בשבוע שעבר העבירה קבוצת פרלמנטרים הולנדים הצעה מעניינת, שיש בה כדי להוות דוגמה לחשיבה מחוץ לקופסה ולהצבת טובת המדינה ואזרחיה לפני אינטרסים כלכליים. הפרלמנטרים הציעו שממשלת הולנד תאסור כליל את המכירה של כלי רכב חדשים, אשר שורפים דלק ממקור אורגני כמו בנזין ודיזל, וזאת החל משנת 2025, כלומר בעוד תשע שנים בלבד.
לא מדובר ברעיון הזוי או קנטרני של חבר אופוזיציה רודף כותרות אלא בהצעה של אחת המפלגות הגדולות בפרלמנט ההולנדי, אשר מבקשת לקדם בעוצמה רבה את חזון השחרור מפליטת מזהמים מכלי רכב. ההצעה עברה את שלב החקיקה הראשון, כאשר אושרה על ידי הבית התחתון של הפרלמנט. על פי ההצעה, המדינה תאסור לא רק את מכירתם של כלי רכב מונעים במנועי בנזין ודיזל אלא אפילו את זו של כלי רכב היברידים והיברידים־נטענים, ותתיר אך ורק מכירת כלי רכב שמונעים באמצעות חשמל או תאי דלק (מימן). ההצעה אינה עוסקת רק בסוג ההנעה אלא דוחפת את ממשלת הולנד להשקיע בתכנון פתרונות להגברת יעילות השימוש בתחבורה באופן כללי. למשל, באמצעות השקעה מסיבית בתחבורה שיתופית וברכב אוטונומי.
כרגיל, במשטרים דמוקרטיים להצעה הזו אין יותר מדי סיכוי להתממש, מכיוון שהיא הוצעה על ידי מפלגת אופוזיציה ומקודמת על ידה. בנוסף, נתקלו המציעים בהתנגדות של מומחי תחבורה כאלה ואחרים, שטוענים שהיא "שאפתנית מדי ולא מציאותית", ושבטווח של תשע שנים אפשר יהיה לכל היותר להגיע למצב שבו כ־15% מכלי הרכב החדשים שיימכרו בהולנד יהיו בעלי הנעה חשמלית או מימנית. ובכל זאת יש בהצעה הזו משהו מעורר השראה. במדינה דמוקרטית, שכמעט לא מייצרת רכבים (יש בהולנד כמה מפעלי הרכבה והיא גם מדינת האם של יצרנית המשאיות דאף) ולכן גם לא חייבת לרקוד לפי החליל של תעשיית הרכב, הוצג חזון שמטרתו לייעל את התחבורה ולצמצם את התחלואה באמצעות הפחתה משמעותית של זיהום האוויר בערים.
בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, התבשרנו בתחילת השבוע על פריצת דרך טכנולוגית חשובה בפיתוח מנועים שעושים שימוש בגז טבעי. זה קרה כשחברת '"ווסטפורט קאמינס" הכריזה על הקדמת לוח הזמנים שלה לפיתוח מנוע למשאיות ואוטובוסים, אשר כמעט לא פולט תחמוצות חנקן. החברה היא מיזם משותף של יצרנית המנועים האמריקאית "קאמינס", אחת מהיצרניות הגדולות בעולם של מנועים לרכב כבד, צמ"ה, גנרטורים ומנועי אוניות, וחברת "ווסטפורט" הקנדית שעוסקת בפיתוח מנועי גז טבעי. "ווסטפורט קאמינס", שנהנית מתמיכת הממשל האמריקאי בפרויקט לצמצום פליטות מזהמים מרכב, "פתחה את ספר ההזמנות" למנוע בנפח 8.9 ליטרים שמכונה "אפס נוקס" (או "אפס תחמוצות חנקן"). מנועים ראשונים מסוג זה צפויים לרדת מקו ההרכבה עוד השנה ולהניע משאיות כבדות ואוטובוסים.
תחמוצות חנקן (NOx) הן אחד המזהמים המזיקים ביותר מבחינה בריאותית, ואחד מתוצרי הפליטה האופייניים למנועי דיזל, שבהם נדרשות מערכות מורכבות ויקרות של "לוכדי חלקיקים" ו"מלכודת נוקסים" כדי להפחית את הנזקים האקולוגיים. מנוע "אפס נוקס" החדש מציע יעילות אנרגטית דומה או עדיפה על זאת של מנועי דיזל. פליטת תחמוצות החנקן שלו, כאמור, שואפת לאפס. בין השאר, מכיוון שבגז טבעי ממילא יש פחות חנקן מאשר בתוצרי נפט, והוא פולט גם פחות מזהמים אחרים, כמו דו־תחמוצת הפחמן ופחמן חד־חמצני.
מנוע זה מעניין בעיקר את חברות ההובלה האמריקאיות, שנהנות מסובסידיות המוענקות ל"מאמצים מוקדמים" של טכנולוגיה מצמצמת זיהום אוויר. כדאי להן לשלם את העלות הנוספת של המנוע, שמעלה את המחיר הכולל של אוטובוס או משאית בכ־10%־15%, גם בזכות המחיר הנמוך יותר של הגז הטבעי ביחס לסולר.
מסעותיי עם גז טבעי
לאחרונה נהגתי ברכב מסוג אאודי g-tron A3, מכונית בעלת מנוע טורבו בנזין המונעת באמצעות גז טבעי וגם באמצעות בנזין רגיל (מבחן דרכים שערכתי למכונית פורסם בגיליון האחרון של "מעריב סופהשבוע"). נהגתי בה לאורך 1,500 קילומטרים על כבישי דרום גרמניה, אוסטריה וצפון איטליה, בין השאר סביב תחנות תדלוק בגז טבעי, שכמותן יש כ־1,000 בגרמניה ומספר דומה באיטליה (ועוד כמה מאות באוסטריה). טווח הנסיעה הממוצע במכונית הזו, תוך שימוש בגז טבעי בלבד, עמד על כ־400 קילומטרים. בנוסף, מותקן בה מכל בנזין בגודל סטנדרטי של כ־50 ליטרים, אשר מספיק לטווח נסיעה נוסף של לפחות 600 קילומטרים נוספים.
מה שחשוב לענייננו בנהיגה הזו הוא נוחות השימוש: מבחינת הנהג אין כל הבדל בין שימוש בבנזין לגז. המעבר בין שני סוגי הדלק מבוצע אוטומטית, ולא קיימת "חרדת טווח" היות שטווח הנסיעה של המכונית גדול בכ־50% מזה של מכונית קונבנציונלית מקבילה. גם התדלוק בגז - כל עוד קיימת תחנת תדלוק בדרך - קל ופשוט בדיוק כמו תדלוק בבנזין או בדיזל (ואפילו נקי יותר ופחות מסריח).
בראיון שהעניק לאחרונה המהנדס רינלדו רינולפי - גורו אירופי בכל הקשור למערכות הנעה - הוא הביע את אמונו במנועי הגז הטבעי. רינולפי, מהמהנדסים הבכירים בחברת פיאט לשעבר, היה אחד הממציאים של "מערכת המסילה המשותפת", רכיב שנמצא כיום בכל מערכת הזרקה מודרנית של מנוע דיזל. בראיון הוא טען שהטכנולוגיה הירוקה, הזולה והזמינה ביותר שקיימת כיום להנעת רכב היא באמצעות גז טבעי דחוס (CNG). לדבריו, גז טבעי מצמצם בכ־20%־25% את פליטת ה־CO2 ביחס למנוע בנזין, ואת פליטת תחמוצות החנקן בכ־90% ביחס לדיזל. "מהנדסי המנועים מיצו את כל האפשרויות לצמצם את פליטות המזהמים על ידי הקטנת נפחי המנועים והגדשתם במגדשי טורבו", הוא אמר, "כמו גם באמצעות שימוש בתזמון שסתומים משתנה והזרקה ישירה. אני לא רואה אף המצאה חדשה בעתיד הקרוב אשר תסייע לסחוט יותר קילומטרים מכל ליטר של דיזל או בנזין".
מכך מסיק המראיין, כתב הרכב האיטלקי החשוב לוקה צ'יפרי, שהפתרון המתבקש הוא הרחבת השימוש בגז טבעי כדי לצמצם את פליטות המזהמים. אלא שגם הוא קובע שהחסם העיקרי מפני החדרה של הטכנולוגיה הזו לא יהיה הגז עצמו (אגב, גז טבעי אפשר לייצר גם באופן סינתטי במפעלים, תוך שימוש באנרגיה מתחדשת) אלא רק פרישה מספקת של תשתיות תדלוק.
אינטרס של האזרחים
התוכנית החדשה של רשות המסים למיסוי דלקים קובעת לראשונה מתווה מיסוי ברור על גז טבעי לתחבורה. לאחר שהוסר המחסום הזה, תפקידה של הממשלה הוא לשבור את מעגל הביצה והתרנגולת שמונע השקעות בתשתיות תדלוק כל עוד אין מספיק כלי רכב שישתמשו בהן, ומונע יבוא של כלי רכב שאי אפשר לתדלק.
אם מאמצים את היחס הגרמני בין מספר תחנות התדלוק הכולל לתחנות התדלוק בגז טבעי, נדרשות בישראל בסך הכל 70 תחנות תדלוק בגז. כדי להגיע לפרישה אופטימלית נדרשות כ־380 תחנות מתוך 1,153 שקיימות בארץ. האינטרס העליון של ממשלת ישראל צריך להיות ניצול משאבי הגז הטבעי שלנו וצמצום התלות בנפט מיובא, אשר לא רק מרוקן מטבע זר מקופת המדינה אלא גם תורם בעקיפין לאויבינו. בנוסף, הפחתת זיהום האוויר מתחבורה והפחתת כלל סוגי הזיהום שנוצרים במתקני הזיקוק של חיפה ואשדוד הם אינטרס מובהק של אזרחי המדינה, אשר אמור להיות מיוצג על ידי משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה.
אלא שזו הבעיה: כדי לחולל מהפך, ולהעביר את משק התחבורה הישראלי לשימוש בגז הטבעי שלנו, נדרש בולדוזר אחד שיניע יחד את משרדי התחבורה, האנרגיה, הבריאות, איכות הסביבה והפנים, יגדיר יעדים וימנע בזבוז זמן מיותר. צרכני הנפט הגדולים ביותר הם כלים כבדים שנוסעים הרבה: סך צי האוטובוסים בישראל מונה כ־18 אלף כלים בלבד, מהם כ־13 אלף הם בני עשור או פחות. צי המשאיות הכבדות (מעל 12 טון) מונה כ־26 אלף משאיות בנות עשור או פחות - ובחלק מכלי הרכב הללו אפשר פשוט להחליף את המנועים למנועים מודרניים.
שר התחבורה ישראל כץ, שהוכיח יכולות ביצוע בתחומים שהיו קרובים ללבו, יכול להביא למצב שבתוך שלוש שנים תונע רוב התחבורה הציבורית וכל התובלה העירונית (למשל משאיות אשפה) בגז טבעי כחול לבן, שזורם ארצה ממאגר תמר; ובתוך חמש שנים תתקיים ברחבי ישראל תשתית תדלוק שתעודד מעבר למכוניות שמונעות בגז.