות. קצינה שהכרתי נכנסת, קוראת לרמ"ט החוצה, הוא יוצא, הוא חוזר, הוא מתיישב, ואז אני רואה את נדב פדן נכנס, מסתכל עליי, ניגש אליי ומבקש שאצא איתו רגע החוצה. ואני מבין. הוא אמר לי, 'גל נפצע קשה מאוד, אפילו אנוש. סע הביתה'. אמרתי לו 'נדב, נפצע אנוש זה נהרג. איך זה קרה?'. אמר לי שהיה מטען. באותו רגע עברתי לאוטומט".
מה אוטומט, בן הזקונים שלך נהרג. יש אפשרות לתאר את התחושות במצב כזה?
"תחושה שאני לא מסוגל לתאר. מועקת שאול. אבל אני נכנס למכונית ומתחיל לעשות טלפונים, מתקשר לבן הבכור שלי, גיא, אומר לו, 'שמע, גל נהרג. סע הביתה, תוודא שאף אחד לא נכנס הביתה עד שאני מגיע'. עושה עוד טלפון לפסקו, שהיה רל"ש שלי, מתברר שהוא היה בדרך לבית החולים באשדוד, לשם פינו את גל. הוא מספר לי שגל הגיע עם דופק לבית החולים ונלחמו עליו, אבל לא הצליחו להציל אותו. התקשרתי שוב לגיא, לוודא שהוא הגיע הביתה ואף אחד לא נכנס".
מה קורה כשאתה מגיע?
"אני נכנס הביתה. זה בערך 15:15 אחר הצהריים. חנה מרדימה את הנכדה, אחת הבנות כבר אצלה, עוד שתיים בדרך. הבנות קבעו אחר צהריים עם אמא שלהן. ואני אומר, 'תראו, גל נהרג. נפגע ממטען. אני מבין שנהרג באופן מיידי. פינו אותו לאשדוד'. וזהו. אף אחד לא מצליח לדבר יותר. ובוכים".
"בסוף, החיים נמשכים"
במהלך השבעה מבקרת בבית איזנקוט ורדה פומרנץ. תא"ל במילואים, היום משמשת כראש מנהלת המשפחות במטה החטופים במשרד הביטחון. בעבר הייתה קצינת הנפגעים המיתולוגית של חטיבת גולני. איזנקוט היה אחד מאלה שעליהם "התנפלה" פומרנץ בזמנו, כשבנה דניאל עמד בפני גיוס. "רק גולני, הבן שלי לא יהיה בשום מקום אחר", השביעה אותו ורבים אחרים. "כשהיססתי", סיפר איזנקוט, "היא הפילה עליי משום מקום את אורי שגיא, אחד המח"טים המיתולוגיים של גולני".
כן, זה הצליח. דניאל פומרנץ הפך ללוחם בגולני. באסון הנגמ"ש בשג'אעייה במבצע צוק איתן, הוא נפל. בשבעה של גל איזנקוט, הגיעה פומרנץ לנחם. "אתה יכול להסתכל לי סוף־סוף בעיניים בלי להשפיל מבט", אמרה לאיזנקוט.
אומרים שהברק לא פוגע פעמיים באותו מקום. אז אומרים. יממה לאחר נפילתו של גל, נפל בקרב בעזה גם סמל מאור כהן איזנקוט, אחיינו של גדי איזנקוט (בנה של אחותו, שרון). ולפני פחות מחודש, ב־17 בנובמבר, הכה הברק בפעם השלישית ממש באותו מקום: 700 מטר ממקום נפילתו של גל, נפל גם בן דודו האהוב והקרוב, אחיינו של גדי, סרן יוגב פזי, מ"מ בגדוד נחשון, חטיבת כפיר.
כאילו הוטלה עליכם קללה.
"כן, זה קשה. הנפילה של יוגב הייתה כאילו שחזור של הנפילה של גל. הודיעו לי שהוא נהרג, נסעתי הביתה, הודעתי לילדים להגיע. שתי בנות כבר היו אצלנו, הקפצתי את גיא, הגיעה בת נוספת מהאוניברסיטה ואמרתי להם שיוגב נהרג. צריך להבין, יוגב היה כמו האח הקטן של גל. הם היו מחוברים בלב ובנפש. אגב, הראשון במשפחה שנפגע היה בכלל עומר, הבן של אחי, קצין בחטיבה 5 שנפצע בתחילת המלחמה. לפני חודשיים הייתי בחתונה שלו. הוא עלה לחופה עם הקשר שלו, שהתעוור באותה תקרית שבה נפצע".
תגיד, אז איך מתמודדים? אני שואל ברצינות. זה נשמע על־אנושי, הניסיון הזה שמעבירים אותך.
"בלילה, לפני הלוויה של גל, ישבתי לכתוב הספד. החלטתי שאני אכתוב כאבא. לא כשר בקבינט או רמטכ"ל. כתבתי בחמש דקות. בשבעה חשבתי הרבה. אני ראיתי מאות משפחות שכולות. אמרתי מראש למשפחה שהכאב גדול, מתמשך, והזמן לא מקהה אותו. גל היה האיש הכי שמח שהכרתי. היה לו חיוך תמידי על הפנים. במשרד יש לי תמונה שלו יושב בשלג, אחרי שסיים סקי, ומחייך. הוא תמיד חייך. היה עושה תריאטלונים בכל מיני מקומות, אני הייתי בא בריצה בסוף לעטוף אותו באיזה מעיל, והוא מחייך. אבל בסוף, החיים נמשכים. אין ברירה. ביום הרביעי של השבעה הודיעו לי שיש אירוע משמעותי אז יצאתי ונסעתי לקבינט, ככה עם התחלה של זקן על הפנים. אני חושב שבזמן שישבנו שם, אתגרתי את הקבינט הזה מאוד. באתי עם כוונה טובה, לא כדי לריב. כשהגיע תורי, אמרתי להם, 'תראו, אל תעשו לי הנחות, כי גם אני לא אעשה לכם הנחות'".
בוא נחזור ל־7 באוקטובר, שבת בבוקר. איפה אתה?
"מתכונן לצאת להליכת בוקר, שומע אזעקה, פותח טלוויזיה. גל ישן אצלנו בלילה. הערתי אותו אמרתי לו מלחמה. בדיוק הופיעה הטויוטה הלבנה בשדרות. גל שאל אותי מה זה. אמרתי לו זה טנדר עם מחבלים בשדרות. זו מלחמה. הוא התגייס באותו יום. בינתיים בני גנץ, חילי טרופר ואני מדברים בינינו. היה לנו ברור כבר אז שניכנס לממשלה. לקח שלושה ימים לסדר את זה".
נכנסתם ב־11 באוקטובר, יום שייכנס להיסטוריה עם הדילמה על חיסול נסראללה.
"נכון. בני קרא לי באותו יום, אמר לי שהיום חותמים ומחר נשבעים, קראתי את ההסכם, שהיה בסדר גמור. התארגנתי לנסוע הביתה להסתפר, ירדתי לחניה, ואז בני הזעיק אותי דחוף. תבוא עכשיו בהול לקריה. בחמש יש דיון. נכנסנו לדיון הזה ואני כבר הבנתי מה יש על השולחן".
אף שהסיפור כבר סופר ופורסם, איזנקוט לא מוכן להגיד בקולו מה היה על השולחן. ובכן, על השולחן הייתה הזדמנות מבצעית לחסל את חסן נסראללה וכל צמרת מועצת השורא של חיזבאללה. מטוסי חיל האוויר היו חמושים, באוויר. מחכים להוראה של הדרג המדיני. על פי התוכנית, מיד אחרי החיסול הזה, אמורים היו כל מפקדי ולוחמי חיזבאללה להתפרס בשטח למלחמה מלאה ואז ישראל הייתה מפעילה 15 אלף מכשירי קשר ממולכדים והורגת, לא פוצעת, בין רבבה ל־15 אלף מחבלים. שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, בגיבוי כל מערכת הביטחון, ממליצים לבצע. נתניהו מהסס ורוצה לבלום. דרעי איתו. גם דרמר. אבל הוא זקוק לתגבורת משמעותית של אנשי ביטחון מנוסים. זו הסיבה שהוא מזעיק בבהילות את גנץ ואיזנקוט.
"זה היה דיון מאוד כבד, מאוד רציני", משחזר איזנקוט, "אנחנו מוצאים את עצמנו עולים מאפס למאה בלי אזהרה מוקדמת, בדיון דרמטי כזה, בהרכב המצומצם של מה שהפך אחר כך לקבינט המלחמה. ובשלב הזה כולם מדברים, כל אחד אומר את דעתו, אנחנו בעצם על תקן של אזרחים מודאגים, עוד לא הושבענו. נתניהו אומר 'גדי, אני רוצה לשמוע את דעתך'. ואני, עם ניסיון של מזכיר צבאי ולשכות, פתאום קולט שאין הקלטה, אין קצרנית. אני אומר, 'ראש הממשלה, זה דיון חשוב, רציני, צריך שתהיה כאן קצרנית והקלטה, מתקבלות כאן החלטות הרות גורל, רצוי שיהיה כאן ראש אמ"ן, ראש מנהלת המודיעין'. אז מכניסים הקלטה וקצרנית ואני מדבר. בתכל'ס יצא שהיחיד שהוקלט באותו דיון זה אני, כי כל האחרים דיברו לפניי. הרצי, גלנט, כולם. ורק אני מוקלט".
איך זה נגמר, כולם יודעים.
"בשלב כלשהו, לקראת סוף הדיון בחדר אצל ראש הממשלה, אנחנו רואים שמועות בטלוויזיה שעשרות דאונים של חיזבאללה נוחתים בגליל. התרעות רודפות זו את זו. קמים ורצים למטה, לבור. שם העניין נחתך".
עזרתם לנתניהו למנוע את התקיפה באותו יום. בדיעבד, לא מדובר בטעות? אפשר היה לערוף את חיזבאללה ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר ולקצר את כל האירוע.
"חד־משמעית לא. אנחנו מכירים את תמונת המודיעין וברור שהזדמנויות מבצעיות להוריד את נסראללה יהיו גם בהמשך. יחיא סנוואר הנחית על ישראל את ההתקפה הכי חמורה מאז הקמתה, וצריך לטפל בו קודם. התקיפה בלבנון הייתה מטה את המאמץ צפונה. כשיש לנו בדרום בשלב הזה 250 חטופים. ויש עוד שאלות: האם אנחנו ערוכים לתוכניות הגנה על הצפון? האם יש תוכנית מלחמה? בדיעבד, אנשים אמרו לי שהיינו מוכנים עם מבצע הביפרים. זה קשקוש מוחלט. רוב האנשים בכלל לא הכירו את עניין הביפרים וזה דבר שקרה והתאפשר רק בשלב מאוחר יותר. ולכן ההחלטה שהתקבלה באותו יום הייתה נכונה מאוד. היינו צריכים לסדר קודם את האירוע בדרום. באותו זמן עוד ניקינו את השטח מחוליות מחבלים".
אתה מתעלם מהעובדה שהנחתת המכה הדרמטית על חיזבאללה בשלב מוקדם כל כך הייתה מקצרת את כל ההליך ומשפיעה לטובה גם על החזית הדרומית.
"שמע, במלחמות אי אפשר לשחק ב'אילו'. עבדנו על התוכניות בצפון שהיו מוכנות, לפחות עשור. זה מצחיק שאיתמר בן גביר אומר היום שמאז שנכנס לקבינט הכל קרה. הביפרים ונסראללה וכו'. הוא בכלל לא ידע שזה קיים וקרא על זה בתקשורת. התהליך הזה החל עוד אצל תמיר פרדו כראש מוסד. הקרדיט על כל מה שהוכן בלבנון מתחיל בגבי אשכנזי דרך בני גנץ וכוכבי והרצי. שמע, להרצי יש כאן מניות גדולות מאוד גם כראש אמ"ן, על הדברים שנעשו בתקופתו. ההצלחה בלבנון היא תולדה של מחשבה, של הכנה, של אינסוף ימים ואנרגיה בחפ"קים, של עליונות מודיעינית. זה אירוע של יותר מעשר שנים. אם נסראללה היה יודע כמה הוא חדור וכמה הוא פגיע, הוא היה הרבה יותר צנוע וזהיר. בני ואני הכרנו את הכל כי היינו שם כשזה הוכן, תרגלנו את זה, למדנו את זה".
חבל שזה לא היה המצב מול עזה.
"ב־7 באוקטובר הממשלה החליטה על ארבע מטרות מלחמה. מצד אחד צריך לשבח את נתניהו על זה. מצד שני, אין במטרות המלחמה מילה על החטופים. זה מצביע על המצב הנפשי שלו ושל האחרים. המילה חטופים כלל לא מופיעה בלקסיקון של השבוע הראשון בממשלה. זה מעיד על הסטייט אוף מיינד של כל מי שעסוק באירוע הזה. למעשה, סיפור החטופים נכנס פנימה רק ב־16 באוקטובר. חמישה ימים אחרי שנכנסנו, בדרישה שלנו, נכנס המושג של 'השבת בני הערובה'".
איך אתה מסביר את זה?
"הסטייט אוף מיינד של כל מי שהיו בתפקיד ב־7 באוקטובר, כל השותפים לטראומה ולהלם ולמחדל, חלק בכלל לא חשבו שאפשר להחזיר אותם. עכשיו, כבר בהתחלה הייתה תמימות דעים בין בני וביני, עם יואב גלנט ואריה דרעי ומערכת הביטחון, שהוויכוח בין דרום לצפון הסתיים. אנחנו הולכים דרומה. מצב היסוד בדרום הוא מתקפה ובצפון מגננה. אני הערכתי שייקח לנו חודש־חודשיים לתת את המכה הנדרשת בעזה. היה לנו ברור שחייבים תמרון עוצמתי בתוך הרצועה. אין הישג משמעותי בלי תמרון משמעותי ואמיתי שיכלול כיבוש שטח, שליטה באוכלוסייה וטיהור. זה בא מהניסיון שלנו מאיו"ש בחומת מגן, כשלקח לנו חודשיים להגיע לשליטה מבצעית מלאה, ואחר כך עוד שנים לנקות את השטח".
אבל התוכנית הזאת השתבשה.
"נכון. התוכנית בגדול דיברה על שלושה שבועות עד חודש של הפעלת אש מנגד, לפני התמרון, ואז שלושה חודשים של תמרון עוצמתי, ואז מעבר לשלב ג', שבו אנחנו נמצאים היום. הבעיה היא שהעסק בתוך עזה נתקע. ולכן המאמץ המרכזי בצפון התחיל רק לפני חודשיים. מה שהם עושים עכשיו, זה מנסים לנרמל את זה ברוורס, בזכות ההישגים הבאמת מאוד משמעותיים מול חיזבאללה. אבל בשורה התחתונה, התוכנית השתבשה. עלינו לצפון באיחור גדול מאוד".
איך אתה רואה את המצב היום, שנה וחודשיים אחרי?
"זו הייתה שעתה הגדולה של הרוח הישראלית. המכה שחטפנו ב־7 באוקטובר פגעה פגיעה עמוקה מאוד במשהו יסודי מאוד. ההרתעה הבסיסית של ישראל מבוססת על שלושה עקרונות: שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח; שהחברה הישראלית חזקה, סולידרית ומתקדמת; ושאנחנו בעלי הברית הקרובים ביותר של אמריקה ולכן לא כדאי להתעסק איתנו. סנוואר ניפץ ב־7 באוקטובר את העיקרון הראשון. גם שני העקרונות האחרים הועמדו בסכנה, אבל הוכח שלמרות הכל, לחברה הישראלית יש כושר עמידה גבוה מאוד והאמריקאים, גם בשעה של ויכוחים ומחלוקות, עומדים לצידנו. זה לקח שנה, אבל זה תוקן".
אז ניצחנו?
"תראה, במאזן ההישגים, יש הישגים מצטברים מרשימים מאוד. הנהגת חיזבאללה הושמדה, כ־60% מיכולות הארגון, פלוס מינוס, הושמדו. הנהגת חמאס הושמדה, כ־70% עד 80% מיכולות הארגון הושמדו. כבשנו את הרצועה, אנו שולטים במאה אחוז של המעטפת. בלבנון כבשנו רק 2%־3% מהשטח, אנחנו לא שולטים במעטפת או במעברים וגם לא במה שקורה בעומק המדינה. אבל אחרי שאתה מונה את ההישגים, אתה צריך למנות גם את המחירים. קרוב ל־1,800 הרוגים, עשרות אלפי פצועים במעגלים מתרחבים, העובדה שחבל ארץ שלם ננטש ליותר משנה, זה אירוע שלא עלה בדעתו של אף אחד. אני זוכר שבדיונים לא הסכמנו אפילו לשקול את פינוי שדרות במקרה של מלחמה בהיקף מלא, אם יהיה צורך נציב שלוש חטיבות לשמור עליה".
"בקומה האסטרטגית, לצה"ל, לשב"כ ולמוסד יש הישגים מרשימים, אבל אם אתה בודק את שמונה המטרות המעודכנות של המלחמה, ראש הממשלה לא מסוגל להגיד אפילו על אחת מהן שהיא הושגה באופן מלא. הסיבה היא חוסר הנכונות לקבל את ההחלטות הנכונות למדינה הנגזרות מהשגת המטרות האלה".
"לקח לי חודשיים־שלושה להבין", מוסיף איזנקוט, "שיש למלחמה מטרות גלויות ויש מטרות סמויות. בתוך הקבינט הרחב נוצר פער בין אלה שרואים את המטרה הגלויה של להשמיד את היכולת השלטונית־ארגונית של חמאס והשבת חטופים, לבין אלה שרוצים את כיבוש עזה, הטלת ממשל צבאי והשבת ההתיישבות. היום הם כבר אומרים את זה בקול רם ומקימים גרעיני התיישבות. ואתה אומר רגע, לא למדנו כלום? הדבר הכי חשוב עכשיו זה לשמור על הסולידריות והאחדות. אחרי ההלם, הטבח, הטראומה, כל מה שעברנו, זה הזמן לנפץ את האחדות שלנו? על זה שלחנו חיילים להיהרג? העובדה שהשלטון מכניס עכשיו את המטרות האלה בדלת האחורית, מצביעה על חולי עמוק".
איך אתה מסביר את זה לעצמך?
"לישראל יש מטה לביטחון לאומי חלש מאוד. יש שם כמה אנשים טובים, אבל המטה לא מסוגל לנהל את הקומה האסטרטגית. לנתניהו יש שלושה פורומים שאני מכיר: הקבינט המורחב, שיש לו האחריות הפורמלית, ישבו בו בדרך כלל בסביבות 15 שרים, יחד עם כל העוזרים והיועצים היו בחדר איזה 50 או 60 איש. קבינט המלחמה, קטן ויעיל יותר, ועדיין היו בחדר בין 20 ל־30 איש. כל שר עם העוזרים שלו. אני הייתי היחיד שלא נכנס עם עוזרים. הפורום השלישי הוא שרי קבינט המלחמה יחד עם ראשי הארגונים והמזכיר הצבאי. לצערי, את הפורום הזה נתניהו כינס פעמים ספורות".
מתי זה התחיל להתקלקל?
"כל זמן שהרגשנו עם הגב לקיר, הייתה אחדות. אחרי העסקה הראשונה התחיל לחזור גם הביטחון העצמי, ואז אתה רואה שההדלפות מתחילות. וברור לגמרי מאיפה הן באות. זה יוצר אווירה מאוד לא טובה. אני מיומן מאוד בקומה הזו של קבינטים ופורומים ביטחוניים. הייתי מזכיר צבאי של שני ראשי ממשלה, אני יושב בפורומים האלה משנת 99', כבר 25 שנה. ופתאום ראיתי שמשהו משובש מאוד, יחסית לדרך שבה חונכתי עד עכשיו. הוויכוחים עם נתניהו מתחילים להיות ויכוחים מרים בינואר. אנחנו מתחילים ללחוץ על השבת החטופים, על היום שאחרי בעזה, על הצורך להביא גוף שיחליף את חמאס, על המעבר צפונה. היה לי ברור שאין מה להשאיר חמש אוגדות בעזה. ויש גם ויכוחים על דפוס הפעולה ברצועה. למה לפעול רק בצפון? למה לא ללכת לפילדלפי, לח'אן יונס, לרפיח? בנייר שהודלף בזמנו לירון אברהם אני כותב במפורש, כבר בשלב ההוא, שצריך לזרז את הירידה דרומה לכיוון רפיח, ח'אן יונס ומחנות המרכז. ואני ובני חושבים שנוצרו תנאים להשבת החטופים. ושצריך להתחיל לתכנן את המעבר צפונה, ללבנון".
"הציבור מצפה לפעולה ממשית להשבת החטופים ואנחנו לוחצים לזה. וכל זה מתחיל להתגלגל מסוף ינואר. ונכון, הנבל הראשי הנאצי, האכזרי והרוצח, הוא סנוואר. הוא האחראי, וכל מה שאומרים עליו נכון. אבל אזרחי ישראל בחרו בנתניהו כראש ממשלה ומצפים ממנו לבצע מהלכים כדי לקדם עסקת חטופים נוספת. וגם גל, הבן שלי, מדבר איתי על זה טרם נפילתו".
באמת? מה הוא אומר?
"זה הטריד אותו בצורה בלתי רגילה. הוא מדבר על זה בכל הזדמנות. אומר לי, 'אבא, יש שם ילדים, יש שם נשים'. הוא הופך להיות נחוש ומאמין במלחמה יותר מאי פעם, והוא שואל אותי שאלות קשות כמי שיושב בקבינט. ופתאום יש לזה משמעות, לעובדה שהולכים ליחידה קרבית, שמסכנים חיים".
אז מה אתם עושים מינואר־פברואר, כשאתה מבין שתוכנית המלחמה משתבשת?
"אני מבין שאין כוונה לעלות לצפון ואין כוונה לזרז את הירידה לכיוון רפיח. אנחנו אומרים, הפעלנו כבר חמש אוגדות, אין טעם להשאיר כוח כזה בעזה. אפשר להשאיר כאן שתי אוגדות ולפעול בצפון. היום הם אומרים לנו שאם היו שומעים בקולנו, לא היו הורגים את סנוואר. ואלה שוב משחקי 'אילו'. את סנוואר היינו הורגים במוקדם או במאוחר בכל מקרה, תרחיש ואפשרות. זה היה ברור לכולם. להגיע לרפיח לא היה סיפור גדול מבחינה צבאית וגם לא היה שם מרכז כוח של חמאס. בני ואני חשבנו שנכון לעבור ללבנון כבר במרץ או אפריל. בני כתב את זה במסמך המפורסם והוסיף מטרה: להחזיר את התושבים לבתיהם בביטחון ב־1 בספטמבר. נתניהו, דרמר וגם גלנט חושבים שצריך להישאר בעזה".
מי צדק?
"לעולם לא נדע. אמרתי לך, במלחמה אתה אף פעם לא יודע איך הדברים יתפתחו. בגדול, היה נכון לוותר על התקיפה של חיזבאללה ב־11 באוקטובר, להתמקד בעזה עם חמש אוגדות, לרכז מאמץ, להגיע עד מרץ להישג הנדרש, להשאיר בעזה שתי אוגדות ולהפנות ארבע אוגדות צפונה, ואז להפעיל את כל התוכניות המוכנות, עם הביפרים וכו'. את נסראללה אפשר היה להוריד בכל רגע נתון, זה היה רק עניין של החלטה. כל התוכניות היו מאושרות ומוכנות. לתפיסתי ההישארות בעזה עד לפני חודשיים־שלושה והמעבר המאוחר לצפון היו שגיאה רצינית. וכל זה כתוב במסמך שהנחתי בפני הקבינט ונכתב ב־15 בפברואר, המסמך שהודלף לירון אברהם".
מה דעתך על קונספט "הניצחון המוחלט"?
"אני בטוח שכל חברי הקבינט רוצים ניצחון מוחלט, אני מניח שראש הממשלה אמר שאנחנו כפסע ממנו בעיקר לצורכי תודעה. אני חשבתי שבמקום מונחים צריך להתמקד במיצוי המהלך בח'אן יונס, ירידה לרפיח ומחנות המרכז, קידום מיידי של תוכנית להשבת החטופים ויצירת מענה לשלטון אזרחי שאינו חמאס. אני חושב שנתניהו מתנגד לזה גם היום. אני חושב שהוא מסונדל מקבלת החלטות כאלה".
בהתחלה הוא חשש מאוד מתמרון בעזה.
"נכון. ראינו בדיונים את החשש העמוק שלו מתמרון קרקעי בתוך הרצועה. הוא קרא לאלוף יצחק בריק כמה פעמים, שהפחיד אותו. הייתי אצל נתניהו בפגישה אישית על זה. הבנתי שקשה להשפיע עליו. שהוא חושש באמת. אמרתי לו שאני בטוח שצה"ל יעמוד במשימה והבן שלי יהיה שם, בגדוד הראשון. גם גבי אשכנזי נסע אליו והרגיע אותו. בדרך, עבר אצלי. היו גם שני שרים בקבינט המורחב שהתנגדו לתמרון. אני לא רוצה להזכיר שמות. אחר כך הם שינו בדיעבד את ההחלטה שלהם. לבני ולי היה ברור שצה"ל מסוגל לבצע תמרון מוצלח ברצועה ושאין הישג צבאי בלי תמרון".
"הפכנו לעלה תאנה"
מה הוביל אתכם ליציאה מהממשלה?
"ההבנה שהפכנו לעלה תאנה ואנחנו לא משפיעים. צה"ל הפעיל הרבה מאוד כוח בח'אן יונס, בלי להמשיך לרדת דרומה. אנחנו לחצנו דרומה, אבל זה היה תקוע. נתניהו לא מיהר. הבנו שאנחנו לא מצליחים להזיז כלום. ולכן יצאנו. בלב כבד. עשינו מאמץ, ניסינו לקדם את הדרך שלנו, אבל הבנו שהוא לא רוצה להביא את החטופים, לא רוצה לדבר על היום שאחרי, לא רוצה לעבור צפונה ולא רוצה להעביר חוק גיוס לכולם. הבנו שבן גביר וסמוטריץ' אומנם לא נמצאים בחדר בקבינט המלחמה, אבל משפיעים יותר מכולם. בעיקר בנושא החטופים".
אתה באמת מאמין שאפשר היה להחזיר את החטופים? שהייתה היתכנות לעסקה נוספת אחרי הראשונה שהתפוצצה?
"כן. בוא נלך לעסקה הראשונה. בן גביר וסמוטריץ' עשו הצגה שלמה, ברגע האחרון סמוטריץ' הצביע בעד ובן גביר נגד. בסיבוב השני אנחנו מנסים לדחוף מתווה חטופים כבר מסוף ינואר. אבל נתניהו מערים כל הזמן קשיים. ושוב, סנוואר הוא האשם העיקרי והוא מקור הרוע וכל זה, אבל זה לא אומר שאי אפשר היה לפעול. ב־25 באפריל מגיעה לכאן משלחת מצרית. אירוע. הצוות שלנו מקבל מנדט ואז מתקיימת השיחה המפורסמת מאחורי גבו של גנץ, כשנתניהו חוזר בו מההסכמות".
זה אטריות קרות הסיפור הזה, לא?
"לא. יש לנו עוד 100 חטופות וחטופים בעזה, ולכן האטריות האלה חמות מאוד. כי ב־27 במאי נתניהו מביא לקבינט המלחמה את המתווה שלו. זה מתווה נתניהו. הוא מחלק לכל השרים את המסמך. בעברית. הכותרת שלו היא 'עקרונות כלליים להסכם בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני בעזה בנוגע לחילופי חטופים ואסירים והשבת שקט בר־קיימה'. שים לב, כבר בכותרת של המתווה של נתניהו מדובר על 'השבת שקט בר־קיימה'.
"מספיק לקרוא את הפסקה הראשונה כדי להבין", אומר איזנקוט, ומקריא אותה: "מטרת הסכם המסגרת היא שחרור כלל בני הערובה הישראלית הנמצאים ברצועת עזה, אזרחים וחיילים, בין אם חיים ובין אם לאו, מכל התקופות. זאת, בתמורה למספר מוסכם של אסירים פלסטינים המוחזקים בבתי כלא בישראל, והשבת שקט בר־קיימה שיוביל להפסקת אש קבועה, נסיגה של הכוחות הישראליים מרצועת עזה, שיקום הרצועה, פתיחת המעברים ומתן אפשרות למעבר אנשים וסחורות".
ניכר על איזנקוט שגם היום, כשהוא מקריא את מתווה נתניהו, הוא נסער. "הפסקה הזו היא כל הסיפור. נתניהו הולך כאן עד הקצה. זה מתווה שכולל הפסקת אש קבועה, נסיגה של הכוחות הישראלים מהרצועה. זה מתווה פרטני, עם שלבים. בכל שלב לאן נסוגים ומתי. וזה היה כבר במאי. אני אומר לך שאם תושג עכשיו עסקה, היא תהיה מבוססת על המתווה הזה. זה מה שיופיע בשלב הבא. הבעיה היא שבינתיים עברו חודשים".
מה נגמר עם הנייר באותה ישיבה?
"הוא מחלק את ההסכם לכל השרים. הוא מקריא כל אחד בשמו. גדי? בעד. גנץ? בעד. דרמר? בעד. גלנט? בעד. דרעי? בעד. טוב, אמר ביבי, זה מקובל על כולם. הוא מורה לצוות המו"מ להעביר את המתווה הזה כמו שהוא. לשושבינות, קטאר, מצרים וארה"ב. אבל אז עובר יום, עובר עוד יום, ב־29 במאי, אני בכנס דגן, ואני מתחיל לשמוע הדלפות שהיה דיון בעניין החטופים ושבני ואני וגלנט רצינו להתקפל, אבל נתניהו ודרמר עמדו עמידה איתנה מולנו. ואני מבין שהוא מתחיל להתהפך. אז אני אומר בכנס שיש כאן מקרה מוזר, ואני מדביק בפעם הראשונה את נתניהו למתווה הזה ואומר בפה מלא שזה 'מתווה נתניהו'. ואני מודיע לציבור שמי שהביא את זה הוא נתניהו, ועכשיו אני שומע בתקשורת שמי שהתקפלו, זה אנחנו".
"אגב, האמריקאים קיבלו העתק מהמתווה עוד באותו הלילה. ולכן, כשביידן התחיל להבין שנתניהו מנסה לברוח, הוא מפרסם את המתווה בעצמו וגורר אותו החוצה מהארון. יומיים אחר כך נתניהו הולך להתראיין ב'הפטריוטים' ושם הוא אומר למצלמות, במסר שנקלט היטב בחמאס, שהוא לא מתכוון לעמוד במתווה שהוא עצמו כתב, כלומר ללכת רק על שלב א', בלי לעבור לשלבים הבאים".
"הוא אומר שם שגנץ, גלנט ואני מנסים לכפות עליו את הפסקת המלחמה והוא לא מוכן להגיע להסכם שלא יאפשר לו לחזור למלחמה בתום שלב א'. כאילו לא הוא זה שהביא מתווה וכתב בו 'הפסקת אש קבועה', אלא אנחנו. אני בכלל לא משתמש במונח הפסקת המלחמה, אני תמיד אמרתי שאפשר ללכת להפסקת אש של חודשיים או שלושה כדי להשיב את החטופים ואחר כך לחזור למלחמה. הוא התעקש שנצביע על המתווה שלו, המתווה שהוא מכחיש עכשיו. בדיעבד גם הבנתי למה הוא סירב להביא את המתווה הזה לקבינט הרחב. הוא ידע למה".
איך הגיב חמאס למתווה המוכחש?
"ב־2 ביולי הגיעה תשובת חמאס, שהיה מוכן לקבל את המתווה בתנאי שלא תהיה חזרה למלחמה אחרי שלב א'. הרי אם נחזור, לא נקבל את החטופים הגברים והחיילים. ואז נתניהו מתחיל במבצע תודעה להסביר שאם נלך למתווה, נקבל רק חלק מהחטופים. ואנחנו שוב חוזרים למשבצת הראשונה: חמאס מנוולים, יש להם המטרות שלהם, אבל אנחנו הצד החזק, אנחנו ניצחנו, אפשר ללכת עכשיו על פירוז עזה תמורת שיקום, על גירוש כל הנהגת חמאס, למרות שכבר אין את מי לגרש, על זה שהממשל הבא ברצועה לא יהיה חמאס, על זה שהאחריות הביטחונית הגוברת בשנים הקרובות היא שלנו והאחריות האזרחית של הקהיליה הבינלאומית וגורמים מקומיים ברצועה. הרי זה מה שביבי עצמו כתב במתווה, מה שהוא עצמו הפיץ לתקשורת באותו לילה: האחריות האזרחית־שלטונית ברצועה תהיה של הקהיליה הבינלאומית וגורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי שלא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור".
עכשיו הם מדברים שוב על עסקת חטופים חלקית.
"היום (רביעי – ב"כ) הגיעו משפחות חטופים רבות לכנסת, והן שוב צריכות לקבל מידע מהתקשורת על אפשרות של עסקה חלקית. מה זה עסקה חלקית? לבצע רק את שלב א' במתווה נתניהו. חטופים גברים וחיילים - לא ישוחררו. למה? מתי יהיה הסכם עתידי? הרי כל מערכת הביטחון מאוחדת בדעה שבשלה השעה לעסקה כוללת. שאין למה לחכות. הרי ההישגים והתנאים בעזה טובים לאין שיעור מאשר בלבנון, הסיכון מעזה נמוך לאין שיעור מאשר מלבנון, ובכל זאת בלבנון סוכם על הפסקת מלחמה וכאן לא. ממה הוא מפחד? מהפסקת אש תמיד אפשר לחזור. אז יש כאן, כנראה, ניסיון להרוויח עוד זמן. במקום לבצע סוף־סוף את העסקה האמיתית, המלאה, הנכונה והמתחייבת. הלוואי שאתבדה, אבל הוא פשוט לא רוצה עסקה מלאה. כמה אפשר להסתתר מאחורי סנוואר וחמאס? אז כן, גם האמריקאים אמרו שחמאס מונע עסקה. אבל אזרחי ישראל בחרו אותך, לא את חמאס. המחדל קרה במשמרת שלך. האנשים האלה נחטפו ותפקידך להחזיר אותם. מערכת הביטחון מאוחדת בדעה שזה אפשרי. שיהיה ברור, זה יהיה אות קין שלא יימחה מעלינו מעולם, אם לא נחזיר אותם".
שמע, איך שלא נסתכל על זה, הצלתם אותו ב־11 באוקטובר.
"אני לא מסכים. הצלנו את המדינה. שמע, נכנסתי לחדר ב־11 באוקטובר וחטפתי פטיש בראש מהמצב של האנשים. ייאמר לזכותו של גלנט, שהוא היחיד ששידר עוצמה ויציבות. אתה לא רוצה שאני אתאר לך איך נתניהו נראה, איך דרמר, איך המל"ל, איך שאר האנשים".
אני דווקא רוצה!
"באותו יום, יצאתי מהבור בסביבות 2 בלילה. חיכו לי מאות וואטסאפים וטלפונים על הנייד. המוני אנשים שבירכו על ההצטרפות. והתקשר אליי גל, שבירך אותי גם הוא. אמרתי לו, 'גל, אלה היו שמונה השעות הכי משמעותיות בקריירה הביטחונית שלי'. לא יודע, בדיעבד, אולי הגזמתי קצת. ואולי לא. אחר כך ירדנו לדרום. ראיתי את בארי. את ניר עוז. הייתי מוכה תדהמה. העובדה שחמאס כבש חלק מהמדינה, שאזרחים במדינה ריבונית, עם צה"ל החזק, נלחמו יממה שלמה על הידיות של הממ"דים כדי להישאר בחיים. הלקח הזה צריך להישאר כאן דורות. אני קורא לו דוקטרינת בגין הקונבנציונלית: כל הסביבה צריכה להבין שמי שכבש יישובים ישראליים ופגע באזרחים ישראלים בדרך כזו, ישלם מחיר כבד מנשוא. בחייו, בהנהגתו, בכל מוקדי הכוח שלו, בעמו. זו המכה שהם חטפו בעזה, ובדאחייה. זה תג המחיר שצריך לגבות ממי שרוצה לכבוש חלקים מישראל".
"אירוע אסטרטגי"
בבארי, בעודו מוכה הלם ממראות ההרס והקיבוץ השרוף, קיבל איזנקוט טלפון מאחיינו, בנה של אחותו, רופא בסורוקה, שבישר לו שעומר, אחיין אחר, הבן של אחיו, נפצע קשה מפצמ"ר בעוטף ומובהל במסוק לבית החולים. בשלב הזה הוא עוד לא ידע שזה יהיה המקרה הקל ביותר של המשפחה באותה שנה.
אני רוצה להתעקש איתך על 11 באוקטובר. אתה חושב שאם לא הייתם מצטרפים המדינה הייתה נחרבת או נכבשת? לא. בסוף, את מי שבאמת הצלתם, זה את נתניהו.
"שוב, אלה משחקי 'אילו'. מה שבטוח זה שלאף אחד לא היה שם ביטחון לצאת לתמרון, בעיקר לא לנתניהו. אנחנו חיזקנו את הביטחון, הבאנו את הניסיון של שני רמטכ"לים, אנחנו הכנסנו את השבת החטופים למטרות והיינו הכוח הדוחף לעסקה הראשונה. זה קרה כי באנו מבחוץ, לא חווינו את הטראומה של 7 באוקטובר מבפנים, לא היה לנו מה להוכיח או לתקן, התעקשנו שהחזרת החטופים היא לא חולשה, זו עוצמה וחובה בסיסית. אני אומר לך, האמון של הלוחמים באותם ימים בהנהגה, היה נמוך מאוד. קיבלתי מעשרות כיוונים תגובות שטוב שנכנסנו. בכל סיור, בכל מקום שהגענו אליו, באוגדות, בחטיבות, בפיקודים, ניגשו אלינו ואמרו לנו שזה ששנינו פשוט נכנסנו בלי לשאול שאלות והתייצבנו, נתן להם ביטחון. תנסה לזכור את ההלם והטראומה. בנקודה הזו, העובדה ששני רמטכ"לים מצטרפים, היא אירוע אסטרטגי".
גם היציאה שלכם הייתה שנויה במחלוקת. תוקפים אתכם גם על הכניסה, גם על היציאה. אתם חוטפים על הכל.
"לא יצאנו כלאחר יד. היציאה שלנו הייתה מותנית. בני כתב מכתב מפורט לנתניהו. לא רצינו לצאת לשם יציאה, אלא לכוון את הקבינט לדרך הנכונה. לאזן את ההשפעה של בן גביר וסמוטריץ'. קיווינו שיהיה דיאלוג. חטופים, הליכה צפונה. אבל לא היה דיאלוג ולא היה קשב. מבחינתו, כבר לא היינו חיוניים. היינו מטרד. הם תדרכו נגדנו נון סטופ, כאילו אנחנו לא רוצים לרדת לח'אן יונס, בולמים כאן ושם, הכל הפוך מהאמת. היום הם מנסים להסביר שמאז שיצאנו, יש את התנופה. רק חבל שהתנופה הזו באה בדיליי של שבעה־שמונה חודשים. אם היינו עולים לצפון במרץ, התושבים כבר היו חוזרים בספטמבר. המכה שאפשר היה לתת אז בצפון הייתה הרבה יותר משמעותית. ליברמן זרק את זה באחד הראיונות, התוכנית העיקרית הייתה מכשירי הקשר והבונקרים, אופרציה שתוכננה שנים ארוכות. אבל נתניהו מנסה לייצר עכשיו רושם שזה הוא ודרמר תכננו בשנה החולפת. בגדול, אם נסכם את זה, יצאנו כי לא הייתה לנו ברירה. לא הסכמנו להיות עלה תאנה. קיווינו שהיציאה שלנו תדרבן אותו לכיוון הנכון. בפועל, קרה הפוך".
כן, אבל ההישגים הצבאיים מרשימים.
"אלה הישגים אופרטיביים. אבל כשאתה ראש ממשלה, אתה צריך גם הישגים אסטרטגיים, אתה צריך להגשים את מטרות המלחמה כמה שיותר מהר ובמחיר הכי זול. גם היום הוא לא מסוגל להגיד שאפילו אחת משמונה המטרות הושגה. הפסקת אש ל־60 יום בלבנון זה ההישג הנדרש? למה לא ללכת להפסקת אש צפון ודרום בבת אחת, בהחלטה של מועצת הביטחון ודומיננטיות אמריקאית, כשבצפון זה נשען על 1701 נשכני ובדרום מתווה נתניהו משופר, עם סגירה של פילדלפי בקיר תת־קרקעי, עם שיקום תמורת פירוז, עם הסכם ישראלי־אמריקאי שיעגן שלא יהיה גרעין באיראן לעולם ובניית הברית האזורית הישראלית־סונית? יש כאן הזדמנות להקפיץ את היכולות של צה"ל בצורה משמעותית, לייצוב היחסים עם ארה"ב, לתיקון החברה הישראלית דורות קדימה, לכינון תפיסת ביטחון לאומי, חיזוק צה"ל לאתגרי העתיד, חיזוק היכולת לנהל מערכה ממושכת, חיזוק הכלכלה, חוק גיוס לכולם, חיזוק המשילות וכמובן - החזרת החטופים הביתה. ככה אמור להיראות ניצחון".
ובינתיים, תראה את הכאוס מסביב. את החקיקה המטורללת. את המשך ההסתערות על שומרי הסף, על הצבא, על כל המערכות.
"אני קורא לזה תפיסת העולם הקיצונית של רוח בן גביר, סמוטריץ' וקרעי. יש כאלה שקוראים לזה בטעות ציונות דתית. זו אינה הציונות הדתית. זה מה שיגרור את ישראל לפיצול חברתי עמוק, למלחמת התשה רב־זירתית ודה־לגיטימציה בינלאומית. הם חותרים להשבת ההתיישבות בעזה, למדינה דו־לאומית ביו"ש, לסיפוח, לשימור המאבק המתמשך בלבנון. במקום כל מה שפירטתי למעלה. ונתניהו מקבל בכל תחום החלטות חלקיות ומנסה להרוויח זמן".
השבוע הם מתכוונים להעביר בטרומית את חוק פלדשטיין (הריאיון התקיים בטרם אושר החוק בקריאה טרומית).
"זה טרלול מוחלט ואובדן דרך טוטאלי. החוק הזה, של מילביצקי ועמית הלוי, יאפשר לכל חייל באמ"ן או עובד שירות או מוסד להעביר ידיעת מודיעין לרה"מ ושרי הקבינט. מי שהחליט על זה לא שורף רק אסמים, אלא גם את העליונות המודיעינית של ישראל. ברור לגמרי שאין שמירת סוד ויש אנדרלמוסיה בכל הגופים. שאני כרמטכ"ל דרשתי 6,000 עד 8,000 בדיקות פוליגרף בצבא כל שנה כדי לשמור על הסוד. השאלה הראשונה בפוליגרף היא, 'האם מסרת מידע מודיעיני לגורם שאינו מוסמך?'. זו שאלה שלא תישאל יותר".
נתניהו טוען שהסתירו ממנו חומר.
"לראש הממשלה יש כל החומר. לעוזר המודיעין שלו יש הרשאה להיכנס לכל המאגרים, הוא לא צריך טובות מאף אחד. החוק הזה בסך הכל נועד כדי להעביר מסר לפלדשטיין שדואגים לו. ובשביל זה שורפים את העליונות המודיעינית שלנו. מה, נתניהו לא מבין את זה? הוא מבין את זה מעולה. הוא באמת רוצה להחריב את מערכת המודיעין של ישראל? אתמול עליתי לדבר על זה בכנסת. הייתי מזכיר צבאי לפני 25 שנים, הייתי רמטכ"ל. בלי העליונות המודיעינית אין לנו יכולת במרחב. אין לנו מה לחפש כאן. מה שיודע היום לגשר על הא־סימטריה בחזיתות שלנו, זה העליונות המודיעינית. והם שורפים את זה. אין לזה הצדקה. בנאום ה־9 דקות שלו, ראש הממשלה אמר שלא יכול להיות שלא יעבירו לו מידע סודי ביותר. בוא נניח שזה קרה. אז תוציא הנחיה שאתה מקבל את כל המידע הסודי ביותר. יצטרכו עוד ארבעה שולחנות במשרד, אבל זה אפשרי. בשביל זה לתת הרשאה גורפת לכל אחד להוציא חומרי גלם מודיעיניים? הם השתגעו?".
"אני מדבר בשקט עם ח"כים מהליכוד ואומר להם שאני מצפה מהם לגלות ממלכתיות ולשמור על צה"ל. אני מקווה שזה ישפיע. אני כל הזמן פונה אליהם ומדבר איתם. אני מקווה שמחר אבי דיכטר ויואב גלנט וניר ברקת לא ירימו את היד לאפשר לכל נגד להדליף מסמכים. שלא ייתנו את ידם להרס העליונות המודיעינית שנבנתה עוד מימי המחלקה הערבית בפלמ"ח ולשרוף אותה. יש כאן מישהו שהחליט לעוור את ישראל ולפגוע ביכולותיה. אני רוצה לראות שדיכטר יצביע בעד דבר כזה, שכל איש שב"כ יכול לקחת חומר סודי. אני לא מאמין שזה יקרה. לא מאמין. זה לאבד אמון באנשים. יש גבול כמה אנשים יכולים להיות חדלי אישים וסמרטוטים".
למחרת הריאיון, התקיימה ההצבעה. דיכטר וברקת הצביעו "בעד". איזנקוט היה נסער: "החוק עבר לפני שעה", אמר לי בשיחת השלמה טלפונית, "חשבתי שיהיה קשה להפתיע אותי אחרי שנתיים. בסוף, כשמצביעים, אז אבי דיכטר, ראש שב"כ לשעבר, מצביע בעד פגיעה חמורה בעליונות המודיעינית של ישראל בעתיד, וכל חברי הכנסת הערבים מתנגדים לפגיעה הזו. כנראה שאף פעם לא מאוחר ללמוד עוד משהו על הפוליטיקה שלנו. אם החוק הזה יעבור, זו תהיה פגיעה אנושה ביכולת לשמור על הסוד. ואני, בגיל 64 וחצי, למדתי עוד משהו על הציניות בפוליטיקה הישראלית".
אתה מאמין שנתניהו לא ידע על מה שפלדשטיין ואוריך עשו?
"שמע, רונן בר בחור אמיץ, אבל אני בטוח שאם היו מושכים עוד קצת, היו מגיעים לנתניהו. אוריך זה נתניהו. אנחנו מכירים את נתניהו. ראש ממשלת ישראל הוא לא נשיא ארה"ב, הוא לא המפקד העליון, הוא ראשון בין שווים. הזכרנו לו את זה בקבינט, האחריות היא של כולנו ביחד, לא שלך".
קצת לפני שדיברת בכנסת, עלה לפניך השר דודי אמסלם שהאשים אותך בהקטנת הצבא. וזו לא הפעם הראשונה שמאשימים אותך בזה.
"שמע, זה אפילו לא מצחיק. לפני תשע שנים הגיע ראש הממשלה והוציא לנו את דוח ברודט, שזה השם הספרותי של דוח נתניהו, שם נכתב שצה"ל יקוצץ מ־36 חודשי שירות ל־24 בלבד. נתניהו הקים את ועדת ברודט לצורך הזה בדיוק, להקטין משמעותית את הצבא. זה נבלם אז בזכות אנשי ליכוד טובים. כל הארבעה שעזרו לנו לבלום את זה שילמו אחר כך מחירים: בוגי, כחלון, שטייניץ וגלנט. הם היו שרים בקבינט. הם מנעו את זה. נתניהו רצה לקצץ את הצבא בשנה שלמה. הם מנעו את זה. אני מסרתי צה"ל גדול מהצבא שקיבלתי. זו עובדה".
הם רוצים להדיח את היועצת המשפטית לממשלה. אתה מאמין שזה אפשרי?
"שלמה קרעי הוציא היום מכתב עם חתימות של 13 שקוראים להדיח אותה. שמע, גלי בהרב מיארה ישבה לידי בקבינט. היא גילתה עמוד שדרה מרשים. היא ביטחוניסטית מאוד בעמדות שלה. היא לא מנעה מאיתנו כלום. אי של יציבות. אני לא מבין מה הם רוצים מהחיים שלה. אני מקווה שגדעון סער לא יהיה סמרטוט ושיעמוד איתן ולא ייתן להם לפרק את המדינה. לחבר׳ה האלה אין גבולות. תפסתי אתמול כמה חברי כנסת מהליכוד ודיברתי איתם".
ועדיין, הכאוס נמשך ואפילו גובר מיום ליום. ההתנפלות של הממשלה על הדמוקרטיה הולכת ומקצינה.
"מה שמטריד כרגע זה אותו טירוף של בן גביר וסמוטריץ׳ שמצליחים לנצל את חולשת המערכת החיסונית של הדמוקרטיה שלנו כדי לבצע התקפה אוטואימונית על הגוף. להתיישב עכשיו בעזה זה מה שיחבר את החברה מחדש וייצור כאן סולידריות? לספח עכשיו מעל שני מיליון פלסטינים, זה התרופה? לעשות תרגילים ולא להעביר חוק גיוס עם סנקציות אישיות ופליליות, זה מה שיחזיר את הסולידריות? את כל זה הם מעוללים במקום לסיים את המלחמה בעמדת יתרון, לבנות תפיסת ביטחון לשנים הבאות, לשמר את היתרון האיכותי שלנו על אויבינו, לחוקק חוק גיוס. השבוע הייתה סיבה לדאגה שהגיבו על ירי של חיזבאללה לא בביירות, אלא בכמה כפרים. זה מדאיג".
אתה קורא מדי פעם לראשי מערכת הביטחון ליישם את האחריות האישית שלהם ולהתפטר. אתה מתעלם מזה שנתניהו לא מתפטר, לא מקים ועדת חקירה, לא הולך לבחירות. הליכת ראשי המערכת תאפשר לו למנות את אנשי שלומו.
"תראה, ברור שהנבל בסיפור זה נתניהו, והאנשים שהוא מקריב הם הרצי הלוי וירון פינקלמן. אני אוהב את שניהם אהבת נפש. אני מעריך את הרצי, הוא היה ראש אמ"ן מעולה, אלוף דרום מעולה, וגם הוא יודע שהאיש המעולה הזה אחראי על הכישלון הגדול ביותר שהיה לנו ב־7 באוקטובר. מצד שני, הוא צריך לקבל הערכה ענקית על האופן שבו עמד מהשעה הקשה הזו, כצוק איתן. אם מישהו מתהדר במאזן ההישגים המצטבר, הראשונים לקבל קרדיט הם הרצי, רונן בר ודדי ברנע, בעיקר הרצי ורונן שהתחילו ממקום הרבה יותר קשה".
"אבל מצד שני, אם לא תילקח האחריות בתקופה הקרובה בין מפקד האוגדה לראש הממשלה, אפשר למחוק את המילה אחריות מלקסיקון השפה העברית. הדוגמה שלי היא אודי אדם, חבר קרוב שלי, אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון השנייה, שהיה אחראי לכשל ולהישג, וביום הפסקת האש הוא העביר מכתב התפטרות לרמטכ״ל חלוץ. אותו דבר אמור לגבי אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן. אני אוהב את ירון. אבל הוא אחראי לכשל. נקודה. זה שטולדנו ואמ"ן ואמרו לי ושתו לי ולא יצאתי שנה הביתה, הכל נכון. אני מעריץ אותו על זה ועל התפקוד שלו במלחמה. מצד שני, לטעמי ירון היה צריך לעשות בהפוגה הראשונה את מעשה אודי אדם. הגיעה השעה שכל האנשים הטובים האלה יעשו את הצעד, שלא יחכו שידיחו אותם".
אתה מתעלם מהחשש שהליכתם של האנשים הטובים האלה, כשבדרג המדיני אף אחד לא מקבל אחריות, תחשוף את המערכות למינויים מטורללים. כבר ראינו את זה במשטרה.
"כן, אבל חובה להתעקש על מושג האחריות. אני דורש גם ובעיקר מנתניהו לממש את האחריות. הוא כזה חזק וגיבור בסקרים של פילבר? שיילך לבחירות ויבקש את אמון העם. אתה רואה שהוא משתדל לא להגיע לטקסים כי הוא, ואחרים בממשלה שלו, מפחדים להוציא את הראש החוצה. אני יכול לספר לך שלפעמים מגששים אצלי אם אני יכול לדבר עם משפחות שיאפשרו להם להגיע. ואני עדיין מאוד מקווה שבממשלת ישראל יש את טיפת האחריות למנות את האנשים המתאימים במקומם של אלה שיתפטרו. אני מקווה מאוד שיום אחד גם המפכ״ל הקונילמל הזה יבין ששיטו בו. מה שקורה שם זה שהמשטרה מנוהלת על ידי קובי יעקובי. הוא נציב שב״ס אבל כל מי שרוצה להתקדם סגור עם יעקובי. מתישהו המפכ"ל יבין את זה. בינתיים, בתוך כל החקירות האלה, רואים שאני לא דייקתי כשדיברתי על תרבות תת־עבריינית. זו תרבות על־עבריינית".
שנה וחודשיים אחרי, אפילו ועדת חקירה ממלכתית כבר לא רלוונטית.
"מי שחושב שאפשר לעשות פוילע שטיק עם ועדת חקירה ממלכתית טועה טעות מרה. הם לקחו אידיוט שימושי כלשהו ונתנו לו להגיש הצעה שתקים ועדה עקומה כלשהי ותקבע שאסור להקים ועדת חקירה ממלכתית. זה לא יעבור, הדבר הזה. אסור לזה לעבור. בלי ועדת חקירה לא יהיה תיקון. וצריך ללכת לבחירות כשהאופוזיציה שמה את האגו בצד ומי שיידע להביא את המפלגה הגדולה ביותר, שיבנה מערך שיתקן את ישראל".
או, הרמת לי להנחתה. כמה פעמים בשנה האחרונה ניגשו אליך אנשים ואמרו לך גדי, אתה צריך להיות מספר אחת?
"הרבה. ואני מקשיב ואומר להם שזה לא לעניין, כרגע אין בחירות, המפלגה שלנו לא במקום גרוע, אנחנו עם 19 או 20 מנדטים, זה לא מה שהיה אבל זה לא רע. אצלי, העניין של ישראל לפני הכל אמיתי ונמצא גם פה. השם, אם זה גדי או בני, פחות חשוב מהצורך להקים כאן ממשלה שתיקח את ישראל למקום טוב יותר. הנימוק של מה לעשות ייגזר מזה, לא מנאמנות מטומטמת. הנאמנות שלי היא למדינת ישראל. אני מאוד מעריך את בני, הוא יודע לשתף, ההובלה משותפת בראשותו, הוא רואה בי שותף בכיר. תראה, לפיד לא אומר 'רם בן ברק ואני', לעומתו בני רואה בי שותף לדרך, הוא הקים את המפלגה, הוא הראשון, ואני צריך לעשות הכל בינתיים שנהיה אופוזיציה ראויה ונהיה מפלגה גדולה".
אתם לא באמת מצליחים כאופוזיציה.
"נהגנו כאופוזיציה בצורה רשלנית בזה שלא ידענו לשמור על גדעון סער ולא הצלחנו להביא אנשים הגונים לצד שלנו. אני מדבר איתם. יש במערכת הפוליטית אנשים הגונים שמבינים את המצב. מבינים שמדינת ישראל חשובה מנתניהו והם רואים לאן הוא לוקח את המדינה הזו. הוא עשה מה שעשה, הוא אחראי על המחדל הגדול ביותר מקום המדינה, הוא הביא לפיצול עמוק בחברה, הוא הכניס מפלגה כהניסטית עם תפיסת עולם קיצונית שמסכנת את המשך המפעל הציוני, לקודש הקודשים. הם מבינים את זה. והם מבינים את האסון של בן גביר, אדם שנכשל בכל מעשיו ולצערי מצליח ליהנות עדיין מתמיכה".
"אני מקווה שאנשים יתפכחו ויבינו שמדובר בכלי ריק. כשאתה רואה את ההתנהגות וההתנהלות המגוחכת שלו, סוג של נתניהו לעניים, אתה לא יכול לא להבין שיש כאן מישהו מהליגה למקומות עבודה שמשחק אותה NBA. עכשיו הוא מתפאר שחיסל את נסראללה. גם לחוש הומור צריך שיהיה גבול".
אתה עדיין אדם אופטימי?
"תביט בצעירים שלנו. במלחמה הזו גילינו אותם. הבן שלי, גיא, אמר לי שמאז שגל נפל, הוא קורא כל הספד, על כל נופל. שאלתי אותו מה הוא מגלה שם. הוא אמר לי שהמוטיב שחוזר על עצמו הוא הנתינה, ההתנדבות, אהבת החברים, המשפחה, המדינה. בלוויה של יוגב, האחיין שלי, קמה מזכירת היישוב שהוריו הקימו בנגב, גבעות בר, וקראה פוסט שהוא כתב. אתה שומע ומבין שזה מכתב אהבה רומנטי. הייתי בטוח שהוא כתב את זה לבת זוגו. ככה זה מתחיל: 'היי אהובתי, זה אני. כן נכון, אני יודע. עבר זמן רב מאז שהתראינו, התרחקתי לתקופה ארוכה. שלא תחשבי לרגע שהיה לי קל בלעדייך, את יודעת כמה אני אוהב אותך. אבל את חייבת לדעת ולזכור, זה היה בשבילך. בשבילנו'. וזה נמשך ונמשך ופתאום מתברר שהוא כותב את המכתב הזה למדינה, כשהוא חוזר משנת שירות מטעם הסוכנות בשיקגו, לפני הגיוס. וזה ילד בן 22 שהוא שותף פעיל להקמת יישוב חדש בנגב. אבא שלו היה קצין בסיירת צנחנים, אמא שלו מדריכת אכזרית בגולני".
"אני אספר לך עוד משהו. כשגל נהרג, יחד איתו נהרג עוד לוחם, אייל ברקוביץ'. עוד מהשירות הסדיר, גל היה מספר לי כל הזמן על ברקו. גל הגיע מהשייטת, ברקו מסיירת מטכ"ל, שניהם שירתו יחד באותו צוות במגלן בסדיר, ואחר כך במילואים. ברקו הפך אחר כך למפקד הצוות. גל הוא בחור שלא נותן מחמאות בקלות, אבל הוא מדבר על ברקו בסופרלטיבים. כשגל נהרג, אני מבין שיחד איתו נהרג עוד לוחם. כשאני מגיע הביתה, כבר מעדכנים אותי שההרוג השני זה ברקו. לדעתי ידעתי את זה עוד לפני הוריו. הוא נולד כשהם היו בשליחות בניו זילנד, גדל בסוסיא. הוא וגל היו צמד. הוא היה בוגר שנה א' רפואה, נשוי טרי למיכל. נהרגו ביחד. לוחם מהרצליה, לוחם מסוסיא. הם היו צמד בלתי נפרד. חצי שנה לפני המלחמה, היה להם אימון בצאלים. קצת קודם, גל שבר רגל בתאונת סקי, היו לו שני ברגים ברגל. אני שומע אותו מדבר בשקט בנייד עם ברקו ואומר לו שיבדוק עם הרופאים אם הוא יכול לבוא לאימון. אם זה לא יכול לגרום לו נזק לרגל. ברקו אמר לו שיש בעיית התייצבות לאימון והוא צריך אותו. גל רצה לוודא שזה בסדר מבחינה רפואית. אני שמעתי את השיחה ואמרתי לגל שיוודא את זה ברצינות, כי זה יכול להיות נזק לכל החיים. הוא עשה ניתוח מסובך כמה חודשים קודם".
"כשבועיים אחר כך, גל מתקשר אליי. נשמע מבסוט. שאלתי מה קורה. אמר שהם גמרו תרגיל אש בצאלים והיה מעולה. 'מה אתה עושה בצאלים', שאלתי אותו, 'בדקת עם הרופאים?'. 'תשמע', אמר לי, 'לא יכולתי לא לבוא. הצוות שלי צריך אותי'".
"גם בפעם האחרונה שיצא הביתה במלחמה, היו לו קצת כאבים ברגל. כלתי, שהיא רופאה, ביקשה ממנו שיקפוץ אליה לעשות צילום לפני שהוא חוזר. למחרת, כשהזעיקו אותו, הוא כבר שכח מהרגל. ואז הם נהרגו ביחד. שני צעירים, אחד מסוסיא, אחד מהרצליה, תפיסות עולם שונות, אבל נהרגו ביחד. יש להם תמונה משותפת עומדים ביחד בעזה ומחזיקים דגל ישראל. החברים של הצוות שלהם שלחו לי עכשיו מרפיח צילום. הם ציירו על אחד הקירות את התמונה הזו. ממש שחזרו אותה. גל וברקו מחזיקים את הדגל. בחייהם ובמותם".
"כשנפגשתי עם ההורים של ברקו, אבא שלו בא אליי ואומר לי גדי, נעים מאוד, היית המג"ד שלי. אמא שלו, מנהלת בית ספר. היא באה לכנסת יום אחד, לוועדת חוץ וביטחון, לדבר עם הח"כים. זו הייתה החוויה הכי חזקה שהייתה לי מאז שאני חבר כנסת. היא סיפרה על הבן שלה ברקו, שהיה בן תורה, עילוי מבריק, שיכול היה להיות תלמיד חכם, אבל החליט להתגייס לסיירת מטכ"ל ולמגלן ולמילואים ונהרג על הגנת המולדת. הייתה דממת מוות בחדר. יתוש לא זמזם. והיו ח"כים חרדים ששתקו והקשיבו. אז אם אתה שואל אותי מה מעודד אותי כאן, זה מה שמעודד אותי. האנשים האלה שיש כאן. שנהיה ראויים להם".