הלך הקלאץ': לאן נעלמו הרכבים הידניים בארץ?

סיבוב המפתח ימינה, וכבר מתפשטת תחושה של מכונה, בעידן שבו כל כך הרבה מכוניות כבר מגיעות עם כפתור התנעה, ומפתח שאפשר להשאיר כל הנסיעה בכיס. המוח משגר הוראה לרגל שמאל ללחוץ על הדוושה שלידה. הרגל מנסה רגע להיזכר איך עושים את זה, ומבצעת. יד ימין מסיטה את מוט ההילוכים למעלה וימינה, ורגל שמאל מתחילה להתרומם. זזים קדימה. אני ב־2023 אבל עדיין הצלחתי למצוא רכב הדגמה ידני בצי של יבואן רכב ישראלי.

סוזוקי ג'ימני הוא אחד מפחות מ־20 דגמים שעוד מוצעים בארץ עם תיבת הילוכים ידנית. היבואנים מקטרים שזה כבר מזמן לא כלכלי ומהווה התעסקות עבור כמה משוגעים, אבל מיעוטם עדיין טורח. מהג'ימני הידני נמכרו 186 יחידות ב־2022, לעומת 792 אוטומטיים. מי שרכש את הגרסה הידנית לא רק קיבל באותו מחיר דוושה שלישית, אלא אף חסך 10,000 שקלים ושילם עבור רכב השטח הקטן 150 אלף שקלים.

ג'ימני הוא לא ממש מכונית ספורט. אפילו - ממש לא. ככה זה כשבתעודת הזהות שלך רשומים מספרים כמו 14.2 שניות בסעיף התאוצה מ־0 ל־100 קמ"ש, ו־140 בסעיף המהירות המרבית. בקמ"ש, לא במיילים. ג'ימני הוא איום על תעשיית מצלמות המהירות. למזלה חליפת האיומים שלו מאוד קטנה.

עיצוב: זה רכב שאתה לא יודע אם לחבק, לקחת לילד, או לשים על המדף. הוא קצר כמעט כמו קיה פיקנטו (3.65 מטר), גבוה כמעט כמו אדם מבוגר (1.65 מטר), והוא הרכב החדש הכי צר שנמכר בארץ (1.64 מטר).

קווים מרובעים ופשוטים כמו של מכונית צעצוע, כמעט זהים לאלה של הדור הקודם של הג'ימני שאותו החליף על פסי הייצור ב־2019, אחרי 19 שנים, עניין חסר תקדים במכוניות מודרניות. שום דבר הם לא עושים מהר הג'ימנים האלה. כלומר, חוץ מהזמן שלוקח להם לגרום לך להתאהב בהם.

תא הנוסעים: הכניסה למושב הנהג קלה, עם דלת רחבה. המושב נוח, הישיבה גבוהה והראות טובה. הפלסטיקה סבירה, אין מספיק תאי אחסון, ומתגי החלונות החשמליים ממוקמים בין מושבי הנהג והנוסע ולא בדלתות, סימן לחיסכון בעלויות.

הכניסה למושב האחורי לא נוחה בגלל תנועה מוגבלת של המושב הקדמי. המושב עצמו מעניק תנוחת ישיבה גבוהה, אבל נמוך למבוגרים ומרווח הברכיים מתאים גם הוא לנערים או מבוגרים נמוכי קומה. מרווח הראש טוב. יש רק שתי חגורות בטיחות, לשני נוסעים.

תא המטען: קטן יותר מתאי כפפות בכמה רכבי 4x4 גדולים: 85 ליטר בלבד, וכדי להגיע אליהם צריך לפתוח דלת כבדה, כי עליה מורכב הגלגל הרזרבי. לפחות אפשר לקפל אותם ואז מקבלים תא מטען ענקי של 585 ליטר, וג'יפ דו־מושבי. מאזדה MX5 של הסלעים.

אבזור: מודרני יחסית, עם מסך מולטימדיה 7 אינץ' פשוט לתפעול עם אפל קארפליי ואנדרואיד אוטו, אבל עם גרפיקה מיושנת. יש בקרת אקלים, בקרת שיוט רגילה, חישוקי 15 אינץ' קלים, חיישני חניה מלפנים ומאחור ומצלמת רוורס.

בטיחות: ציון נמוך של 3 מ־5 כוכבים במבחן הריסוק האירופי, בלימת חירום אוטונומית, אבל ללא בקרת שיוט אדפטיבית, תיקון סטייה מנתיב או אזהרת רכב בשטח מת. מפרט בסיסי מאוד.

מנוע וביצועים: ממשיכים כמו פעם. 1,500 סמ"ק, 100 כ"ס. בלי טורבו, בלי יחידה היברידית. גיר ידני, חמישה הילוכים בגרסה הזו, והילוך כוח: בכביש נוסעים בהנעה אחורית, בשטח קל משלבים ל־4x4 high, וכשנהיה קשה מעבירים ל־4x4 low.

המוט מדויק וקל לתפעול, אבל בשטח, לנהג שאינו סופר־מיומן, יהיה קל יותר עם התיבה האוטומטית. אף על פי שהדגם הזה מעט יותר חלש בביצועיו, הוא חוסך עבודה קשה לרגל שמאל במסלעות.

אין לג'ימני בעיה לשייט בכביש ב־120 קמ"ש, אבל אז הוא קולני יותר מטלי גוטליב. את הקסטל הוא טיפס עם נהג בלבד במהירות שהשתיקה יפה לה, אבל נסיעה נעימה לטיול תהיה באזור ה־100 קמ"ש.

זה גם עדיף בגלל התנהגות הכביש, בכביש קצת רטוב כמו שהיה השבוע, היא מזכירה קצת את המכוניות עם מערכת לדימוי החלקה (“סקיד קאר") מקורסי הנהיגה הבטיחותית. הג'ימני מאוד ישיר, המתלים שלו רכים כמו יצחק הרצוג, ההגה עתיר סיבובים ונטול תחושה, ומשדר לנהג בתחילת סיבוב, מה בוער? ועם מקדם גרר של קובייה הוא גם לא ממש חסכוני, 12.5 קילומטר לליטר השגנו במבחן המשולב.

אבל הכביש עבורו זו רק הדרך לשטח. ושם הוא זורח: שלדת הסולם מאפשרת מהלך מתלה מצוין, זווית הגישה והנטישה כפולות משל “ג'יפונים" אחרים. הוא מיטלטל בבורות וסלעים אבל משכך יפה שיבושים קטנים. והוא עובר, בלי לשבור פגושים, מדלג על סלעים, מטפס בעליות, עז הרים ידנית.

יש בשוק עוד רכבי שטח עם יכולות כאלה, ג'יפ רנגלר הוא הקרוב אליו ביותר במחיר, ועולה פי שניים.

השורה התחתונה: יש לקוחות שרוכשים את הג'ימני כדי לשבת גבוה ולחנות לזמן קצר בעיר. הם מפספסים את האוטו. הג'ימני צפוף, צמא, חסר נשימה במעלות ארוכים ולא שימושי, אבל בשטח הוא שם אתכם במקום שבדרך כלל צריך לשלם 300 אלף שקלים כדי להגיע אליו. למרות הממדים, הוא באמת קשוח, בנוי היטב ותופר מסלולים מאתגרים.

בהודו מתחיל כעת ייצור של גרסת חמש דלתות, הלוואי שסוזוקי תשכיל לייצא אותה לאירופה, ואז גם אנחנו נקבל אותה, והוא יתאים גם למשפחות קטנות. כמו שהוא היום, עם שלוש דלתות, זה רכב נישה, שכמה שהוא רחוק משלמות, הוא מלא קסם. 

הלך הקלאץ': מה נשאר מהגיר הידני בארץ?

ב־2022 נמכרו בארץ רק 3,465 מכוניות ידניות, רובן מסחריות. לפי נתוני איגוד יבואני הרכב, רק אחת מכל 59 מכוניות חדשות שנמכרו צוידה בתיבה ידנית. ידענו שהמעבר למכוניות חשמליות יחסל את הגיר הידני, אבל הוא ימות עוד קודם. 1,808 היו כאמור מסחריות, ביניהן בלטו 1,082 גרסאות ידניות של סיטרואן ברלינגו. 1,657 היו פרטיות.

דאצ'יה, שרוב דגמיה ידניים, עניין נדיר כיום אפילו באירופה, מכרה 947 מכוניות ידניות, מהן 736 מרכב הכביש־שטח דאסטר, שמיוצר בגרסת 4x4 רק עם תיבה ידנית, זול יותר מג'ימני, מרווח ונוח יותר, טוב יותר בכביש, וטוב מאוד בשטח במושגי ג'יפון. סוזוקי מכרה 302 מכוניות ידניות, אופציה שעדיין קיימת אצלה רק בג'ימני, בסוויפט ובאיגניס, וכבר לא מוצעת כבעבר באס קרוס (לשעבר קרוסאובר).

שאר היבואנים מכרו ביחד 408 מכוניות ידניות, כולל 110 יונדאי i10, המכונית החדשה הכי זולה בארץ, במחיר של 77 אלף שקלים. רנו מסרה 67 קליאו ידניות וסקודה 50 אוקטביה דיזל לנהגי מוניות שעוד מעדיפים ידני.

מכוניות ספורט? גם הן כבר בעיקר אוטומטיות. אבארט מסרה 72 דגמי 595 ידניות רגע לפני שהיא עוברת לחשמל ומוחקת מההיצע את הקלאץ'. מאזדה מסרה 13 MX5 ידניות, אבל פורשה מסרה רק 5 ידניות, 3 מדגמי ה־718 ו־2 מה־911. פרארי, בשנת שיא, מסרה 19 מכוניות אוטומטיות כולן. פרארי כבר לא מייצרת מכוניות ידניות. בקרוב גם שאר התעשייה.