במאמרו "בין העטינים לנתינים" ("מעריב עסקים", 18.6.2021), שלמה מעוז פוקח את עיניהם של החרדים להיווכח כי חרף הטענה הפופוליסטית שלפיה החרדים נהנים "מעטיני השלטון... האמת הסמויה, שגם החרדים וגם שונאיהם לא מודעים לה, היא כי החילונים נהנים ממנעמי שלטון שהחרדים אפילו לא היו חולמים עליהם". וכל כך כיצד? שכן, לדידו של מעוז, קיימת שורה ארוכה של הטבות כספיות שמהן נהנה בלעדית הציבור החילוני.
כך הדבר בנוגע לאג"ח מיועדות עבור קופות פנסיה בריבית גבוהה מריבית השוק, שמהן נהנים אך ורק חילונים מהעשירונים העליונים שכן "כמה חרדים אתם מכירים עם שכר של 45,000 שקל בחודש, שיאפשר להם ליהנות מהסבסוד הנדיב של ממשלת ישראל לפנסיה שלהם?". העובדים בתעשיית ההייטק נהנים משכר גבוה, אך נוסף לכך הם משלמים מס רווחי הון בגובה של 25% על אופציות שהם מקבלים במקום המס השולי, שעשוי להגיע ל־47%. והרי מן המפורסמות הוא ש"מספר החרדים בתעשיית ההייטק זעום".
ובכך לא תמו הטבות המס לחילונים. אלה זכו לבוננזה בדמות קרן השתלמות, שהנה בבחינת "ישראבלוף" שמקנה פטור ממס לאחר שש שנות צבירה. גם להטבה זו זכאים "מעט מאוד חרדים". יתר על כן, הסקטור הציבורי נהנה מתנאי פנסיה מפליגים, שגם ממנה אין החרדים נהנים משום שמספרם במגזר הציבורי זעום, בעיקר "בדרגות בכירות בשירות הציבורי".
כך הדבר גם בנוגע לפטור ממס הכנסה על דמי שכירות עד לגובה של 5,100 שקל. ושוב, בעלי יותר מדירה אחת הם "רובם חילונים".
לא באתי להתווכח עם מעוז. חזקה עליו שהנתונים שהביא בדוקים ומבוססים. הבעיה היא השימוש שהוא עושה בהם. אך עוד קודם לכן תיקון קטן: מעוז מפרט את תקציב הישיבות, שהנו, לדבריו, סכום זעום של "כ־1.2 מיליארד שקל", אך מתעלם מכספים ייחודיים שמשולמים לסיעות החרדיות נוסף לתקציב הרשמי. כולנו זוכרים את "פשרת האוזר", שנועדה לדחות את מועד העברת תקציב המדינה ולהציל את ממשלת נתניהו־גנץ. מעטים יותר זוכרים שהפשרה סייעה לפתור גם את המשבר עם הסיעות החרדיות בנושא מימון הישיבות. במסגרת החוק נקבעה תוספת תקציבית של כ־2.5%, ש־400 מיליון שקלים ממנה יועברו לישיבות ולכוללים.
ובכל זאת איני בא להתווכח עם שלמה מעוז. אף שכולנו מכירים גבירים חרדים, ההכנסה הממוצעת לנפש במגזר החרדי אכן נמוכה בצורה ניכרת מאשר במגזר החילוני. ממילא אחוז הנהנים מההטבות למשלמי המסים במגזר זה נמוך יותר.
מעוז טוען כי להטבות אלה אין עוד הצדקה, גם אם הייתה כזו בעבר. יש לשים לב לכך שאלה לא נועדו בהכרח להיטיב עם העובדים. אי־כלילת קרן ההשתלמות בשכר מביאה לכך שאין היא נכללת בפנסיה שתשולם לעובד. כך גם אשר לאופציות בענף ההייטק. הטבה זו נועדה לעודד את הענף שמשמש כתשתית לכלכלה הישראלית. ייתכן שאין עוד צורך בעידוד, ויש מקום לשקול ביטול הטבות המס, אך מה לאלה ולמגזרים?
באותה דרך, הטבת המס על הכנסה משכירות נועדה בין היתר להיטיב עם ציבור השוכרים באמצעות עידוד ההשכרה ביישובים חלשים מבחינה סוציו־אקונומית. וכי היכן אפשר להשיג דירה ביישובים מבוססים בסכום הפטור? למי בעצם להפנות את הטענות?
מעוז נוגע בבעיה שניצבת בתחתית העובדות, אך מסרב להסיק ממנה מסקנות ראויות. חרדים ממעטים ליהנות מההטבות שאותן מונה מעוז בשל העובדה הפשוטה שהכנסתם הממוצעת אינה מזכה אותם באלה. האם המסקנה המתבקשת היא לעבות את תמיכת המדינה בתופעה מדאיגה זו או שמא מן הראוי הוא שהמדינה תשתמש במשאביה כדי לעודד את המגזר לרכוש השכלה ולהשתלב בעבודות מכניסות?
מעוז מודה שהחרדים "לא יוצאים לעבודה בשיעורים גבוהים כמו החילונים, רובם עדיין מסרבים ללימודי ליבה, הכוללים חשבון, אנגלית ואוריינות דיגיטלית מינימלית". על מי ראוי שילינו? אין מדובר רק במציאות של הורים שאכלו בוסר ושיני ילדיהם תקהינה. לאחרונה אנחנו עדים להתגברות התופעה של הורים חרדים המבקשים השכלה כללית לילדיהם לצד לימודי תורה, אולם מנהיגיהם לוחמים בה בחירוף נפש. כשהרב שי פירון כיהן כשר החינוך, הוא הקים זרם חרדי־ממלכתי שבו נלמדים לימודי ליבה לצד לימודי תורה. זרם זה זכה לביקורת קטלנית מצד המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית כאחת. ואתה תמה על שום מה הם מתקוממים. כולנו מודעים לתופעה של קהילות חרדיות מחוץ לישראל שבניהן רוכשים גם השכלה רחבה ומשתלבים בחיי המעשה. על שום מה אין הדבר קורה אצלנו? אני מותיר לקורא הנבון להגיע לתשובה בעצמו.
הכותב הוא פרופסור למשפטים ודיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס