סביר להניח שהמילים אקרו־יוגה עלולות להבריח חלק מהקוראים. בכל זאת אני מבקשת מכם להישאר איתי ועם ראש פתוח, ומבטיחה שבסיום הכתבה ייתכן שתשנו את דעתכם. מי יודע? אולי באירוע החברה הבא שלכם, זו הפעילות שתזמינו לעובדים.
שוק האקרו־יוגה (שילוב של אקרובטיקה ויוגה) חווה צמיחה משמעותית בשנים האחרונות ברחבי העולם. השילוב הייחודי בין כח פיזי, גמישות ותנועות מבוססות בן זוג, הצליח למשוך מגוון רחב של חובבי כושר, מתרגלי יוגה וגם כאלה שלא עשו דבר מעולם ומחפשים חוויות אימון חדשות ומרתקות.
אבל מעבר לפעילות גופנית ואפילו פעילות זוגית, אקרו־יוגה היא קהילה בינלאומית עצומה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, הן בתחום הספורט והן בתחום השיווק והפרסום, שמצליח לגלגל בזכות הספורט היפה הזה הרבה מאוד כסף. גורמים התורמים להצלחה הכלכלית של שוק האקרו־יוגה הבינלאומי כוללים את מספר מכוני הסטודיו והמדריכים המציעים שיעורי אקרו־יוגה, הביקוש הגובר לסדנאות וריטריטים, מכירת ציוד ולבוש מיוחדים לאקרו־יוגה כמעט בכל חברה מפורסמת שהיא ונוכחות מקוונת של קהילות אקרו־יוגה בכל פלטפורמה חברתית. ועוד סוד קטן, זו הפעילות החביבה על חברות הייטק וסטארט־אפים.
כמו ביטקוין
כמתרגלת יוגה (רגילה) בישראל, נתקלתי פה ושם בפארקים במתרגלי אקרו־יוגה והבטתי בהם בהשתאות. מפגש בשדרות רוטשילד בתל אביב עם ג'ו רובינשטיין, מייסד סטודיו האקרו־יוגה הגדול ביותר לא רק בישראל אלא בעולם, וסוג של אושיה עירונית, גילה לי לראשונה עד כמה פופולרי הסיפור הזה גם כאן בארץ שלנו. ומה הבשורה שהוא עצמו הביא לתחום.
"את הולכת לפארק, רואה בכל מקום אנשים מתרגלים אקרו־יוגה, זה מצטלם טוב, זה יפה. בארה"ב למשל, בחנויות של נייקי את רואה את הבובות בפוזיציית אקרו. אלו יוגה משקיעה המון בפרסום של אקרו וזה התחום הכי נמכר שלהם בארה"ב. אם אני צריך לתת הגדרה, אז אקרו־יוגה זה כמו ביטקוין. זו השקעה לעתיד. שם יהיה העתיד. אנשים נכנסים לזה עכשיו כי הם מבינים שכל שוק השיווק והפרסום בתחום הכושר העתידי יהיה באקרו. חוץ מזה שישראל היא הקהילה הגדולה ביותר בעולם של אקרו־יוגה".
איך אתה מסביר את זה?
"אם אני יושב לארוחת שבת עם 15 אמריקאים אף אחד לא פתוח לעשות איתי תרגול. אבל כשאני יושב עם 15 ישראלים, 10 מתוכם על הרגליים שלי. ישראלים הרבה יותר פתוחים לעשות את הדברים האלה. הם גם הרבה יותר בכושר. וכעולה חדש זה משהו שמאוד אהבתי כאן מהרגע הראשון, את הפתיחות, את המגע ואפילו את החוצפה".
הסטודיו של רובינשטיין (33) יליד שיקגו, שנקרא Acro by Joe, ממוקם במרתף בית ספר על שדרות רוטשילד (122) בתל אביב. התל אביבים הוותיקים שעוברים שם מדי יום, אלה שעדיין לא התמכרו לספורט החדש, לא מעלים על דעתם שמתחת למכללה לא רחוק מתיאטרון הבימה, שוכן אחד המקומות התוססים בעיר. "סטודיו לאקרו־יוגה זה אחד העסקים שיותר קשה לפתוח", הוא מספר, "הרבה אנשים בישראל ניסו לפתוח בתי ספר ומכוני סטודיו, אבל זה לא עקבי. לכן זה לא מובן מאליו בעיניי שבשנה וחצי שאני פועל בסטודיו הגדול, לפעמים נכנסים אליו מאה אנשים ביום".
זה המון
"זה באמת גדול בכל קנה מידה עולמי. יש לי אולם ספורט של בית ספר, ביום ראשון למשל יש קבוצה של הורים וילדים של 35־40 איש, ואחר כך עוד קבוצה של 40 איש. בית הספר עובד במסגרת של שיעורים לפי רמות, ורמת התפעול היא לא פשוטה. זה לא כמו ביוגה שאת מגיעה ועובדת בעצמך. כאן את עובדת עם אנשים אחרים. אז מה עם הכימיה, מה עם הביטחון, מה עם הפחד ומה עם המגע. מה עם ההיגיינה. יש מיליון דברים להתעסק בהם. אני צריך לעשות שידוכים של 30 אנשים וזה נורא קשה צריך להיות מאוד רגיש חברתית. ומעבר לזה - בטיחות. אם את עם בן אדם שלא מתאים לך אפשר להיפצע, זה דורש הרבה התאמה בין פרטנרים".
עלייה ויוגה
כובד האחריות שעל גבו, וההצלחה המהירה של רובינשטיין מרשימה במיוחד אחרי ששומעים את סיפור חייו. כאמור,הוא יליד שיקגו, גדל במשפחה דתית ולמד בישיבה עד גיל 21. לפני שמונה שנים בלהט הרגע ואחרי שנשר מכל מסגרת כמעט ששהה בה בחייו החליט לעלות ארצה. "הבנתי באיזה שהוא שלב שזה לא אני, שאני לא מתחבר למה שהם עושים, הרגשתי שאני מאבד את עצמי ונכנסתי למצב נפשי מאוד לא טוב", הוא מספר על הרגע בו החליט שהוא עוזב את הכל ומגיע לארץ ללא ידע מקדים בשפה.
"נרשמתי לאולפן והתחלתי ללמוד עברית ולהשתלב בחיים החדשים. יש משהו בארה"ב שהוא קצת גדול מדי, אתה הולך לאיבוד שם, ופה כולם יהודים ויש משהו יותר בטוח". אם אתם תוהים, האקרו־יוגה ובכלל כושר היה מאוד רחוק ממנו באותם שנים, "פיזית, בואי נאמר כך, לא נראיתי כמו שאני נראה היום".
אחרי חצי שנה באולפן בקיבוץ בצפון, הוא עבר לגור בגבעתיים ועבד בשירות לקוחות, דוכן מיצים ואפילו הייתה לו אפיזודה קטנה בחברת הייטק, אבל ייסורי הנפש שלא ידעו מנוח גרמו לו להתקפי חרדה, לדיכאון ולמחשבה לחזור הביתה לאמריקה. "לקחתי כדורים של הפרעות קשב וריכוז בניסיון להצליח להישאר בעבודה אחת כי ידעתי שאני חייב להתפרנס. הלכתי לטיפול והחלטתי שאם אני לא מצליח לשקם את עצמי אני חוזר לשיקגו. אלא שאבא שלי ממש שכנע אותי לתת עוד צ'אנס אחרון אצל מטפל נוסף. והתרפיסט הזה הסתכל עליי, ואמר לי ג'ו אתה בסדר גמור, מה איתך, פשוט תחיה את החיים שלך. הוא היה הראשון שראה אותי, והמפגש הזה בעצם שינה לי את כל המסלול.
"נכנסתי לטינדר, אפילו מצאתי חברה, קניתי אופנוע ולקחתי כלב", הוא מספר על הימים הראשונים בחייו החדשים, "והבנתי שאני חייב לעשות גם ספורט".
מה רע בחדרי כושר רגילים? למה לעוף באוויר?
"לא התחברתי אף פעם לחדרי כושר, וראיתי בפייסבוק במקרה פרסומת לאקרו־יוגה. זו הייתה תקופה שהסיפור הזה התחיל בארץ ואחרי שיעור אחד הבנתי שיש לי כישרון מאוד חזק לזה".
כשרובינשטיין מדבר על כישרון, הוא בעצם מספר על מה שהפך אותו לאחד המומחים הגדולים בישראל לאקרו־יוגה, ושמו גם מהדהד ברחבי העולם. "באקרו־יוגה אנשים עושים כמה תנועות מוכרות, כיסא, אווירון ויש חלק שנקרא הקפצות", הוא מסביר לי, וגם רומז שמיד יראה לי את זה בעצמו עליי ואני קצת נבהלת. הבהלה שלי היא בדיוק מה שרובינשטיין אוהב לפרק אצל המתאמנים שלו, אבל מיד נגיע גם לזה. "את יושבת ואני זורק אותך ותופס אותך, הייתי מאוד מוצלח בזה". שמו הלך לפניו, סרטוני ההדרכה שצילם גם בתקופת הקורונה עשו שמות למרחקים, והוא מצא את עצמו מסתובב בעולם ומעביר שיעורים ב"הקפצות".
אחרי שהפך לאושיה אירופית של אקרו־יוגה שמתמחה ב"הקפצות", הוא תפס תאוצה גם בישראל והפך למומחה בתחום. "כולם רצו שאעשה להם את זה". ואז אלת המזל דפקה בדלת "זרקו אותי מההייטק, ולא ידעתי מה אני עושה, ואיך אני מרוויח כסף בינתיים עד שאצליח לבנות את העסק. אני לא מבין בעסקים, ולא יכול להמשיך לעשות בחיים דברים שאני לא אוהב".
עצות יש בשפע, ובוודאי בישראל. וגם לרובינשטיין אמרו לא לקחת כסף מחברים ולא לעבוד במשהו שהוא אהבת חייו כדי לא להרוס את זה. "אבל זה הדבר הראשון שנגע לי בלב והלכתי על כל הקופה. התחלתי לעשות שיעורים פרטיים ב־150 שקל, היום למשל אני כבר לוקח 400. עבדתי במיצייה בשרונה, הייתי דוג ווקר, וגם העברתי סדנאות באירופה, שם הם לא ידעו שאני צעיר בתחום, אבל זה הלך כל כך טוב שגביתי 100 יורו לסדנה שמביאה 40 אנשים בקלות".
הסוד של רובינשטיין הוא מעבר לכישרון, והיום, חמש שנים אחרי שיצא מהמשבר הגדול של חייו גם הוא מבין את זה. "כשהתחלתי ללמד פתחתי סטודיו קטן, וראיתי שאנשים לא תמיד נשארים אצלי ושאני לא מצליח לשמור על רצף וקבוצה. הבנתי שאני צריך לעבוד קודם כל על עצמי באופן אישי לפני שאני מתקדם הלאה.
בתחום הזה של אקרו העבודה מול אנשים ועל הנפש הולכת יד ביד. אז הלכתי ללמוד תקשורת מקרבת, השתלמתי באמסטרדם והתחלתי להבין שגם בעולם וגם בישראל, אנשים מגיעים לתחום הזה מכל מיני צרכים. יש אנשים שמחפשים קהילה, יש אנשים שרוצים מגע, יש אנשים שרוצים מישהו שיראה אותם. ובספורט הזה יש את היכולת לגעת בהרבה מאוד צרכים אנושיים מעבר לספורט עצמו".
תרגילי קשב
בשלב הזה אנחנו מפסיקים את הראיון ומתחילים לתרגל. רובינשטיין ממחיש לי עד כמה חשוב ליצור אמון בין המתאמנים כדי לפרק את מנגנון הפחד, ואחרי עשרים דקות של הקפצה באוויר והיפוך שלא העזתי לעשות מעולם, אני מבינה שאחת התכונות החזקות שצריכות להיות בתחום הזה היא הקשבה.
אתה בעצם פסיכולוג.
"קודם כל זו קהילה. כשבאתי לישראל לא הייתה לי קהילה. והרבה פעמים ביוגה כשאת נכנסת לשיעור, את לא תמיד מקבלת את הצורך הזה של מישהו שרואה אותך. פה אני חייב לראות אותך, חייב להקשיב לך. מה שבעצם רציתי מלכתחילה לעשות זה לבנות קהילה, שאנשים ירגישו בה בטוחים פיזית ונפשית. אז אני מכיר כל מתאמן ומתאמנת ומבין את הצרכים".
קרה שלא הצלחת לפרק מנגנון פחד?
"יש אנשים שמאוד מפחדים ויש כאלה שאין להם מנגנון פחד בכלל, וגם על זה צריך לעבוד. בסוף, את עומדת על רגליים של בן אדם. והיו לי עליות וירידות עם זה בתחילת הדרך, עם העבודה מול אנשים. בהתחלה הייתי מורה מאוד נוקשה, אבל אחרי שלמדתי תקשורת מקרבת, ולמדתי לתקשר הבנתי שזה לא מספיק לומר למישהו אל תפחד, את צריכה להבין ממה הוא מפחד. מפחד ליפול? אוקיי, אז בוא ניפול ונראה שהשד לא נורא בכלל".
רובינשטיין קורא לבית הספר שלו "המקדש", והוא מדגיש שזה חלק מהאסטרטגיה העסקית שלו. "זו קהילת אקרו־יוגה, יש בה המון לב ואנרגיה וזה מקום מאוד מיוחד עבורי". כשאני תוהה אם הוא חושב לצאת מגבולות תל אביב לסניפים ולהפוך להיות ההולמס פלייס של האקרו הוא מהסס.
"לנהל סטודיו זה עסק מאוד יקר ומאד קשה. קודם כל אני רוצה לשלם היטב למורים, ואני לא מתפשר על איכות המורים ומביא רק את הטובים ביותר. ואני גם מרגיש שבסוג כזה של מקום, אני חייב להיות נוכח תמיד, עד היום אני מלמד כמעט מחצית מהשיעורים במערכת. אני מכיר את כולם. אני לא אדם שמנסה לחסוך כשמדובר בלתת את הטוב ביותר בסטודיו ויודע שזה לטובתי ולרעתי, אבל זו הדרך שאני מאמין בה".
יש איזה שהוא חשש שבגלל יוקר המחיה אנשים יבואו פחות?
"לא רק שאין מחסור במתאמנים, יש המון פניות אליי. אז אני מאמין בגדילה אטית ונכונה. תראי, בית ספר גדול ככל שיהיה לא עושה הרבה כסף. זו לא רשת, אבל החלום שלי הוא להמשיך ולגדול לעשות הרבה סדנאות ולהכשיר גם מורים".
רובינשטיין מקבל הזמנות רבות ממקומות שונים בעולם, אבל בינתיים מסרב לכולן. "זה דורש הרבה אנרגיה, וזה לא נכון עסקית. שיעור פרטי למשל, זו שעה של אנרגיה שלי. אם אני עם בן אדם, וראית את זה בעצמך, אני טוטאלי. אני נותן שעה של אנרגיה למישהו, ומה קורה אחר כך בערבים שיש בהם 30־40 איש ואני צריך להיות במיטבי? אני מאמין מניסיון שכשאת נותנת את עצמך טוטאלית בעבודה במשך חצי שנה, זה יהפוך לפרח גדול. זה מוכיח את עצמו גם באימונים פיזיים, גם באקרו־יוגה, וגם בתהליכים עסקיים. אני מעדיף לעשות את זה בקצב שלי, לא מהר מדי, לא לבזבז יותר מדי אנרגיה. כדי שאוכל לתת את המיטב שלי. המקום תלוי בי, הכל בסוף בנוי עליי".
מה המשפחה שלך אומרת?
"אמא שלי לא מאמינה, שעד לפני חמש שנים הם היו צריכים לעזור לי ולתמוך בי, גם כספית וגם נפשית. אני זוכר שבתחילת הדרך כשסיפרתי להם על זה, אמא שלי אמרה לי אולי תלך ללמוד משהו שגם יכניס לך כסף בעתיד. ועכשיו הם פשוט המומים מהדרך שעשיתי".
באקרו יוגה תמיד צריך לחשוב קדימה, אז איפה תהיה עוד חמש שנים?
"אני מבין שאני יודע לפצח את הנוסחה בתחום הזה, אני יודע איך לבנות קהילה ואיך לתחזק אותה, אז בעוד חמש שנים אני מאמין שאמצא עוד מקורות מימון ואתרחב. אני שואף שהתחום הזה יתפשט עוד יותר בארץ, ושאנשים שלא האמינו שיגיעו אליו, יעזו ויבואו".
אם מישהו יציע לקנות אותך ולעשות אקזיט?
"גם אם יהיה אקזיט אני אף פעם לא אעזוב. זה המקום שלי".
אלה החיים שלך.
"אלה החיים של הרבה אנשים אחרים, וזה אפילו חשוב לי יותר".