מלון "עדן" ז"ל בנהרייה, אמצע שנות השמונים. בילוי מבוגרים סוער בלובי, צעקה אחת של "בינגו!" וההורים שלי עולים לחדר עם הזכייה המיוחלת - בקבוק שמפניה עם עיטורי זהב, שישב אצלנו על המזנון בסלון, כמו היה פסלון האוסקר בביתה של מריל סטריפ. כמעט עשור עמד שם הבקבוק הנוצץ, מביט עלינו ואנחנו עליו חזרה. מדי פעם, אחד מהוריי היה מסנן לעברו: "כשיהיה אירוע מיוחד, נפתח אותך". ותמיד כשהגיע אירוע מיוחד, חשבנו שאולי הוא לא מיוחד מספיק. בכל זאת, "מואט ושנדו ברוט אימפריאל", השמפניה הרשמית של מואט ושנדו מאז 1869, אינה משהו שצריך לבזבז על "סתם" בת־מצווה, יום הולדת לסבתא, ואפילו לא על חגיגת 25 שנות נישואים.
את הסיפור הזה אני מספרת לפייר לואי אראוד, מנהל הפיתוח העסקי של "מואט ושנדו", שהגיע ארצה לשלושה ימים צפופים, לרגל חגיגות 150 שנה למותג השמפניה הנמכר ביותר בעולם. אראוד, בן 39, גדל בפריז וחי היום בשמפיין (תיכף נגיע לזה), כמעט בן גילי. ואולי זו הסיבה שהוא צוחק מתוך הזדהות
בעקבות הסיפור על השמפניה הראשונה שלי, ואומר שאצלו בבית זה היה בדיוק אותו הדבר. הפתעת אותי עכשיו. הייתי בטוחה שאצלכם, הצרפתים, שותים שמפניה כבר מגיל הינקות. "זה תלוי במעמד. יש אנשים שיכלו לאפשר לעצמם שמפניה פעם, פעמיים בשנה, ויש כאלה - בכל יום. ואכן, בהשוואה ליינות אחרים, ההורים שלך ושלי שמרו את בקבוק השמפניה לאירועים מיוחדים, אבל הם בכל זאת לא פתחו אותו בשום אירוע, אלא חיכו וחיכו. בדור שלנו, לשמחתנו, זה כבר אחרת. אנשים לא שומרים למחר מה שאפשר היום. בין אם היה לו יום טוב או יום רע, בן דורנו אומר לעצמו: אני רוצה ליהנות מהחיים ולפתוח את הבקבוק שיש לי במקרר, כי החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם".
סימן להצלחה
שמפניה נחשבת כסימן להצלחה. המיתוג שלה, שמתקשר תמיד לחברה הגבוהה, לסטייל (עם כוכבים נוצצים כרוג'ר פדרר וסקרלט ג'והנסן), לניצחונות (מיד נגיע לנפוליאון) ולמסיבות, עלול היה ליצור איזשהו ריחוק אצל הישראלים, שאוהבים לחגוג בעממיות, במובן הטוב של המילה. אלא שהישראלים הצליחו להפתיע גם את החברים משמפיין בתרבות השתייה המתפתחת, בשמחת החיים ובאהבת החגיגות, גם אם נופלים להם מעל הראש כמה טילים.
אראוד: "אני מסתובב בישראל זו הפעם השלישית, ומה שאני רואה בה זה אנשים שצמאים לחיים, שרוצים לחלוק. אנשים פה אוהבים לחגוג ולשמוח, ותל אביב היא עיר נפלאה". ישראלים גם אוהבים לדבר על כסף ופחות אוהבים לשלם הרבה. שמפניה היא עדיין עסק יחסית יקר, בוודאי בניגוד למוצרים המבעבעים השונים בשוק.
איך אתם מסבירים לנו ששמפניה אינה קאווה, למשל, ושכל לגימה מצדיקה את ההשקעה?
"תראי, אנשים מבוגרים מספיק כדי לדעת מה טוב עבורם. אנחנו רוצים לחלוק את החוויות שלנו, את ההנאה שלנו, את הטעמים החדשים שאנחנו מייצרים ולשבת איתך עכשיו כמה שעות טובות כדי להסביר לך בדיוק מה ההבדל בין שמפניה לבין יין מבעבע, ולמה דווקא השמפניה הזאת טובה יותר מכל שמפניה אחרת. מכיוון שאין לנו את הזמן הזה, אני רק יכול לומר שיין מבעבע אפשר ליצור בכל רחבי העולם. יש כמה טכניקות ייצור מאוד פשוטות ומרגע הביקבוק, בתוך כמה דקות יש יין מבעבע. אבל לשמפניה לוקח שלוש שנים עד שהיא נכנסת לבקבוק, ויש השקעה ועבודה רבה על כל בקבוק ובקבוק". ובכל זאת, בקבוק שעולה בין 190 ל־240 שקל הוא לא זול.
"מחיר הוא תוצאה של העדפה. אבל אנחנו לא מדברים על מחיר כמו שאנחנו מדברים על ערך, על ההנאה שלנו מהשתייה כצרכנים. מה שאנחנו מקבלים בסופו של דבר כערך מוסף. אם תרצי לגרום אושר למישהו, תתני לו ארנק במתנה או טבעת. זה אולי יהיה יותר יקר, אבל אם תביאי ליום הולדת 40 שמפניה, שאת לא שותה בדרך כלל, גם מי שמקבל אותה יבין שיש פה משהו מיוחד. את רוצה לעשות את זה גדול מהחיים. אם אני מציע לך נישואים - ולא אעשה את זה הלילה - אז אפתח את הבקבוק הזה. את צריכה להכניס את המילה נגיש בקונטקסט הנכון".
לצערי, פייר לא הציע לי נישואים, אבל זה לא מפתיע שחבל שמפיין הוא לא רק מונח רומנטי שגורם, רק מגלגול שמו על השפתיים, לרצות לצאת לפיקניק או להתחתן בו. מדובר במחוז קטן בצרפת (רק שעה נסיעה מפריז!) עם אקלים מאוד מיוחד, נופים ירוקים ובית הגידול הרשמי של השמפניה. אגב, אם תהיתם, זו המכונה בשמה הרשמי "שמפניה" - מיוצרת רק בחבל שמפיין.
"מאוד ורסטילי"
למותג "מואט ושנדו" יש היסטוריה ארוכה עוד משנת 1743, כשמר קלוד מואט, שהיה סוחר יין, העביר את היין שלו משמפיין לפריז, בתקופת מלכותו של לואי ה־16, שהיה חובב שתייה. זה הוביל ל"טרנד" בקרב אנשי החצר והאריסטוקרטים, של שתיית שמפניה ומסיבות חשק. גם מדאם דה פומפדור, המאהבת המיתולוגית של מלך צרפת, הייתה חובבת שמפניה ידועה, ואראוד אף מספר לי שאחד המשפטים המשעשעים שהיא אמרה היה בנוסח האמירה שמוכרת כיום יותר בהקשר של רוסים ווודקה: "אין אישה לא יפה, יש פחות מדי שמפניה". "מואט אימפריאל" קיבל את שמו דווקא מנפוליאון, שחגג את ניצחונותיו בשתיית שמפניה.
"עם השנים, החזון היה לשתף את הקסם של מואט עם העולם", ממשיך אראוד. "וכדי שזה יקרה, צריך להפוך את המוצר לנגיש. זה לא אומר שזה קל לייצר אותו, אבל קל ליהנות ממנו - מארוחת הבוקר ועד אמצע הלילה. הוא מאוד ורסטילי". אגב, "מואט ושנדו" התמזגו עם "הנסי קוניאק" בשנת 1971 ועם "לואי ויטון" בשנת 1987, והפכו ל־LVMH, אחד התאגידים הרווחיים ביותר בעולם. בחברה לא אוהבים לדבר על מספרי בקבוקים, אלא מעדיפים להסתפק בנתונים אמורפיים אך מחמיאים: "בכל דקה באיזשהו מקום בעולם, נפתח בקבוק של 'מואט ושנדו', ואני חושב שזה אומר הכל", מציין אראוד.
אולי אני צעירה מכדי להתרפק על נפוליאון, אבל אני קשישה מספיק בכדי לזכור את הסצנה האלמותית בסרט "אישה יפה", בה אדוארד, הלא הוא ריצ'רד גיר, מזמין שמפניה ותותים לסוויטה המפוארת, ומנסה ללמד את ויוויאן היצאנית (ג'וליה רוברטס) את סודות ההנאה מאוכל בסטייל.
אפרופו שיעור בקולינריה גבוהה, זה הרגע במהלך הראיון שבו אני מבקשת מהאורח להתחיל את מסע הטעימות שלנו. שישה בקבוקים עומדים על השולחן, ולא נעים לי לעשות את מה שהוריי עשו ל"ברוט". כהכנה לטעימה, אני מיד מקבלת שיעור קצר בפתיחת בקבוק שמפניה: 6 סיבובים מדויקים של חוטי המתכת, לחיצה קטנה, והרעש הכל כך מוכר ומשמח נשמע בחלל החדר.
אראוד מספר שגם אם ההיסטוריה של צרפת לא הייתה פשוטה לאורך השנים, "עדיין הצלחנו להפוך את 'מואט ושנדו' למיוחד, לסמל לניצחונות. הסיפור שלנו התחיל בחגיגה של ניצחונות וכך זה נשאר לאורך ההיסטוריה. הפעם הראשונה שבה שברו בקבוק שמפניה על אונייה כסגולה להפלגה מוצלחת הייתה בניו יורק, במאה ה־18, ומאז זה הפך למסורת".
איך שומרים על אחידות בטעם?
בפרט על מותגי הווינטג' הקלאסיים עם הטעמים הכל כך מוכרים לאורך השנים. הרי טרואר (מכלול התנאים הסביבתיים המשפיעים על התוצרת החקלאית) הוא דבר אחד, אבל שינויים אקלימיים דרמטיים הם לא משהו שאפשר לשלוט בו.
"את צודקת, האקלים השתנה, ואכן, 'מואט ושנדו' הוא מוצר שתלוי בתוצרים שמתחילים אצלנו בכרמים. לפעמים, יש לנו בציר נפלא ולפעמים זה סיוט. המפתח שלנו הוא קודם כל לשמור על איכות. לגבי אחידות בטעם, הסוד הוא בבלנדים. אגלה לך שגם אם יש בצירים פחות טובים, כדי להגיע לתוצאה האחידה אנחנו משתמשים בבלנדים מעונות קודמות. זו עבודת מעבדה מאוד מדוקדקת. הטרואר שלנו אמנם נפלא, אבל התוצר הסופי תלוי בהרבה מרכיבים. העקביות שלנו והחזון הוא ליצור את אותו הסגנון, גם אם אנחנו מערבבים בלנדים עם כמה בצירים".
כמה אנשים עובדים על זה?
"יש לנו 10 ייננים שעובדים יחד, שמייצרים בסופו של דבר את אותו הטעם. וזה הרבה יותר קשה, מבחינתי, מאשר ליצור את סדרת הווינטג', נניח, שהיא מאוד נוסחתית. בשאר התוצרים יש חופש פעולה. אחד לוקח בלנד מבציר ייחודי מאוד, ואחר שם את כל הרגש שלו והיצירתיות שלו במה שהוא מוצא באותה שנה. אין חוקיות לבלנדים, אבל בסופו של דבר, הוא צריך ליצור 'מואט ושנדו' כמו שכולנו מכירים, וזה האתגר האמיתי. הסוד הוא לעבוד לפי הרגש ולא לפי הפחד".
ג'וב חלומי
אראוד נמצא ב"מואט ושנדו" כבר 10 שנים, וכשאני שואלת אותו איך זה לעבוד במקום חלומי כזה, הוא אומר שיש אומנם הרבה לחץ, אבל כן - גם הרבה הנאה. "יש תמיד הרבה דברים שצריך לעשות, אבל כשאני פותח בקבוק, חדר הישיבות נעלם", הוא מספר. "אנשים מתחילים לחייך ונהיים לחברים הכי טובים, כך שהעבודה היא לא באמת קשה".
ואיך משמרים הובלה בשוק שנוטה כל כך לאופנות?
"הסוד הוא קודם כל לשמור על ערכי המותג. כלידר, צריך להביא בחשבון שכל אחד רוצה לתפוס את מקומך. לכן, חשוב כל הזמן לחדש. היינו הראשונים להמציא מעבדות מיוחדות שמנצחות על כל התהליך, מבציר ועד לשמפניה בבקבוק. אנחנו כל הזמן מנסים למצוא דרך לשפר את איכות המוצר. אנחנו חושבים שמסורת וחדשנות זהו שילוב נהדר. צריך להביא מודרניות למסורת. כך נוצר מוצר מנצח לאורך זמן וכך שומרים על ההצלחה".
אז מה צריך כדי לגרום למדינה במזרח התיכון להתקרב לסמל האירופי־קלאסי הזה?
"מה שמיוחד פה זה המשפחתיות, השיתוף, השמחה, החביבות. זה משהו שמאוד ספציפי לישראל. יש לכם בדיוק מה שצריך כדי להפוך את השמפניה למקובלת בכל בית בישראל. אנשים צריכים לשנות את הקונספציה שלפיה שמפניה היא רק לאנשים מבוגרים"