בסרטי הטיסה השונים יש רגעים שבהם המטוס מיטלטל בסערה והנוסעים בחרדה: חלקם שותקים, אחרים צורחים והשאר מתפללים. ואז, ממערכת הכריזה, בוקע קול מרגיע וסמכותי, הוא אינו חייב להיות בס או בריטון: ״נוסעים יקרים, נכנסנו לתנאי מזג אוויר בלתי יציבים, אנא הישמעו להוראות הצוות והישארו חגורים במושבכם״, במילים אחרות, ״יהיה בסדר״. כולנו מדמיינים לעתים כי יושב בקדמת המטוס אדם מבוגר, שיבה לראשו והוא גבוה ועיניו כחולות, אך למעשה זה יכול להיות כל אחד או אחת מכם.
קברניט הוא מפקד המטוס, ארבעה פסים על כותפת החולצה שלו ובדרך כלל גם על שרוול מעילו. יש חברות שבהן הוא נדרש לכובע ויש שלא, אך בכולן הוא הדרגה העליונה בכלי הטייס ובעל האחריות הכוללת לכל הנעשה במטוס, בקרבתו, על נוסעיו וצוותו. מקומו בקוקפיט הוא בכיסא השמאלי (בדרך כלל) ולצדו יושב טייס בעל שלושה פסים, הקצין הראשון. בחברות מסוימות נוכל להבחין גם בקצין שני ולו שני פסים, בדרך כלל חניכי טיס.
הקליטה בחברות התעופה מכשירה את הטייסות והטייסים לענוד דרגות קצינים ראשונים או שניים. הקברניטאות דורשת תהליך הכשרה נוסף וארוך יותר, הוא כולל מבחני ידע עיוניים וטיסות מעשיות, אולם כל אלו מתחילים רק לאחר ההחלטה כי המועמד או המועמדת מתאימים לשבת במושב הקברניט.
הקברניטים הם קצינים ראשונים בעלי מספר שנות טיסה, אולם רק החלטה מקצועית תביא אותם לדרך המאתגרת והמעניינת שבסופה יענדו את ארבעת הפסים.
למרות נוכחות הקצין הראשון, רק לקברניט יש את האחריות לקבל החלטות כמו הסטת הטיסה ליעד משני, הפסקת המראה עקב תקלה או הנמכה חדה עקב אובדן לחץ אוויר ונפילת מסיכות. וכן, גם לנחות על המים, בדיוק כפי שעשה הקברניט סלנברגר על ההדסון בניו יורק וכמה דקות קודם לכן הודיע לקצין הראשון שמימינו כי הוא לוקח את הגאי המטוס.
האחריות הכוללת איננה מילה ריקה מתוכן ויש לצדה נטל כבד. במקרים רבים הדבר הראשון שיקרה לאחר אירוע כזה או אחר הוא לקיחת והתליית הרישיון לטוס ולעבוד כקברניט, עד לבירור וחקירה.
אחריות איננה דרגה, אלא תפיסת עולם. היא היכולת של אדם לקחת אחריות על מאות אנשים, מבלי להכיר אותם ולעשות את מה שנכון לבטיחותם ולא בהתאם לרצונות האישיים של הקברניט.
נוסעים ונוסעות יקרים, לעתים אנחנו נכנסים למזג אוויר בלתי יציב, נדמה שזו סופה והרוח סוערת בחוץ. בשדה היעד הראות כמעט אפס ושלג כבד עומד לרדת, המנוע הימני סובל מנזילת שמן ונאלצנו לכבות אותו וכרגע אנחנו טסים על מנוע בודד. צוות הקבינה יושב חגור וחיוור מעט במושבי הקפיץ ליד הדלתות.
בקדמת המטוס ומאחורי דלת סגורה יושב אדם שאין לנו מושג איך הוא נראה, אולם ברגעים אלו אנחנו יכולים לתאר כמה משקל מונח על כתפיו וכמה הן מתרחבות בדיוק ברגעים כאלה. הוא יכול להיות מאפיר שיער וגבוה והיא יכולה להיות אדמונית וצעירה בעלת ניסיון טיסה קרבית, את ארבעת הפסים על הכתף איש אינו רואה כרגע, אך משקלם מכביד ומשמעותי.
הקול הזה חשוב, ואנחנו כאן בשביל כל אחד ואחת מכם. אז נחגור חגורות כשסוער, נביט אל אנשי הצוות, נטה אוזן ונמתין לאותו קול מרגיע ושמישהו רק יגיד שהכל יהיה בסדר.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי