הם אקדמאים, עובדים ולא מצליחים לחיות מהמשכורת: סיפורם של העניים הסמויים

עדי, בת 41, מתגוררת ביישוב המרוחק חצי שעת נסיעה מתל אביב. היא אם לילד בן שנה, אקדמאית ועובדת כיום כסייעת בגן ילדים, אבל ממשיכה לחפש כבר שמונה חודשים עבודה במקצוע שלה - שיווק ותקשורת שיווקית. היא מחזיקה ברכב מודל 2008, מתגוררת ביחידת דיור שכורה ליד ההורים, ועד לפני חודשיים חיה מדמי אבטלה של 5,200 שקל.

היום, למרבה האבסורד, היא מרוויחה מעבודתה בגן 3,500 שקלים בלבד, ומקבלת דמי מזונות בגובה 1,000 שקלים. "אמא שלי נותנת לי את כרטיס האשראי לדלק ולטיטולים ומדי פעם גם מעבירה לי כסף לחשבון מהפנסיה", מספרת עדי, "אני לא קונה לעצמי בגדים, לא נכנסת לחנויות כבר שנה. אוכל אני קונה בצמצום, רק מה שצריך, ואני לוקחת אוכל מההורים. אנחנו לא רעבים".

 

 

"לא תכננתי להגיע לגילי במצב כזה שבו אין לי כלום. אני שולחת המון קורות חיים לכל משרה אפשרית. אני עובדת בתור סייעת בגן ומתביישת, וגם מתביישת שאני מתביישת בעבודה הזו".

 

לדברי עדי, את המצב הקשה שאליו נקלעה היא מסתירה מסביבתה: "לחברות שלי אני לא מספרת, האחים שלי לא יודעים. ההורים שלי יודעים ועוזרים לי, בלעדיהם לא הייתי שורדת, הייתי ברחוב. אני מתביישת, זה משנה את הדימוי העצמי. אני מוצאת את עצמי עושה חישובי דלק, מתחמקת מאירועים כדי שלא אצטרך להוציא כסף על מתנות. אני חיה באזור שכולו מעמד ביניים, וחשוב לי שלא ידעו.

 

"אנשים לא מבינים כמה המצב נזיל, עד כמה פיטורים יכולים בקלות להעביר אותך תוך חודשים אחדים למעמד התחתון ועד כמה זה יכול לקרות לכל אחד כמעט. אני מחפשת עבודה ולא מזמינים אותי לראיונות, וכשכבר מזמינים ושומעים שאני מחפשת עבודה כבר שמונה חודשים, מסתכלים עלי עקום. איך יכול להיות שאת לא מוצאת? מה לא בסדר בך? אני מוכנה לעבוד גם תמורת 5,000 שקל לחודש, ויש לי קורות חיים מצוינים. היום אני מרוויחה 25 שקל לשעה וקורעת את עצמי, אבל עדיין בספק אם המשכורת תכסה את החשבונות".

 

 

"כן, כשחברות שלמדו איתי בשכבה הגיעו לקחת את הילדים מהגן והבינו מה אני עושה שם".

 

 

עדי לא לבד. על פי מחקרה של ד"ר זויה ניסנוב ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית שפורסם השנה, קיימים פערים משמעותיים בין מה שמכונה מעמד הביניים הגבוה לבין מעמד הביניים הנמוך. לפי המחקר, כ-40% מאזרחי ישראל שייכים למעמד הביניים הנמוך, שבו ההכנסה לנפש נעה בין 1,950 ל-5,100 שקל בחודש. לעומת זאת, מעמד הביניים הגבוה, שבו ההכנסה נעה בין 5,100 ל-12,540 שקל בחודש לנפש, קטן בהרבה וכולל רק כ-29% מהאוכלוסייה.

 

ואכן, רבים מאלה שמוגדרים כבני מעמד הביניים מגלים כי המונח הזה נזיל מאוד. גם אלה שהיו קרובים למה שד"ר ניסנוב מכנה מעמד הביניים הגבוה יכולים למצוא את עצמם בקלות נאבקים על קיומם הכלכלי. רובם מסרו בים להיעזר בעמותות או בשירותי הרווחה, בגלל החשש שמישהו ממכריהם יגלה.

 

לרוב, הם אינם זכאים לסיוע כי אינם עומדים בקריטריונים כמו מספר הילדים, בעלות על רכב ומשכנתה; אבל את הדיכאון, את חוסר האונים ואת הייאוש שחשים גם עניים, המוכרים על ידי הממסד, הם חווים בהחלט. משפחה ישראלית במעמד הביניים, בת שלוש עד שש נפשות, מוציאה בין 2,000 ל-6,000 שקל בחודש על דיור (שכירות או משכנתה); בין 1,000 ל-2,000 שקל בחודש על חשבונות שוטפים; בין 1,000 ל-3,000 שקל בחודש על מזון; ועוד אלפי שקלים על גנים וצהרונים לילדים - ולזה מתווספים גם סכומים שונים על דלק ונסיעות, ביגוד ופנאי וטיפולים רפואיים.

 

אף שההוצאות מצטמצמות כשהילדים עוזבים את הבית, גם בגיל 50 פלוס, ההידרדרות עשויה להיות מהירה. כך למשל קרה לאלי, בן 54 מנתניה, נשוי ואב לשני ילדים בוגרים. אלי הוא הנדסאי בהשכלתו, שעובד כיום בחלוקת פלאיירים ובניקיון חדרי מדרגות. הוא מחזיק ברכב שנת 2000 ומחפש כבר שלוש שנים עבודה במקצוע שלו.

 

"עבדתי כמנהל פרויקט בחברה גדולה יותר מעשר שנים, והחברה נסגרה לפני שלוש שנים", הוא מספר. לדבריו, בעוד שבתפקיד הקודם השתכר 12 אלף שקל בחודש, היום תלוש המשכורת שלו מראה סכום בלתי אפשרי של 4,000 שקל בחודש בלבד. "את הפיצויים מהחברה שנסגרה טרם קיבלתי. אשתי מרוויחה סכום דומה במזכירות", הוא מספר.

 

 

"לא, אני לא מבקש ולא מספר, גם לא לילדים. הכל מחושב עד השקל האחרון, וכל הוצאה בלתי צפויה היא אסון. אין שום רזרבות".

 

כמו עדי, גם אלי מספר שאיש בסביבתו הקרובה אפילו לא חושד שזהו המצב. "אנשים חושבים שהכל בסדר אצלנו אבל האמת היא שאת כל החסכונות שהיו לי, ולא היו הרבה, הוצאתי בשלוש השנים האלו כדי לחיות", הוא מספר. "שלוש שנים בשכר מינימום מחסלות את כל הרזרבות. לא היינו אף פעם עשירים, אבל חיינו בסדר, משפחה ממוצעת, נתנו מה שיכולנו לילדים.

 

"כשנסגרה החברה חשבתי שאמצא עבודה בקלות כי יש לי המלצות, אני עובד טוב ויש לי חברים. אבל בכל מקום הסתכלו על הגיל שלי, ובאחד המקומות המראיינת הייתה כנה מספיק ואמרה לי שאני מבוגר מדי. היום אני עובד בחלוקת פלאיירים, ומשתדל לעשות את זה לפנות בוקר ולא בשכונה שלי כדי שלא יראו. אני עובד גם בניקיון חדרי מדרגות בארבעה בניינים וזה קשה מאוד לאדם בגילי, אבל אין ברירה. אני עושה את זה רק בשכונות רחוקות כדי לא לפגוש בטעות מישהו שאני מכיר".

 

 

"הפסקנו לארח חברים בגלל עלויות האוכל, זה יקר מדי, ביטלנו את המנוי לכבלים, אשתי לא הולכת למספרה, ועל בגדים אין מה לדבר. אנחנו לא הולכים לאירועים אלא אם כן אין ברירה, ואז אני כל הערב עצוב כי המתנה בשבילי היא חתיכה מחיי היומיום שלי. מכרתי את הרכב הקודם כשהבן התחתן כי רציתי לתת לו מתנת חתונה, וקניתי רכב זול, שמשמש לעבודה ולקניות בשוק.

 

"אנחנו לא יוצאים, לא נוסעים כמעט מחוץ לעיר, ואני מחשב את הוצאות הדלק כל הזמן. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. בגיל 51 , אחרי חיים שלמים של עבודה, אני מחוץ למעגל, ואני לא ישן בלילות ממחשבות מה יקרה אם זה יימשך".

 

 

"כשהבן הקטן הציע להפסיק ללמוד כדי לתמוך בנו, וכשעובדת מהרווחה בעירייה התקשרה לשאול אם להכניס אותנו לרשימה של מקבלי סל מוצרים לשבת מעמותת ‘לתת'".

 

 

מאיה, אקדמאית בת 35 מדרום תל אביב, נשואה ואם לילד בן שנתיים, לא עובדת כבר שנתיים והמשפחה חיה ממשכורת אחת, של בעלה, בגובה 8,000 שקלים ברוטו ומעזרה מההורים. "עבדתי בתור מדריכת יישום, אבל מיום שנולד בני אני לא מוצאת עבודה בתחום או בתחומים אחרים, והמקומות שמעוניינים להעסיק אותי מציעים לי סכום שלא מכסה את עלות הגן, הצהרון והנסיעות שלי. התייאשתי", היא אומרת.

 

 

"לא ככה דמיינתי את החיים שיהיו לי. עשיתי הכל לפי הספר: צבא, אוניברסיטה, עבודה, חתונה, ילד. יצאתי לחופשת לידה בידיעה שלא אוכל לחזור אחריה למקום העבודה בגלל הדרישות, אבל הייתי בטוחה שאמצא עבודה אחרת שתאפשר לי לקחת אותו לגן בבוקר ולחזור בארבע, אבל לא מצאתי. אני יודעת שאני צריכה להפסיק להתפנק ולשקול לעבוד במשק בית, אבל אני עוד לא מסוגלת.

 

"אני פוחדת לספר כמה קשה לי. חברות שלי מבקשות שנצא, שניפגש. מה אני יכולה לומר להן? שאין לי יכולת להוציא אפילו 15 שקלים על קפה? לא הלכתי לספר או לקוסמטיקאית כבר שנתיים ולא קניתי שום בגד חדש. אני מחשבת כל אגורה, שוקלת לחזור לגור עם ההורים, ונלחמת לא להוציא את הילד מהגן".

 

מאיה מספרת שבאופן אבסורדי, אחד הדברים הקשים מבחינתה במצב החדש שאליו נקלעה הוא שהיא נאלצה להפסיק להתנדב ולתרום. "פעם היינו תורמים כל חודש לאחת העמותות המסייעות לנזקקים", היא מספרת, "היום אני הנזקקת. אני הולכת לסופר, רואה את המתנדבים שאוספים מצרכים למשפחות נזקקות, ובא לי לצרוח - ‘זו אני!'".

 

 

"זה שאחותי הקטנה, שמבינה מה קורה, מגיעה לקחת אותי לקניות בסופר על חשבונה".

 

בניגוד למאיה, מיכאל המתגורר סמוך לתל אביב דווקא עובד במקצוע שלו, ולא רק זה - הוא מרוויח שכר מכובד, הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק. מיכאל, גרוש ואב לשלושה, עובד כמנהל פרויקט בחברת תוכנה ומרוויח 13 אלף שקל ברוטו, כ-10,000 שקל נטו, שמתוכם 4,500 שקלים הולכים לתשלום דמי מזונות.

 

לפני כחודשיים, בגיל 45 , חזר לגור עם ההורים. "על פניו אני סיפור הצלחה", הוא אומר, "אני עובד בחברה גדולה, מרוויח שכר טוב יחסית. אבל הגירושים סיימו את הפרק הזה בחיים שלי. שכרתי דירה וחייתי בצמצום עד שהבנתי שאין ברירה ואני לא מסוגל לשלם אפילו 3,000 שקל על שכירות ולעמוד במזונות, חשבונות ואוכל. זה לא נעים לחזור לגור עם ההורים - לא לחברים, לא להורים, וזה בטח לא תורם לדימוי העצמי שלי. זה השלב האחרון, שבו כבר צריך להיפטר מהבושה.

 

"כולם יודעים שאם חזרת לגור עם ההורים, מצבך קשה. אני לוזר. אני לא קונה בגדים, וקולגה בעבודה אפילו הצביעה על זה שאני לובש שוב ושוב את אותם בגדים. אני לא יוצא למסעדות, חוץ מכשהילדים מבקשים, והם לא מבקשים. הם מבינים שאין ממי לבקש. חזרתי להורים כדי שאת הכסף שאני חוסך מהשכירות אוכל להשקיע בהם.

 

"אני לא רוצה שזו הילדות שתהיה להם - ביקורים אצל אבא בדירה מעופשת כשאי אפשר לבקש ממנו נעליים חדשות, כשאי אפשר לצאת לסרט או ללכת לחוג, שלא לדבר על יישור שיניים, קייטנות או מסיבות בר מצווה. אני גם לא יוצא לדייטים. אין לי מה להציע לבחורה. מי תרצה גבר במצבי? בעבודה לא יודעים עד כמה המצב גרוע, ומדי פעם מנסים לשדך לי מישהי, אבל אין סיכוי. הייתי במעמד הביניים, וזה נגמר בבת אחת. איך אני אמור להסביר את זה?"