דילמת האוכלוסייה המגוונת: האם להזכיר את הקונפליקט הלאומי במקום העבודה, או להימנע?

אם יש משפט נפוץ שאנחנו שומעים החל מהשבעה באוקטובר מכל עבר, כמעט בכל תחום בחיים, הוא: "אף פעם לא ראינו דבר שכזה". זה קורה בחיי היומיום, בהתנהלות מול חברים, משפחה. זה קורה גם במקומות עבודה ואפילו בתחום שנדמה וכבר ראה הכל - ההייטק הישראלי וחברות הסטארט־אפ.

אין ספק כי מעשי הזוועה של השביעי באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, הכניסו את החברה הישראלית למצב חדש, שבו גם מי שבעבר התנגד נחרצות למלחמה מתוקף דעות כאלה ואחרות הבין כי אין מנוס ממנה. הכעס, הפחד, חוסר הוודאות ובעיקר ההלם ניכרו היטב והגבירו את הקרע בין אזרחים יהודים לערבים, בעקבות חשש מהתלקחות השטח כפי שקרה במבצע שומר החומות ואף יותר. זאת ועוד: האינטראקציה החדשה עתירת הקונפליקטים בין האוכלוסיות פוגשת את החברה הישראלית השסועה ממילא, לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם במקומות עבודה.

עד כה, רוב הארגונים שבהם עובדת אוכלוסייה מגוונת, נמנעו מלהתמודד עם אינטראקציות אלו או להתכונן לפוטנציאל התנגשות שעתיד להגיע. למרבה הצער העתיד הזה הגיע, וההתעלמות של ארגונים מהסיטואציה קיימת אפילו בימים אלה שישראלים רבים מתמודדים עם אבל ועדויות קשות, במקביל לכך שערבים ישראלים רבים צורכים את החדשות שלהם מרשתות ערביות שמשדרות תמונות אחרות לגמרי.

כוחנו בגיווננו

ובכל זאת, בחלוף השבועות ניכר כי הדרך היחידה להרגיע את השטח לטובת כל הנוגעים בעבר היא דווקא כן להתמודד עם הפיל שבחדר. תוכנית של יוזמת הגיוון בהייטק הישראלי בשם Power In Diversity מדריכה חברות כיצד להתמודד עם מתח בין עובדים יהודים וערבים בעזרת ניתוח של אירועים. היוזמה, המאגדת מעל ל־200 קרנות השקעה וחברות סטארט־אפ ישראליות, גיבשה תוכנית סיוע וליווי בנושא יחסי יהודים וערבים בחברות הייטק בעת המלחמה.

מטרת התוכנית היא לזהות קונפליקטים שנוצרים בין עובדים באופן גלוי של עימותים מילוליים או באופן סמוי מתחת לפני השטח ובמסגרתה יובאו מקרי אמת שאירעו לאורך השבועות האחרונים במקומות עבודה בישראל, ומה ניתן ללמוד מהם. כמו כן יינתנו למנהלים ולעובדים כלים כיצד למנוע ולהתמודד עם מצבי עימות לפני שהם פורצים ובמהלכם.

מי שעומדת בראש התוכנית היא ד"ר גלית דשא, המנהלת המקצועית של PID, שמספרת שהצורך ליוזמה הגיע עוד לפני פרוץ המלחמה. "בשנה האחרונה קרה פה משהו אחר" אומרת דשא, "לאורך השנים תעשיית ההייטק הקפידה להיות לצד הפוליטיקה הישראלית, פחות מעורבת ויותר עוסקת בפן המקצועי. אבל השינוי החברתי שעבר על המדינה בשנה החולפת, המחאה שהגיעה גם לעולם ההייטק והסטארט־אפים, גרמה לכולם לקחת צד אחרי שבאמת הרבה שנים סתמו את הפה".

דשא, דוקטור למדע המדינה, שבעברה הייתה מנכ"לית שדולת הנשים, ונמצאת כמעט 20 שנה בתעשיית ההייטק והסטארט־אפים, טוענת שזו הפעם הראשונה שבה היא הבינה שיש בתעשייה הזו מחויבות פוליטית בפרט ולישראל בכלל שהיא מאוד גבוהה.

איפה המלחמה פוגשת את התעשייה, שגם ככה כבר הייתה במשבר?
"היא נמצאת בימים אלה במצב מאוד מבולבל. בניגוד לקורונה, העולם ממשיך לעבוד וגם אנחנו ממשיכים לעבוד. אבל אנחנו נמצאים עם המון סימני שאלה. קודם כל, מי ירצה לעבוד איתנו? מי יחשוב שאנחנו פחות רציניים עכשיו? מי יגיד לעצמו, למה שאקנה שירותים מחברה ש־75% מהאנשים שלה במילואים? תחשבי איך התייחסנו לאוקראינה בשיא המלחמה. מצד שני, יש פה המון התגייסות ושיעור הוכחה שזו תעשייה שיש בה יכולות אדירות. אל תשכחי גם שבזמן שהעולם יצא ממשבר הקורונה והחל להתאושש ולהביא הישגים, תעשיית ההייטק אצלנו נכנסה למשבר נוסף, היה לנו כאן גם את המחאה ועכשיו המלחמה".

ובתוך הסיפור הזה בא סיפור שמשנה את פניו, וזה כבר לא רק שיקום ההייטק אלא גם שיקום ישראל.
"ואנחנו עדיין באירוע שלא נגמר. הסיפור ביחסי יהודים־ערבים הוא משהו שהתמודדנו איתו בעבר והוא עולה בימים אלה שוב. כחלק מההתמחות שלי אני מלווה אנשים וארגונים בכל הנוגע להתמודדות עם טראומה, ואחד הדברים המשמעותיים שעולים כרגע הוא מה יהיה ביום שאחרי מבחינת היחסים בתוך הארגון. איך מתמודדים עם הכאב, עם הכעס. איך שומרים על ביטחון פסיכולוגי כשאני מגיע למקום העבודה שלי וחש מוגן, מקום שבו חשים את הקושי שלי ורואים אותי. וזה כמובן משהו שחייב להתקיים משני הצדדים ולגבי שני הצדדים".

אירוניה והרמוניה

בחברות סטארט־אפ ובמרכזי הפיתוח והשירות עובדים אלפי ערבים שהם ועמיתיהם היהודים נקלעו למצב מתוח בעקבות מעשי הזוועה של ה־7 באוקטובר והמלחמה שלאחר מכן. "אירועים של עובדים שמביעים תמיכה במעשי הטרור או הכחשתם או לחלופין מתבטאים באופן קיצוני ביותר ביחס לדרך שבה יש לנהוג באוכלוסייה בעזה, זוכים לבולטות תקשורתית רבה ומגבירים את החשדנות ההדדית בארגונים, במיוחד בעת שכולם מצויים במתח רב בשל האבל והדאגה ליקיריהם", מסבירה ד"ר דשא. ומוסיפה כי עד עתה ברוב המקרים המדיניות של רוב החברות היא לא להתמודד עם הסיטואציה.

"אחד הדברים שאנחנו רואים נקרא האירוניה של ההרמוניה. יש ארגונים שבהם לכאורה כולם מאוד בעד וכולם ביחד, ערבים בעד יהודים ויהודים בעד יהודים, ואז מה שקורה לפעמים זה שדווקא אוכלוסיית הגיוון מרגישה שהיא לא יכולה להגיד את דעתה דווקא כי כולם בסדר. בגלל שכולם נחמדים. זו ממש תופעה חמורה שצריך להתמודד איתה כי בסופו של דבר מה שזה מייצר בנו בזמן הנוכחי, זה מייצר וצובר קושי עצום, ובסופו של דבר זה מתפרץ".

והדחקה בעצם מחזקת את המתחים ופוגעת בתחושת הביטחון?
"בדיוק. לכן העבודה שאנחנו קודם כל עושים היא מול המנהלים והמנהלות. עובדים איתם על איך לראות את הקושי של האנשים שלהם. איך מנהלים קבוצה שמורכבת מזהויות שונות. וזה לא רק אגב מול יהודים וערבים, זה יכול לקרות גם בין קבוצה הומוגנית תחת שיח כמו למשל: הסוגיה של שחרור החטופים. גם על זה היה ויכוח אדיר וקושי מאוד גדול. ואם נדמה למישהו שזה לא יפגוש את תעשיית ההייטק, אנחנו טועים".

היכן האתגרים?
"קודם כל זה להבין את המצוקות ומה מפריע לעובדים, וגם למנהלים. אם יש מקרה ספציפי, צריך לקחת אותו ולהבין איך המנהל מרגיש עם המקרה הזה. כמו למשל פוסט שעובד פרסם ובו הביע כאב על הילדים בעזה, והתפרש אצל כחלק מהעובדים כתמיכה בחמאס למרות שזה לא נאמר מפורשות. איך מתמודדים במקרה זה עם ציפיות לא ריאליות של עובדים? למשל האם לפטר עובד שמתבטא בצורה כזו או אחרת? גם זה לא בדיוק משהו שנהוג לעשות בתעשייה. צריך ללמוד לנהל דיאלוג מיטיב, דרך עמדות פוליטיות שונות ודעות חברתיות שונות. במקרים מסוימים ובמידה שיש צורך ורצון אנחנו מוסיפים לזה גם עבודה עם עובדים. ממש סדנת דיאלוג, שמלמדת את העובדים לתקשר. שזו תופעה שהיא לא מובנת מאליה בתעשייה".

יש תוכנית ליום שאחרי?
"תראי, אפשר לנסות ולתכנן אבל אני מודה שהמצב הוא כל כך מורכב וייחודי, שאני עובדת משבוע לשבוע. בכל שבוע אני בונה תוכנית מחדש. אחד הדברים שאני עובדת עליו עם מנהלות משאבי אנוש, זה העובדה שהן עובדות שנה שלמה על משהו שכרגע הן זורקות לפח. הבנייה היא תוכניות לחודש, לחודשיים, מכיוון שאנחנו נמצאים במצב של מהרגע להרגע ואין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני לא רוצה להגיד שיש לנו תוכניות חוסן, למרות שיש ואני עושה את זה 20 שנה. אני מלווה ארגונים ומתעסקת בחוסן ובפוסט־טראומה המון זמן, אבל אם אני כנה איתך כאשת מקצוע, אני אומרת לך שהיום אני מתחילה הכל מחדש".

הבדואים מתנדבים?
ארנון קולומבוס, מנכ"ל החממה הטכנולוגית InNegev, ותושב הנגב כמעט כל חייו, רואה גם הוא את הקונפליקט בימים אלה ביתר שאת דווקא דרך המגזר הבדואי, אחרי תקופה שלוותה במתיחות עוד טרם המלחמה. "כולנו בשגרה חדשה שקרתה די במהירות מפתיעה, אבל יש פה כל מיני דברים שאנחנו חוששים מהם באזור והחשש מובן בפרט בימים אלה. מצד אחד זה החשש הטבעי של חדירת כוחות פליליים, ולאומניים פליליים חיצוניים בהנחיה איראנית, ולא צריך הרבה דמיון היום כדי להבין לאן זה יכול ללכת. מצד שני אנחנו רואים ברוב השפוי הנורמטיבי החפץ חיים ושכנות טובה, שהוא היה רוב מפוחד לאורך כל השנים. הוא אומנם עדיין מפחד להביע דעה. אבל היום ודווקא היום, יש איזו שהיא התפכחות שהם מבינים שהם צריכים להיות בצד של הטובים. והצד של הטובים זה הצד של מדינת ישראל".

ובכל זאת באזור התעשייה ברהט שבו עובד קולומבוס ומסתובבים בדואים ויהודים גם בימים אלה בשכנות טובה ואף לצד מרכז גיוס של "אחים לנשק" שפועל משם, עדיין חשים מתיחות. "מצד אחד כל מרכזי הגיוס של החקלאים עובדים נפלא יחדיו בחממה הטכנולוגית וזה ממש יפה לראות, אבל הבדואים חוששים לקחת חלק בהתנדבות ואפשר לומר שקצת בצדק. הם עצמם מרגישים לא פעם שהם החשוד המיידי. אם בדואי יגיע להתנדב בעוטף הוא עלול להיות מיד על הכוונת של מישהו. אני שומע גם אמהות בדואיות רבות שאומרות שהן לא רוצות לצאת מרהט בימים אלה ואפילו לא להסתובב בבאר שבע מחשש למבטים ועוינות".

איך מתמודדים מולם בימים אלה?
"זה לא משהו חדש, אבל במיוחד בימים אלה אני חושב שסבור להמשיך בתוכנית שכבר התחלנו והיא החינוך מגיל צעיר, קודם כל לשילוב כמה שיותר צעירים מהחברה הבדואית, לצד ההבנה שלא כל מי שדובר ערבית הוא חשוד מיידי. בקיבוץ חצרים למשל ישנן הרבה עובדות סיעודיות ועובדות חינוך שלא מגיעות כבר מספר שבועות. בימים האחרונים יש חזרה מהוססת ומדורגת ואנחנו מקפידים לשתף פעולה עם הרבה גופים ומול ראשי רשויות כדי למצוא פתרון לכך. זאת לצד כמובן השקעה נוספת בתוכניות לטווח ארוך לשילוב האוכלוסייה הבדואית בכל תחום ובין היתר בתחומי ההייטק והטכנולוגיה, שזה משהו שאנחנו עובדים עליו שנים ולא מקבל תמיד את ההתייחסות הראויה מהגורמים הממשלתיים, והגיע הזמן לכך".