יוקר המחייה בשיאו: איך הגענו לכאן והאם זה חייב להיות ככה?

נתחיל עם העובדות: כלל ממוצע המחירים בישראל גבוה. הנתון הזמני לשנת 2021 גבוה בשיעור של 22% מרמת המחירים הממוצעת בקרב מדינות ה־OECD. המחירים מחושבים על פי שווי כוח הקנייה, Purchasing Power Parities, או בקיצור PPPs. השיטה הבינלאומית הזאת לא משווה מחירים על פי שער החליפין הרגיל, אלא על פי המחיר היחסי במטבע מקומי של סל מוצרים בינלאומי מוגדר, או שרות מוגדר, בהשוואה למחירו במדינות הייחוס האחרות.

כלומר, כמה נשלם פה עבור סל מוגדר יחסית למדינות אחרות. המדד נוטל בדרך כלל את ממוצע כלל מדינות ה־OECD על 100 נקודות, מכאן שבישראל רמת המחירים היא 122. רק שלוש מדינות יקרות יותר מבחינת כוח הקנייה של הציבור, שווייץ עם רמת מחירים 142, איסלנד עם 126 ונורבגיה עם 125, מדינות קרות ומסוגרות יחסית.

רמת המחירים בגוש היורו, המונה 18 מדינות, עומדת על 95, כלומר זולה ב־5% מאשר הממוצע ב־OECD. לשם השוואה, רמת המחירים נמוכה יותר מאשר בישראל. בדנמרק 118, בארה"ב 117, ביפן 113, בפינלנד 113, בשוודיה 112, בקנדה 106, בבריטניה 105, גרמניה בדיוק בממוצע של ה־OECD, כלומר 100, ספרד 83 ופורטוגל 76. כלומר, פורטוגל, שאליה נוהרים ישראלים כדי להנפיק דרכון, זולה מהממוצע ב־24% וזולה יותר מישראל ב־38%.

זיכרונות מקיץ 2011
אחת השאלות היום היא אם מחאה חברתית תהיה מועילה כפי שהייתה המחאה בשנת 2011, בייחוד עתה, על רקע החלטתה של נסטלה העולמית - המחזיקה באסם הישראלית - להעלות מחירים בכמה אחוזים בחודשים הקרובים. נבחן. התשובה נמצאת במה שקרה למחירים היחסיים בישראל בשנה שלאחר המחאה החברתית של שנת 2011.

אם אתם מתגעגעים לימי המחאה החברתית, אתם צודקים, אכן בשנת 2012, שנה לאחר ההפגנות של קיץ 2011, המחיר היחסי בישראל ירד ל־108 לעומת רמת המחירים היחסית במדינות הייחוס, לאחר שבשנת 2011 המחיר היחסי היה 111. כלומר, המחאה החברתית עזרה למנוע העלאות מחירים לא מוצדקות.

אבל לא לעולם חוסן. לאחר מכן החלו המחירים היחסיים בישראל לזחול במשך שנתיים, ואז קיפץ המדד היחסי בשנת 2014 ל־123, קרוב לרמה של היום. רווחיות החברות ויבואניות המזון ירדה במשך שנתיים ושבה ועלתה לאחר מכן. משרד האוצר טען בשנת 2018 כי רווחיות חברות המזון בשנת 2016 הייתה הגבוהה ביותר זה 20 שנה. באותה תקופה, כמו היום, טענו היצרניות כי העלאת שכר המינימום גוררת העלאות מחירים.

אחת השיטות שמצאו החברות והיבואנים למנוע מעקב של הציבור והרגולטורים אחרי רווחיותן היא פשוט למחוק אותן ממסחר בבורסה. חברת נסטלה העולמית החליטה בשנת 2016, חמש שנים לאחר המחאה החברתית, פשוט למחוק את מניותיה של אסם שבבעלותה מהמסחר בבורסה בתל אביב.

כך, מאז קשה לעקוב אחר היצרניות והיבואניות היות שרבות מהן אינן נסחרות בבורסה ולכן דוחותיהן הכספים סמויים מעיני הציבור. טענה שנייה היא כלפי המיסוי, בפועל, שיעור המיסוי הכללי בישראל נמוך ממרבית מדינות העולם, ומס החברות, העומד על 23%, נמוך ממרבית מדינות הייחוס של ישראל: קוריאה, הולנד, ספרד, בלגיה ואוסטריה עם 25%.

בימים אלה, לא מחאה חברתית מונעת השתוללות מחירים, אלא בדיקה של רשות התחרות בדבר חשד לתיאום מחירים או רמיזה לכוונה להעלות מחירים, שגם היא בגדר חשש לתיאום מחירים או כוונה להעלות מחירים. השגיאה הגסה של הממונה על ההגבלים העסקיים, השם הקודם של רשות התחרות, היא שבמשך שנים הוא אפשר לחברות חזקות, כולל רב־לאומיות כמו נסטלה, לבלוע חברות קטנות שצצו בשוק הישראלי והציגו מחירים זולים יותר וגם תוצרת טובה ובכך הפריעו לשולטות בשוק.

במקום להתנגד לבליעת החברות הקטנות, הממונה על הגבלים עסקיים פשוט עצם את עיניו במשך שנים, מה שגרם לכך שנשלם יותר לענקים. בהחלט ייתכן כי בקיץ הקרוב, לאחר שאולי תתפוגג השפעת נגיף הקורונה, על תשניותיו, תפרוץ מחאה חברתית דווקא בתחום הדיור לזוגות צעירים ומשפרי דיור, שתתפשט למחאה חברתית כוללת גם לתחום מחירי מוצרי מכולת וציוד ביתי למשפחות ושירותים נלווים. בעקבות המחאה החברתית של שנת 2011 הייתה ירידה בשיעור הרווחיות של יצרני ויבואני המזון בישראל, אבל כאמור, זו שבה ועלתה בהמשך.

לאורך שנים המחירים בישראל יותר גבוהים מהממוצע במדינות הייחוס, פרט לשנת 2009, שנת המשבר הפיננסי הבינלאומי (לאחר התמוטטות בנק ההשקעות ליהמן ברדרס), שבה המחירים בישראל היו נמוכים ב־3% לעומת מדינות הייחוס. אחת הסיבות העיקריות ליוקר המחיה היא כי ישראל היא בבחינת "אי" שאליה מיובא הכל באוניות ובמטוסים.

בישראל רמת המחירים עולה ויורדות בתלילות חדה מאוד יחסית לתנודות המחירים במדינות ה־OECD. מובן שזה תלוי במדיניות הממשלה, בהיקף התחרות במשק בפועל, ברפורמות, בפיקוח הציבורי או בהעלמת עין ובריכוזיות. שימו לב, רמת המחירים היחסית עלתה מאז 2009 ברציפות, עם הפסקה של פעמיים בלבד: בשנת 2012, כאמור לאחר המחאה החברתית, ובשנת 2015, שבה הרמה הייתה 122.

לאחר מכן, בשנת 2017, עלתה לשיא של מחירים הגבוהים בישראל ב־50% מאשר מדינות ה־OECD, כלומר רמה של 150. מאז ישנה ירידה במחיר היחסי בישראל לרמה של 146 בשנת 2018, 135 בשנת 2019, 126 בשנת 2020 וכאמור לקראת סוף 2021 - רמה של 122.

אם נבחן "איים" נוספים, שמטבע הדברים המחירים בהם גבוהים יותר בגלל הובלה ומרחק, נמצא כי בניו זילנד היה מדד המחירים היחסי נמוך מאשר בישראל במרבית השנים, ובשנת 2020 הוא עמד על 110 בלבד. ביפן, ברוב השנים, רמת המחירים היחסית נמוכה מאשר בישראל, וכאמור בשנת 2020 עמד המדד היחסי ביפן על 113.

ל"אי הישראלי" יש הוצאות הובלה ימית ואווירית. בתחום האווירי, התחרות קיימת בין מחסני הערובה, ואין כמעט בעיות. פרט לממן (המובילה בתחום), יש חברות רבות כגון אוברסיז שירותי אחסנה, TNT, פדקס, UPS וכמובן דואר ישראל. אבל בתחום הקריטי נמלי ישראל לא יעילים - ולפי שעה, הנמלים הסיניים החדשים עדיין לא הביאו להתגברות היעילות ולירידה במחירים של עלויות השינוע. היבואנים משלמים כסף טוב לבעלי האוניות על האיחור בפריקה, ומכאן עלויות הפריקה והשינוע מתגלגלות לצרכן.

הבשורה הטובה היא כי מחירי ההובלה הימית, שהאמירו בעיקר בשנת 2021, החלו לסגת, ומחירי ההובלה של חומרי גלם ירדו לרמה שבה היו ב־19 בספטמבר 2019, טרם התפרצות נגיף הקורונה. קודם לכן הם עלו בשיעור שנתי חד של 329%, אבל מ־4 באוקטובר 2021 ירדו ב־60%. כלומר, כל העליות נמחקו. תעריפי ההובלה הימית של מכולות, בממוצע שבועי, עלו בשנה האחרונה ב־169%, מזה ירידה של 16% מאז השיא של 10 ספטמבר 2021. פה העלויות עדיין גבוהות.

כשר אבל יקר
סיבה נוספת לרמת המחירים הגבוהה יותר בישראל היא נושא הכשרות שהביא לתשומות יקרות יותר בייצור וביבוא מזון וכן במסעדות ובתי אוכל. ביטול מונופול הרבנות הראשית בידי הממשלה הנוכחית ופתיחתו לרבנים אורתודוקסים מתונים כגון ארגון רבני צוהר יגביר את התחרות ויפחית את הלחצים למחירים גבוהים.

בכשרות, בניגוד לציוד, מכשירים, כלים, וכל החומרים הדרושים לכלכלת הבית, ממשלות ישראל, גם בעבר, ניסו ומנסות לקבוע כי אם יש למוצר כלשהו תקן אירופי אזי הוא מקובל בישראל ואין צורך באישור מכון התקנים הישראלי. בנושא הכשרות אין על מה להסתמך על קביעה בחו"ל. נכון, בשוליים יש כשרות של קהילות בחו"ל, אך אין מאסה שאפשר לתרגמה לאישור כשרות אוטומטי בישראל.

גורם נוסף ליוקר המחיה היחסי בישראל הוא מכסי היבוא ומכסות היבוא. רק הממשלה הנוכחית, בהובלת משרדי האוצר והחקלאות, מבקשת לבטל מכסים ומכסות על יבוא תוצרת חקלאית טרייה, פירות וירקות, ביצים, ויש לקוות שגם דברי חלב. רק עכשיו ביטלו סופית את המכס על יבוא חמאה, שלעתים הייתה במחסור כרוני. המאבק בין השדולה החקלאית, שחלקה סוחרת במכסות ביצים (לדוגמה) ובין מבקשי השינוי, משרד האוצר והחקלאות, נמשכת ממש בימים אלה.

בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת נעשתה רפורמה אדירה שנמשכה כמה שנים, לביטול המכסים על יבוא מוצרי הלבשה, הנעלה וטקסטיל. אז לא היה לשדולת עיירות הפיתוח של ישראל השנייה את הכוח לבלום את הרפורמה. אלפי אנשים איבדו את מקום עבודתם וגם הבערת צמיגים לא הועילה.

הישראלים זוכים מאז למחירי ביגוד זולים בעשרות אחוזים ריאלית ממה שהיה לפני דור, ותעשיית הטקסטיל וההלבשה התייעלה ושודרגה. אבל השדולה החקלאית היא של מפלגת העבודה, של ישראל הראשונה הנטועה בהתיישבות, אותה שדולה המבקשת לשמר את הנגישות לקרקע הלאום במחיר מופחת, רק עבורה.

נושא הריכוזיות הוא בין החמורים במשק הישראלי. בכל ענף מחזיקות כמה פירמות נתחים גדולים של השוק, מה שמקשה על יצרניות קטנות וחדשות להיכנס לשוק הצפוף. אם בכל זאת יצרן קטן מצליח להידחק, קשה לו למצב את עצמו מול חברות ותיקות שהשקיעו סכומי כסף במותגים כדי לייצבם, ועבור כך לקבוע מחיר גבוה משיווי משקל עבור תוצרתן.

המותג אינו נתפס בידי הצרכן כמוצר שיש לו תחליף, אלא הוא עומד בפני עצמו. חוק הריכוזיות, שאושר בכנסת בשנת 2013, שנתיים לאחר המחאה החברתית, הוא חוק טוב בעיקרו, אך טרם נמצאו עדויות בשטח לעלייה בתחרות שאמורה להביא לשחיקת רווחיותן של החברות הישראליות והיבואניות, שאמורה בתורה לגרור למיתון המחירים לצרכן. מה שכן, בעקבות חוק הריכוזיות עשרות חברות ציבוריות נמחקו מהמסחר בבורסה.

ישראלים יקרים, אין לנו לסמוך אלא על עצמנו: השוו מחירים, הדירו רגליכם מקמעונאיות ומיצרנים יקרים, תכננו את הקניות בתבונה, ובעיקר חפשו בשקט היכן החרדים קונים את אותם מוצרים ושירותים למחייתם, שם זול יותר. כי אצל החרדים ליצרנים כדאי למכור עם רווח קטן לכיסוי ההוצאות השוטפות ולא לכיסוי ההוצאות הקבועות של המפעל או הקמעונאי, שאותה הוא מעמיס על כלל הציבור.