סיפור מסע: 13 אלף קילומטרים ב־43 ימים על פרארי

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מכוניות. פוסטרים בחדר, דגמים של מכוניות, קארטינג שבנינו בשכונה ותמיד נגמרו לא טוב. כשגדלתי הייתי יושב שעות על אאוטראן, משחק ארקייד, פרארי טסטרוסה, סאונד של מנוע, הגה עם פידבק, הילוכים, וילד בן 8 שמפנטז על פרארי אמיתית. מאז חלפו רגע או שניים, והיום יש לי הזדמנות לעשות אאוטראן אמיתי.

למרות ההבטחה שמסר: הבשורה המרה של איילון מאסק

כשמדברים על נהיגה וטיולים, יעלו שמות של מעברי ההרים באלפים ובקרפטים, או מסלולי 4X4 עם שמות מדרום אמריקה. אני חיפשתי משהו אחר. מסביב לאנגליה יש מאה איים מיושבים, ולמספר מכובד מהם אפשר להגיע במעבורת. במחקר קצר הסתבר שהכבישים שם סבירים, במחקר קצת יותר מעמיק גיליתי שיש שם צוקים מטורפים, טירות ומספר לא הגיוני של מבשלות וויסקי. היעד נבחר.

לגעת באלוהים
אני מתרגש בכל פעם שאני עומד ליד פרארי, לא משנה איזו. רק שזאת שלי, אז ההתרגשות היא פי אלף. 458 פתוחה, שחורה, מודל 2012 עם כל אופציית קרבון אפשרית. חיפשתי מראש מכונית־על לטיולים ארוכים. לשלב הגמר הגיעו מקלארן 650 ו־720, למבורגיני הורקאן, ופרארי 458 ו־488. המקלארן התאימה מבחינת ביצועים, אבל ברמת האמינות היא די בעייתית. הלמבורגיני לעומתה נראתה יותר כבדה ופחות מתמרנת.

שכרתי 458 לשלושה ימים בהרי האלפים, והיא כל כך הרשימה אותי, שלא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה, רק כדי לנהוג. יש בה מנוע מרכזי אחורי, נפח של 4,500 סמ"ק, 8 צילינדרים, ללא טורבו, שמפיק 570 כ"ס ומוציא סאונד נדיר. היא קלה וזריזה בפניות יחסית לאחרות בקטגוריה, עם דינמיקת נהיגה נפלאה.

אני מתיישב בפנים, בתוך ריח של עור ואלקנטרה. ריח של פרארי. הלב דופק, רגל על הברקס, מפתח בסוויץ', האלקטרוניקה נדלקת, אפשר לשמוע את המשאבות שואבות נוזלים, צפצופים רציפים מהירים. מוריד את החלון כדי לשמוע את ההתנעה. הקול המופק מהתנעה קרה של פרארי אטמוספרית הוא אחד היפים שאפשר לשמוע. כשהמנוע מתעורר אחרי שינה ארוכה בטון בס רציני ונשלחות ויברציות לכיסא, זה כמו לגעת באלוהים.

אני מעביר את המנטינו למוד רטוב, שבו המנוע מקבל הכי פחות כוח, לוחץ שלוש פעמים עד שמופיע מד לחץ אוויר. נראה טוב. אני מושך את ידית ההילוכים הימנית ולאט־לאט הרכב נעקר ממקומו. עובר בעיר. רמזורים, תנועה, אנשים מסתכלים. עוד רמזורים. המנוע מתחמם, אני רוצה אותו מעל 80 מעלות לפני שאני יכול להתחיל לעבוד. כביש 3A. אוטוסטרדה עם תמרור אחד אהוב במיוחד: עיגול לבן עם גבול שחור ועליו קווים אלכסוניים שחורים. לא הגבלת מהירות, אלא מסר שאין כזאת. “אתה חופשי".

חום המנוע סבבה. מעביר לצמיגים, והם מעל ל־30 מעלות, מעביר את המנטינו לרייס, מעביר לתצוגה גרפית, הכל ירוק. עכשיו רק לחכות לתמרור שלי. מעביר לידני, רעש של מנוע אטמוספרי עולה ל־8,500 סל"ד. הגוף נמעך על הכיסא, ויברציות מהמנוע היישר לעמוד השדרה. הראש נזרק אחורה, המספרים במד המהירות רצים קדימה.

אורות אדומים על ההגה מראים שאני מתקרב למקסימום סל"ד, שלושה אורות אדומים, ארבעה. חמישה זה מקסימום, ועוד שנייה ניתוק ב־8,500 סל"ד. ידית ימנית, הילוך למעלה ושוב הכל חוזר. 160 קמ"ש וממשיך להאיץ. יש לי חוק: בשביל לעבור את ה־200 קמ"ש אני צריך שני מסלולים פנויים, ובשביל 250 כביש פנוי. לא חוק בסלע, אבל כזה ששומר עליי. יש לי יום שלם על הכביש, ההזדמנות לעלות תגיע. אין לחץ.

עובר את וירצבורג ופרנקפורט וממשיך לכביש A4, אינדן, עוצר לתדלק פעם ראשונה בוורסלן. במוד ספורט/רטוב, הרכב יכול לעשות 350־400 ק"מ למכל דלק אם לא נוגעים בדוושה. באוטובאן חופשי - משהו כמו 200. חוצה את הגבול מגרמניה להולנד ליד אאכן. חולף על פני מאסטריכט, ומיד אחר כך חוצה לבלגיה, מסביב לבריסל, עובר ליד גנט.

אחרי עשר שעות נהיגה, ורגע לפני שמחשיך אני כבר בברוז'. עיר נחמדה וציורית, שישראלים מכירים בזכות רוני רוזנטל וליאור רפאלוב. ליד המלון ניגש אליי איש כבן 70 ושואל אם זו 458. אני מחייך, כיף לפגוש עוד פרריסטי. מסתבר שחניתי ליד הבית שלו. מספר לו על התוכנית למסע, ואז הוא שואל מתי אני יוצא מחר ומציע לי לחנות שם הלילה. מודה לו מקרב לב, ונכנס למלון מותש.

יותר גרוע מנתיבי איילון
זה היה אמור להיות יום קצר: לחצות את הגבול לצרפת, להגיע אל המנהרה ומשם לנסוע לתוך אנגליה. 12 שעות גג. אמור. 6 בבוקר. לוקח קצת פירות וכמה לחמניות מארוחת הבוקר, משאיר לחבר החדש בקבוק יין ליד הדלת לאות תודה ומתיישב מאחורי ההגה. הגוף עדיין כואב מהנהיגה אתמול, אבל אני מחייך ברגע הזה. שוב.

נעצר ליד טירה ואגם סמוכים, מאכיל את הברבורים בלחמנייה, מצלם מעט וממשיך מערבה. כשעוברים מגרמניה להולנד יש שינוי קטן בנוף, והכביש נהיה פחות רחב, שני מסלולים לכל צד. מהולנד לבלגיה כמעט שאין שינוי, אבל כשחוצים לצרפת זה מורגש. השלטים נראים עתיקים ובכתב ענק בצרפתית, הנהגים יותר אגרסיביים ונוסעים די הרבה מעל המותר, ואני רק רוצה להשתלב. רייס מוד, הכל ירוק.

מגיע לקאלה, ולפי השלטים אל תוך מנהרה. מבחין בחניונים ענקיים עם שלטים המשלבים אותיות, מספרים וזמנים. אני מתחיל להבין שמשהו לא ממש טוב קורה פה. זו לא מנהרה רגילה. מתברר שאחד כמוני, שלא עשה שיעורי בית כמו שצריך, יכול לקנות מקום רק לעוד ארבע שעות. רגע, מה קורה בעוד ארבע שעות? ומה הכוונה ב"לקנות מקום"? אז זהו, שהמנהרה היא בעצם רכבת למכוניות. מקלל בשקט והולך לתקוע מקדונלד'ס ב־10 בבוקר.

כשהשלט מתחלף ל"תתכוננו לנסיעה", אני טס אל הרכב, היישר לתוך בלגן שקצת מזכיר לי את ישראל: 15 נתיבים, וכולם עוברים מאחד לשני אף על פי שכולם יעלו בסוף על אותה רכבת. אחרי שעה של התקדמות אטית הסדרן מכוון אותי לחניה בתוך קרון. לא זוכר כמה קרונות עברתי. איבדתי ספירה. הכניסה רחבה, ובתוך הקרון יש כחצי מטר מכל צד, וסדרן נוסף שמוודא שאחנה ממש קרוב לרכב שלפניי. עצירת חירום אחת - והלכו המכוניות. והמסע.

מסמנים לנו להישאר ברכבים, לכבות מנוע, לשלב ברקס - וכל העסק מתחיל לנסוע. אחרי המון זמן המכוניות שלפניי מתחילות לזוז. יורדים. ברוכים הבאים לממלכה - ולצד הלא נכון של הכביש. הבטחתי לעצמי שלא אעשה שום דבר שקשור בפנייה ימינה או שמאלה מבלי שהנהג שמלפניי יעשה זאת קודם. נוסע בתלם, בלי עקיפות, לפחות עד שאבין מי נגד מי. ואז הגיעה למבורגיני הורקאן, וכל מה שהבטחתי התאדה ברגע שהרמזור שלפנינו הפך ירוק.

הגעתי ללונדון לקראת השקיעה. פקקים יותר גרועים מנתיבי איילון. מכוניות־על לא חסרות כאן, ועדיין הלונדונרים חולים עליהן. כל הנימוס הבריטי נעלם, מה שיוצר אנרגיה מיוחדת ליד הרכב. הם מצביעים וצועקים אליך כל דבר שבין "תן גז" ל"תעשה לי ילד". בסוף קפצתי בעצמי מהאוטו כמה פעמים וצילמתי. הארמון, ביג בן, וכל מונומנט שאפשר להצטלם לידו. בארוחת הערב אצל חבר מתברר שיש מיליון מצלמות חניה, כך שגם עיריית לונדון תתעד את הסיבוב שלי בעיר ותשלח לי חשבון. מילא, חיים רק פעם אחת, לא?

מה שיבוא - יבוא
ארוחת בוקר בעמידה בקור אנגלי בתחנת דלק. היום אין אוטוסטרדות, אלא כבישים מיוערים, ראות מוגבלת וכבישים צרים ברמה לא הגיונית. נתיב אחד שנראה שנסלל בין שורשים של עצי ענק. מנהרות ירוקות. אני מרביץ בין הפיתולים, כשפתאום מגיח רכב מולי. נתיב אחד - אבל דו־סטרי. בכביש הבא ממתינות לי פניות של 180 מעלות. החדשות הטובות: בשלב מסוים אתה משלים עם גורלך ומפסיק לחשוב על מי שעלול לבוא מולך. ופשוט נוהג.

ביום שלמחרת כבר אין כאבים, הגוף כנראה התייאש ממני והפסיק לשלוח הודעות מצוקה. תכננתי לעבור במעבורת לכיוון וואיט איילנד, אבל היא מלאה. אני מוותר וממשיך בכבישים הצרים ביערות, אחר כך בין חוות, עם גדר חיה שצמודה לדרך. אני שורט את המראה הימנית, ואחריה את השמאלית. אני הולך להחליף מראות בסוף המסע הזה.

ממשיך לכיוון סטונהנג', אחד האתרים שחייבים לעבור בהם בטיול ארוך באנגליה. בעורמה אפשר להתקרב מסביב למחסומים, אבל לא ממש לאבנים, כי האזור מגודר ושמור. אלא שבמשך יומיים בשנה אפשר להתקרב ואפילו לגעת בהן - ומחר יהיה אחד מהם. הימים שבהם שעות היום ושעות הלילה שווים, נחשבים לימי חג. בזריחה יש אפילו טקסים. טוב, אני חייב להיות שם.

ואכן, לאחר השכמה ב־4 בבוקר, אני מגיע לאבנים ופוגש שם אנשים יחפים בלבוש מסורתי, מנגנים מוזיקה אקוסטית, וכולם נחמדים וכולם טובים. זה היום שלהם ליד האבנים. היו שם אנשים עם דמעות, באופוריה. ובעיקר היה שם טוב. ממשיך את הנסיעה בכבישים הצרים. בדייקנות של מנתח אני מנתב את הפרארי מול הרכבים שמגיעים ממול. בהמשך עוצר ומתגנב לטירת קורפרה המרהיבה, נוהג עשרות מיילים בכבישים עם איילים מסביב בגבעות ומסיים במפרץ הסמאגלרז, במלון שנראה כאילו נלקח מסרט פיראטים.

מפגש עם השטן
ביום השישי אני נוסע על קו החוף הדרומי של אנגליה, וויילס. דרכים צרות, כנסיות, טירות וחוף. צוקים גבוהים. מזכיר קצת את כביש מספר 1 בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס. ליד מגדלור בסוף של איזה כביש, בקצה של העולם, אני מעלה רחפן לצילומים. פתאום מגיעים מלא אנגלים מבוגרים משום מקום, ויוצרים סביבי חצי מעגל. הם מספרים לי סיפורי רכב, חולי מסע בדיוק כמוני. הפרארי המלוכלכת בסוף העולם מדליקה להם מחדש כל מה שהם יודעים.

בפרארי כשנוסעים כאסח לא מסתכלים על מד המהירות. יודעים באיזה הילוך אנחנו, ולפי זה נוהגים. פניות ממש חדות זה הילוך ראשון, פניות קשות זה שני, פניות רחבות זה שלישי. עיקולים קטנים - רביעי. חמישי ומעלה זה כבישים פתוחים. ככה גם יש הרבה כוח כשיוצאים מהסיבוב, וגם לא נכנסים אליו מהר מדי.

עדיין בוויילס. תכננתי יומיים ואני פה כבר שבועיים. מתעורר בסוויטה מוגזמת עם חלונות ענקיים ונוף מדהים וממשיך לקתדרלה של סט. דיוויד. ממשיך אחר כך בדרך צרה ושבורה, 20 ק"מ של הילוך שני־שלישי, ואז נחל קטן. פרארי היא הרבה דברים, אבל לא אמפיבית. המצבר, המחשב וכל האלקטרוניקה די נמוכים. אני יורד מהאוטו, בודק את העומק ומחליט להסתכן. היא עוברת בשלום, רק כדי להגיע מהר מאוד לגדר שבה מסתיים כביש. עדר פרות ענק חולף שם, והחוואים מביטים בי בתימהון.

למחרת אני חוזר לגשרים שליד כפר אילאן, שלידו עברתי אתמול. אחד המקומות הכי יפים בוויילס. גשרים, סכרי ענק ודרכים מהירות ומפותלות של הילוך רביעי וחמישי. לא איבדתי אף רחפן, שזה די נס. עברתי מפל קטן, ואז מישהו צילם לי את הלוחיות בטענה שאסור להרים שם רחפנים. מעניין מה יהיה הקנס.

באחד הסכרים, שני וולשים טובי לב ממליצים לי על גשר השטן - שלושה גשרים, זה מעל זה. לפי האגדה, השטן בנה את הראשון בעצמו - וכל מי שעבר שם שועבד לבנות את השניים שמעליו. כלקח מתקרית הרחפן אני מבקש רשות לצלם, והבעלים של המקום ממליץ לי על סכר מטורף שרק מקומיים מכירים. הסכר באמת מהמם, והכביש שאחריו עוד יותר. צר ומתפתל כשתהום לצדו. אני בין שני לרביעי, 4,000 עד 8,500 סל"ד. הגה מימין לשמאל באטרף. לפעמים שווה לקבל טיפ מהשטן.

הדרך לסנודוניה - הפארק הכי יפה בוויילס - היא כביש מטורף וצר בין גבעות זהובות, עם עליות, ירידות פיתולים ותהומות בצדדים - וכמובן ראות נפלאה. מעביר לרייס מוד, שני, שלישי, רביעי לשנייה ושלישי לשני ביחד. זה כביש של 30 קמ"ש - אני ב־80 ופתאום גדר. חושש שהכביש נגמר ומגלה שרק צריך לפתוח ולסגור אחריי את השער, כדי שהפרות לא ינדדו. ממשיך ועובר עוד שבעה גשרים כאלה. אחד הכבישים השווים בעולם.

הכביש הראשי של סנודוניה מפותל, עם נוף עוצר נשימה וללא יותר מדי תנועה נגדית. רגע לפני השקיעה אני מגיע לשדה ירוק מדהים שמשקיף אל אגם, והשדה קצת בוצי מדי בשבילי. הבעלים יוצא, מנופף לי לשלום ומעודד אותי להיכנס. הוא מבטיח שהוא ממש כיפי ושיחלץ אותי אם אתקע. כשהם צודקים הם צודקים - הילוך שני בשדה עם קצת בוץ זו אכן חוויה.

כמעט בליווי משטרה
הבוקר של היום ה־16 מתחיל בגשם רציני. אני מספיק להגיע ללוקר לאסוף משלוח מאמזון וממהר למעבורת לאירלנד. במכס עוצרים אותי כדי לבדוק את תא המטען. כשהם פותחים ומבינים כמה הוא קטן, זה הופך לצחוקים ושיחה על מכוניות. הים די סוער להפלגה של שלוש וחצי שעות, אבל שרדתי. מוצא מלון עם חניה, אבל רק ל־Valet מותר להחנות. קצת שוחד ואני מחנה את האוטו בעצמי.

הגשם נמשך גם למחרת, ואני נוהג באזור כפרי. נהיה כבר מאוחר ואני מתכנן בראש את מחר, כשפתאום נדלקת נורת לחץ אוויר. הצמיג האחורי מאבד אוויר ממש מהר. בפרארי, אם שאלתם, אין צמיג רזרבי. אני טס לתחנת הדלק הקרובה וממלא אוויר - רק כדי לשמוע אותו משתחרר החוצה. מרוקן לתוכו תרסיס פאסט נגד פנצ'רים - והאוויר ממשיך לצאת. התחיל משחק של לקפוץ מתחנה לתחנה ולמלא אוויר ל־10 ק"מ הבאים. היעד משתנה, אולי בדבלין אצליח למצוא צמיגים במידות של פרארי.

בדבלין אין דילר של פרארי, אבל גם לפורשה ומרצדס משוגעות יש צמיגים כמו שלי, אז אולי יש עוד תקווה. לסוכנות פורשה המקומית יש צמיגי פירלי דומים למישלן שלי, אבל נחותים ואין להם זמן להרכיב. במרצדס כלום. אחרי עוד כמה טלפונים אני מגיע לבחור שמחזיק במישלן מדגם קצת יותר ישן. אחרי חצי שעה הוא כבר אצלי וכעבור חצי שעה נוספת (ושני צמיגים אחוריים חדשים) אני בדרך למעבר הרים.

ביום ה־19 אני מתחיל לקבל ים התראות לטלפון מהאינסטגרם שלי. מאות לייקים, עוקבים, בלגן שלם. אני שואל את עצמי אם זה בגלל הילד שפגשתי אתמול, שהבטיח לתייג אותי אם אתן לו לשבת בתוך הפרארי (הפנים שלו כשהמנוע התניע - פרייסלס!), אבל בדיקה קצרה מגלה שפרארי בכבודם ובעצמם, על 22 מיליון העוקבים שלהם, פרסמו פוסט על מסע קודם שלי בסקנדינביה. נדיר שפרארי מעריכים נהג שאינו אחד משני נהגי הפורמולה שלהם. היום זה קרה לי.

הגשם פוסק רק ב־11. כבישים צדדיים ועוד נהר חום של שלכת ושדות ירוקים ופתאום כביש שבור, ושער עם אזהרות. אבל חייבים לראות מה יש בסוף הדרך, לא? הדרך נעשית גרועה, ואני מסתובב כדי לחזור כשמגיע מישהו ממש נחמד ומסביר שזו קרקע פרטית ושישמחו אם לא אפרסם את המיקום. הבטחתי שהסוד שמור עמי.

כשאני יוצא מהמלון למחרת ונוסע בעיר, עוצרת לידי ניידת לא מסומנת, ובתוכה שלושה שוטרים במדים. החלון נפתח ואחד מהם שואל על המצלמות שמחוברות לאוטו, ואם בא לי לנסוע מהר לידם ולעשות חראקות. אני מציע לו להצטרף אליי כדי להגשים פנטזיה של ליווי משטרתי. כמעט עבד לי.

נאשוויל של אירלנד
ביום ה־24 תכננתי להגיע לגאלווי. חשבתי לקחת דרך קיצור, אבל אז תקף אותי ה־FOMO. אני פה כדי לנהוג, לא כדי להגיע. קיבלתי בתמורה כבישים בלי שוליים, איים ענקיים ודרכים עם אספלט טרי שדורשות פול גז. מלא עבודה בין שני לשלישי, עד שהיד כאבה. משם לכיוון הצוקים של מוהר. כשאני מגיע אני כבר בלי סוללות ברחפן, וצבא של שומרים אוסרים להכניס את הרכב.

בפעם הראשונה במסע אני נשאר באותה עיר ליותר מלילה אחד. פתאום הבנתי שגאלווי זו נאשוויל של אירלנד. רחוב אחד עם המון מוזיקה בכל בר ובעצם גם ברחוב. מכל מיני כלים מוזרים דרך חלילים ועד לגיטרות שעולות יותר ממכונית. כשאני קם למחרת, אני והפרארי חוגגים 60 אלף ק"מ ביחד.

היום נמשך עם מרחבים כתומים מסולעים, אגמים, גשרים, השתקפויות, כבישים עם אספלט מעולה וקשת. אני מנווט לכיוון אחת הטירות, אבל הדרך ממש צרה ומיוערת. מעביר להילוך שביעי במצב רטוב, כדי שהמנוע לא יקבל כוח כמעט ורק נוגע קלות בגז. במקביל מסתכל הכי רחוק על הכביש ומנסה למצוא נתיב עם כמה שפחות בורות.

כשאני יוצא מהיער, אני בתוך טירה מטורפת באמצע חצי אי. ליד מנחת מסוקים אני עוצר ומצלם, ולפתע המון מכוניות נעצרות לידי בחריקת בלמים. מהרכבים פורקים 20 חמושים, כולם בחליפות. מסתבר שהתפלחתי למלון VIP מאובטח ביותר, ומכיוון שעקפתי דרך היער, לא נתקלתי באבטחה. אחרי שהבינו שאני לא מהווה סכנה לאיש, ביקשו שאסתלק. לא הייתה לי שום כוונה להתווכח.

איים בזרם
מכירים את הימים האלה שבהם הכל מסתדר כמו כפפה ליד? כל הרמזורים ירוקים, והמעליות מחכות לכם? אז כזה הוא סליב ליג - המקום הכי יפה באירלנד, אולי בעולם. שעת בוקר, ואני על הכביש אל הצוקים של סליב ליג. פתאום מחסום, 500 מטר מהתצפית הכי יפה. משום מקום בא מישהו ופותח את המנעול.

הכביש ברוחב שני מטר, הפרארי ברוחב 1.93. דרך הצוקים הכי מטורפת שנסעתי בה. מצוק ענק מעל האוקיינוס, בלי גדר ועם נוף עוצר נשימה. כשהדרך נגמרת, מתברר שאין אפשרות להסתובב. פותח דלת ונוהג ברוורס את כל הדרך הזאת חזרה. למחרת אני על המעבורת של שלוש שעות לסקוטלנד. כביש חוף יפהפה אמור להוביל אותי למעבורת לאיי אראן, אבל השלט מבשר על עיכוב. האיש במקום מספר שמזג האוויר סוער, וייתכן שההפלגה תבוטל. בסוף יוצאים.

ביום ה־34 אני בהאריס. אם דג זהב יעניק לכם אפשרות לבקש שלוש משאלות, בקשו ממנו פרארי 458, מכל מלא - ולהיות באי האריס. החוף המערבי הוא גן עדן לנהיגה. נופים של נורווגיה, הרים, גשרים, פיורדים וכבישים סלולים עם ראות כמעט מושלמת. גם למחרת אני בוחן את הדרכים המצוקיות והצרות ומגיע בזמן למעבורת לסקאיי.

באי סקאיי אני נוסע בעקבות מאובני דינוזאורים על חוף שחור יפהפה, ומשם למפל ואז לדרך הררית צרה. דרך מעבר הרים מובילה לבריכות הפיות, אחד המקומות הקסומים בעולם. האי הזה הוא שילוב בין איי פארו וההרים הירוקים המסולעים שלהם, לנורווגיה עם המפרצים והמישורים והפיורדים. מהמקומות היפים בעולם.

במקום בשם טאליסקר יש טעימות וויסקי וכל הבקבוקים שקיימים בעולם בערך, 5־10־15־20 שנה. בצד יש תצוגה מפוארת של בקבוקי היוקרה, 39, 41 ו־43 שנה, יחד עם סינגל מאלט מיושנים ונדירים. ניגש אליי המוכר ושואל אותי איזה מהם אני רוצה. כן, בטח. כל בקבוק זה כמו משכנתה. בשביל הצחוק אני שואל אם יש משהו נדיר באמת, שלא מופיע בתצוגה. המוכר נעלם וחוזר עם בקבוק בן 44 שנים, שנקרא יערות המעמקים. הצחוק עולה ביוקר, כי איכשהו הבקבוק הגיע אליי לרכב. עד עכשיו אין לי אומץ לבדוק את חיוב האשראי.

ביום ה־38 אני בלוך נס. יש שם מעין מפרץ שבסופו אפשר לקרוא למפלצת. שרקתי. אפילו קראתי לנסי, אבל היא לא באה. נהיגת לילה אל המעבורות הצפוניות. מחר לוקחים מעבורת אל האי אורקני. אורקני ושטלנד הם האיים הצפוניים המרוחקים ביותר בבריטניה. באורקני יש המון בתים נטושים ושרידים היסטוריים, שדות אינסופיים של דשא, כמה גבעות וקצת צוקים מסביב, ארנבים, פרות, מיליון סוגי ציפורים וברבורים - וכבישים שקשה לקלוט.

בשטלנד אני יורד מהמעבורת אל נמל לארוויק, נמל ישן בגודל בינוני. קסם, אין מילה אחרת לתאר את המקום הזה. חוף סט. ניניאן יפהפה, ומגדלור סאמבורג הד ממוקם על צוק מטורף של הר בצורת קונוס. יש בשטלנד שדה תעופה שהכביש הראשי בו עובר באמצע מסלול ההמראה, בערך כמו שחוצים פסי רכבת. אני מתאפק לא להתחיל חראקות על המסלול וממשיך לכבישים מושלמים ואנשים מקסימים. וכבשים. כל כך הרבה כבשים. וסוסי פוני קטנטנים בגודל של כלבים. וגם כאן, השקט הזה.

סוף ההתחלה
אחרי מעבורת לילה לאברדין, אני מתחיל לחשב זמנים. אני 2,000 ק"מ מגרמניה, וחייב להגיע אליה עד מחר בלילה. אי אפשר לנסוע לשם על 100 קמ"ש, אבל מצלמות המהירות מגבילות את האופן שבו הזמנים יכולים להתקצר. יצאתי לדרכי. כבר בהתחלה מצאתי בחור במרצדס והשתעשענו קצת בכביש. הקרוז קונטרול על 113, כדי לא לקבל דוח, וזה לא שאי אפשר להוריד הילוכים ולעשות כאילו אנחנו במרוץ. מייאש, אבל נחמד שיש חברים.

אחרי שלוש שעות נעלמו המצלמות. לידי ב.מ.וו לבנה, ואני בהילוך שביעי, סל"ד רץ עד 8,500. המנוע שואג, הסאונד עובר לי דרך כל עמוד השדרה והעולם הגיוני לי שוב. זה נגמר כמה דקות אחר כך בשיחה צפופה עם שוטרת בניידת מוסווית. היא נוזפת בי ושולחת אותי לדרכי.

למחרת אני כבר חוצה את בלגיה ומגיע לגרמניה, אאכן, קלן, פרנקפורט, וירצבורג, ואני שוב באוטובאן. הילוך שביעי ורק גז - ואז פקקים. אני כבר על אדי הדלק האחרונים כשאני נפרד מהפרארי עם מחשבות ראשוניות על מסע יבשתי לסין. זה לא באמת סוף המסע שלנו יחד. לכל היותר סוף ההתחלה.