"אייר־טרקטור" הוא שמו של צי מטוס הריסוס הנפוץ ביותר בעולם, שפשפו את העיניים אבל זהו שם החברה. מכונות מופלאות שממריאות בזריחה בכל העולם ומתרוממות לפני עמודי החשמל בדרך לעוד פס על שדה או מטע מוריק. המטוסים הצהובים הם חלק מחקלאות אווירית הפועלת גם בארץ ביתר שאת כבר עשרות שנים, טייסים מנוסים ומקצועיים המעופפים מעל ליבול הצעיר בגובה אפס, בכל יום מחדש. המראה שלהם בולט ומיוחד בשדות הנגב. בקרבת יישובי העוטף הם משאירים שובל לבן וחוזרים לנחיתה על מסלולי עפר לצדי הכבישים על מנת לתדלק ולהטעין מחדש. אלפי הדונמים הצהובים בקיץ הופכים ירוקים בסתיו, נקצרים ונקטפים בעונה ומשווקים לכל בית בישראל, היישר מהיישובים החקלאיים במדינה.
שאלתם את עצמכם פעם מדוע לולים רבים בישראל ממוקמים ברכס רמים על גבול הצפון? מי מגדל תרנגולות בגליל המערבי? הרי זה בניגוד לכל היגיון של שינוע וטמפרטורה, של נוחות ושטחים פנויים ומישורים להקמת לולים. כאשר מביטים על ישראל מהגובה רואים פסי שדות מעובדים לאורך הגבולות, הלולנים בצפון מחזיקים במכסות ביצים על מנת להחזיק את יישובי הגבול, את הקו הצפוני, כמו המחזיקים בשיא תפוחי האדמה בעוטף עזה או שיאני יבול הגזר מקיבוץ סעד. הסטארט־אפ ניישן שלנו פרוס לאורך הגבולות ומגדל בצל. התרנגולות הישראליות, מרביתן צמודות גדר, והחקלאי הישראלי מרסס את השדות כאשר הוא צופה במדינה שכנה ולא ידידותית. החקלאות היא ההתיישבות והיא המפרידה בינינו לבין אויבנו מימי קום המדינה. היא גם מקור לגאווה ישראלית של צמיחה במקום שבו לעתים נורים טילים ופועלים נכנסים למרחבים מוגנים בעת קטיף בחממות. אין לזה אח ורע בעולם והם עדיין שם.
אם יעזבו הלולים, העגבניות יגיעו מטורקיה ואת פרי ההדר נטיס מדרום אמריקה, לא החקלאות הישראלית תדעך אלא הגבולות שלנו. הגבולות לאורך ולרוחב המדינה ואולי גם הגבולות שבינינו, אלו שבנינו ב־75 שנים של מגל וחרב. את הפרי הישראלי כדאי שנסמן בחנות וגם נאסוף אל סל הקניות, את החקלאי הישראלי לא נשאיר לבד אל מול הרשתות הגדולות ולא נהמר לרכוש מוצר מיובא. נתאפק! המוצר הטרי הוא פרי עמל מקומי, הירק הוא אבן הגבול וטרקטור החורש בבארי הוא העצמאות שלנו.
מי שעוסק בחקלאות בקרבת הגבולות החליט לשמור עליהם - ומי שמבין את זה צריך לשמור גם על החקלאים עצמם, משפחות שלמות ודורות בשרשרת, שקמים בזריחה ולא יושבים אל מול מחשב, שקונים טרקטור לשנים רבות ולא מחליפים מחרשה, שאוספים את הביצים שלנו ומתבלים את התבשילים שלנו בירק ישראלי. החקלאות היא קודם כל האנשים העוסקים בה, היא איננה תעשייה ואיננה השקעה בטוחה, היא לא תמיד חדשנית (אם כי לעתים פורצת דרך), אבל היא שלנו והיא מחזיקה את גבולותינו – וכך תמשיך עוד שנים רבות. היא שמרה עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו שמרנו עליה ועכשיו כדאי שנשיב לה את הטוב המגיע לה בזכות.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי