באוניברסיטת חיפה לומדים ועובדים ביחד סטודנטים ומרצים מכל קצוות הקשת הישראלית: יהודים וערבים, דרוזים ומוסלמים. הם מקדמים את ההשכלה הגבוהה בישראל באופן שוויוני ופורץ דרך, עד שמגיעים לבידוק הביטחוני בנסיעה לחו"ל.

כולנו נוסעים מדי פעם לחופשה, שמתחילה במספר שאלות תמימות וחיוך המאחל טיסה נעימה, אולם לא כל אזרחי ישראל במאה ה־21 מרגישים כך. לכאורה דקה זניחה בדרך לדיוטי פרי לאחד, שיכולה להיות נקודת השפל של הטיול לאחר. אם היינו יודעים כמה מאזרחי ישראל שאינם יהודים נמנעים עד כמה שניתן לטוס בחברות תעופה ישראליות, או אפילו משדה תעופה ישראלי, היינו מתביישים מישהו צריך לומר זאת, חוויית הבידוק הביטחוני לאוכלוסיית מיעוטים בישראל איננה חיובית, בלשון המעטה, עד שקשה להאמין כי מדינה שיודעת לבצע דברים משמעותיים ובלתי מורגשים בכל מקום בעולם, לא יודעת עדיין לעשות זאת בבידוק הביטחוני לטיסה.

האנשים שמעוכבים, לעתים אף מושפלים בבידוק הם הרופא שנאבק על חיי מטופלים במיון, קצינת המילואים מהגליל או חבר לצוות בסדיר. אזרחי ישראל שאינם יהודים חווים את נמל התעופה אחרת לגמרי, כאשר כל מה שהם רוצים הוא רק להתרחק מכאן לחופשה קצרה, כמו כולנו.

התעופה היא בינלאומית, כבר נכתב כי ניתן להושיב בתא הקוקפיט טייס מבנגלדש וטייסת מגרמניה ולדעת שהטיסה תצא לפועל ובבטיחות מלאה מבלי צורך להכיר, לחלוק תרבות דומה ולהשתייך לדת מסוימת. כל עוד התקשורת נעשית באנגלית ורישיון הטיס בתוקף כל השאר אינם חשובים.

ההערכה לביטחון בתעופה רבה מאוד, בישראל ובעולם כולו. ההסברים והצידוקים ברורים, אולם לא כל מי שאינו יהודי בישראל הוא חשוד ודת איננה קריטריון לאפליה בעלייה למטוס כל עוד התפילה אינה מייצרת את העילוי. רובנו לא ער לתופעה, אבל תשאלו שני סטודנטים מאוניברסיטת חיפה איך היה בחו"ל, האחד יספר על היעד והשני על הבידוק. נשמע לכם מופרך? עשו ניסוי ותשאלו אותם, כנראה שתופתעו.

מלבד היותה בינלאומית, התעופה היא הסממן התחבורתי המזוהה עם חופש - לטוס ממקום למקום כאילו היה העולם עיר קטנה ומוכרת. בעולם זה רק הולך ומתעצם, אבל לנו יש עוד כברת דרך ארוכה לעשות עם אוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית - חברים שלנו, עמיתים לעבודה ולשירות, גברים ונשים בדיוק ככל אחד מאיתנו שלא רוצים שיביטו עליהם אחרת, ישאלו אותם שאלות אחרות ויגרמו להם לחוש זרים ושונים דווקא באחד המקומות היחידים שניתן להרגיש בהם אחד מכולם, ללא קשר לאמונתך ולמה שרשום לך בסעיף הלאום.

בשנת ה־75 למדינת ישראל כדאי שנהפוך את התעופה למחברת ולא למפרידה. בחלקות הצבאיות בישראל קבורים לוחמים מדתות שונות, אין שום סיבה שמשפחותיהם ימשיכו להרגיש את השוני ברצותם לטוס לחו"ל, האחריות היא שלנו וגם הבושה, הצידוקים המקצועיים הם הבסיס לשיטה, אבל כאן חשובה הדרך. אנחנו לא זקוקים לחקיקה וסממנים שיגדירו מי אנחנו: עם שבטוח בעצמו לא זקוק לכל אלו כלל.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים בתור לבידוק, הקדישו תשומת לב למי שסביבכם, חפשו את אלו שיעמדו שם גם כשתסיימו. פתרון לעולם לא יגיע אם אף אחד לא יודע שיש בעיה, במקרה הזה האחריות היא שלנו. התעופה היא שוויון וחופש, ביטחון הוא מקצוע - והגיע הזמן שנשלב ביניהם.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי