אז אומנם נבחרת ישראל לא הגיעה למונדיאל ולא ברור מתי תגיע, אבל הישגים ישראליים מרשימים בזירה הבינלאומית יש לנו, וכן, האחרון שבהם, לפחות זמנית, גם נוגע למונדיאל.
את השם טל זגרבה אולי לא הכרתם, אבל הבמאי בן ה־33 כבר סוגר קריירה מרשימה של כמעט עשור בתחום הבימוי, בעיקר מעבר לים, וכן, הוא הישראלי הראשון שזכה לביים את הפרסומת העולמית של חברת פרינגלס, שמשודרת ברחבי העולם (בשלוש גרסאות שונות) במהלך המונדיאל הנוכחי.
על הפרסומת שצולמה בשלוש וריאציות - אירופית, אסייתית וכזו המתאימה לקהל בעולם הערבי - עמלו במשך כמה חודשים זגרבה וצוות בינלאומי. היא צולמה בקיץ האחרון בבנגקוק בשיתוף משרד הפרסום אוגילבי, וצולמה על ידי הצלם אנדרו סטרוברידג', שעבד בין היתר עם בתי האופנה המובילים ווג וגוצ'י.
עד כאן מרשים, אבל אין ספק שההישג של זגרבה, שבכלל התחיל את דרכו כתסריטאי, מרשים עוד יותר.
לפני שנספר את סיפור סינדרלה של זגרבה בזירה הבינלאומית, נדבר קצת על האודישנים לפרינגלס, שהצליחו להוציא את הנשמה אפילו לבמאי ששיחה איתו מעוררת את הרושם שמדובר באדם הרגוע ביותר עלי אדמות.
נגד השעון
"תהליך הקבלה לסיפור הזה ארך כמה חודשים. הסוכנות שלי בעצם הציעה אותי כבמאי ברגע שפורסמה הצעת העבודה, ואיתי הגישו הצעות לפחות עוד עשרה במאים שונים. בכל שבוע, כשעברתי עוד שלב ועוד שלב, חיכיתי לתשובה, ואז היה צריך לכתוב עוד תוספת. אני חושב שרגע לפני השלב האחרון, שבו התקבלתי סופית, היה לי קובץ הפקה ביד של לפחות 100 עמודים".
הם רצו לדעת ממש כל פיפס?
"ממש ככה. בכל עמוד צריך להיות כתוב בדיוק איך זה נראה, מה לובשים, לא משאירים שום מקום לדמיון. שולחים להם סטורי בורד של כל פריים ופריים. ורק אחרי שהם נותנים את האור הירוק, מתחיל הדבר האמיתי, שגם הוא אתגר בפני עצמו".
אני מניחה שתקציב לפרסומת כזאת נותן חופש יצירתי לא נורמלי.
"קודם כל, את הפרסומת היינו צריכים לצלם בכמה גרסאות, מכיוון שהיא משודרת בכמה טריטוריות, אבל היינו נגד השעון כל הזמן. כן, תקציבי הפרסום בלתי נתפסים, וזאת בהחלט הפקה בסדר גודל של משהו שלא עשיתי עד היום.
בכל פעם יש הערות מהלקוח ולפעמים מתחילים מהתחלה, ואנחנו גם נפלנו על סופה טרופית ששיבשה לנו קצת את ימי הצילום, כך שאתגרים לא היו חסרים. אבל בסופו של דבר מה שפחות חשוב פה הוא התקציב. כן חשוב להם שניתן מעצמנו מבחינה יצירתית, שנגיע עם חזון וכמובן בסופו של דבר שהלקוח יאהב את התוצר, אבל יש פה דגש גדול מאוד על היצירה".
עד כמה היה מלחיץ לקבל את ה"כן"?
"אני חווה לחץ כריגוש. למשל, אני גולש, ובגלישה אני יכול לחפש את המקום שבו אני רוצה לשבת כדי לתפוס גל שהוא על שבירה גדולה או על שבירה קטנה יותר והוא נוח יותר לגלישה, ואני תמיד מחפש את הגלים הגדולים - אפילו מרגש אותי לראות את האתגר וללכת לקראתו. אז הלחץ יכול להיות מספק ויצירתי. ובעצם בקיץ האחרון הגיע פרינגלס. משום מקום, מבחינתי, זאת אבן דרך בקריירה שלי, זה אירוע־על. מונדיאל הוא משהו באמת גדול".
את הקריירה שלו החל זגרבה (33) כתסריטאי וכספן. "בשעות הערב כתבתי תסריטים, ובשעות היום עבדתי במספנה, אחרי שהשגתי רישיון סקיפר, ומזה התפרנסתי. כתבתי בעיקר לתיאטרון פרינג' להצגות בצוותא ובתיאטרון תמונע, ודי חיפשתי את עצמי בתחום".
הוא סיים את שירותו הצבאי כעיתונאי בעיתון "במחנה", אף שיועד לגדולות, וכולם סברו שהוא יהיה ב־8200, אבל הוא ידע שהוא רוצה רק לכתוב, אך לא ממש ידע מה.
בין הומור לשחור
"במקביל לכתיבה לתיאטרון נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל עזבתי אחרי שנה, כי הלימודים היו תיאורטיים לי מדי, וכבר בער לי לעבוד", אומר זגרבה.
אז הוא הגיש תסריט לקרן החדשה לקולנוע במסגרת קול קורא לסרטים של עד חמש דקות ושכח מזה. יום אחד הוא קיבל טלפון שזכה במענק קטן אך מכובד ביותר של עשרת אלפים שקל. "האמת היא שלא ביימתי מעולם, ולא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם זה, אבל אמרו לי שאם אני לא מנצל את הפרס, הוא עובר למישהו אחר. אז לקחתי את זה".
בעזרת חברים מהלימודים (אחת מהם, מפיקת הסרט, היא עטרה פריש, שאחראית לסדרה "המפקדת") ואפס ידע בבימוי הוא לקח את התקציב המועט ויצר את "הומור", שנשלח לכל מיני פסטיבלים בחו"ל משאריות התקציב שקיבל מהקרן ועוד כמה חסכונות שהיו לו מהספנות. למרבה המזל, הוא זכה כבר בהזדמנות הראשונה בפסטיבל לקולנוע עצמאי בצרפת בקטגוריית הסרטים הקצרים במקום הראשון, ולימים זכה הסרט גם בפסטיבל הסרטים של ניו יורק.
עוד לא התחלת קריירה בארץ, ואתה כבר כוכב בינלאומי?
"זה לא בדיוק ככה. מצד אחד, נכון, זה היה מאפס למאה. מצד שני, ממסיבות שמצאתי את עצמי בהן ליד איתן הוק וריצ'רד גיר פתאום חזרתי הביתה וניסיתי להבין ממה אני מתפרנס, וזאת הייתה נחיתה קשה על הקרקע".
כי לא חיכו לך פה?
"לא ממש. היה לי מזל של מתחילים, כי פתאום הגעתי, מצאתי את עצמי מול כולם, וסבבה, היה סרט. אבל הירידה מהוליווד לפה היא מטלטלת. מנגד, יש בה גם איזושהי הזדמנות. ואני אמרתי לעצמי שאני צריך להבין עכשיו איך אני מצליח לחזור לסטים כמה שיותר מהר, והדרך הייתה קליפים. חשבתי לעצמי שאביים קליפ לאומן, כי יש לו אינטרס שהעבודה תהיה טובה ואיכותית ותצא מהר, לא עוד שנים".
ההימור עם הקליפים עבד, ועד מהרה הוא החל לעבוד עם אומנים, כגון הדג נחש, אינפקטד משרום ואסף בורגר. בהמשך עבד גם מעבר לים עם אומנים צרפתים, עד שבשנת 2016 הוחתם על ידי הסוכנות הבינלאומית Great Gun, המייצגת בין היתר את הבמאים של "מראה שחורה" ו"משחקי הכס", ותחת המטרייה שלה כבר זכה בפסטיבל קאן בפרס היוקרתי Young Director Award ובהמשך בפרסים בינלאומיים נוספים, בהם מדליית כסף וארד בתחרות פרסי הפרסום של New York Awards.
כמו כן, הוא ביים פרסומות לאורך הקריירה שלו, וכמה מהן הפכו לוויראליות במיוחד, כמו הפרסומת לסמסונג, לשוופס לוולוו ולמקדונלד'ס.
כשאני מנסה להבין מה סוד ההצלחה שלו, הוא עונה שהוא מעולם לא עבד על שני פרויקטים במקביל, גם כשלא הייתה לו פרנסה יציבה. "כל מה שאני לוקח אני חי אותו 24/7, וזה לטוב ולרע כנראה".
איך מתמודדים עם הצלחה שנראית מטאורית? זה קצת מזל של מתחילים, כמו שאמרת, מאפס למאה - זה לא מפחיד?
"זה לא קרה מיד, אלא בתהליך של שלוש־ארבע שנים בעצם. את "הומור" ביימתי בגיל 25, והחתימה בסוכנות הייתה קצת לפני גיל 29. אז נכון שזה קרה בגיל מאוד צעיר, אבל בזמנו כל יום היה כמו שנה, כי 'התאבדתי' על פרויקט, ואז גם לו לקח זמן עד שיצא לאור. אני חושב שהתקופה ההיא הייתה מאוד מחשלת עבורי, ובה למדתי אורך רוח מהו".
גומר את החודש
כשאני אומרת לו שהוא סיפור סינדרלה, הוא לא באמת חושב כך, אבל מודה שמאז החתימה על החוזה עם הסוכנות הבינלאומית נהיה לו יותר שקט נפשי, והקולות שאז בזמנו תהו איך הוא הולך לגמור את החודש מעבודה כתסריטאי או כבמאי קליפים מתחלפים באיזושהי רגיעה.
"זאת הפעם הראשונה שבעצם הבנתי שיש לי בית ליצור בו, כי עד אז אומנם יצרתי מתוך השראה ואהבה, אבל אף פעם לא ידעתי אם זה טוב, איך זה יתקבל, אם יש לזה מקום בחוץ, איך זה יהדהד ועד כמה זה בכלל ראוי. יצרתי מתוך רפלקס, וכאן פתאום הבנתי שיש לי לראשונה בית בינלאומי שבאמת מאמין ביצירה שלי".
אתה חי פה או שם?
"היו לי תקופות מעבר לים, אבל אני בעיקרון חי בארץ. כרגע אני ביפו. בעוד עשרה ימים אני טס לעבוד על פרויקט סודי בלונדון. אבל בגדול אני פה - החברה שלי פה, הדירה שלי פה. אבל אני אוהב את המרחבים שהעבודה הזאת מאפשרת".
עדיין יוצא לך לעבוד בישראל או שזה קטן עליך?
"מה פתאום קטן עליי! אני אוהב מאוד לעבוד בישראל ועדיין עושה לפעמים פרויקטים כאן. מבחינת קריאייטיב, רעיונות ותעוזה, ישראל נמצאת על המפה הבינלאומית. ההבדל היחיד הוא סדר הגודל של התקציבים. בשנים האחרונות ישראל התחברה מאוד לעולם. העולם הוא כפר גלובלי, ואני רואה עבודות של במאים גדולים ועבודות מטורפות של במאים ישראלים, ואני אומר לעצמי: 'אנחנו נותנים בראש'".
היו לך כישלונות?
"אני לא חווה את המסלול הזה בצורה דיכוטומית של הצלחה וכישלון, כי בסופו של דבר כל פרויקט אני יכול לפרק לרגעים שאמרתי: 'וואו, איך פותרים את זה?', ובסוף פתרנו את זה. ברגעים קשים אני יודע שאסור לי לעצור או להיכנס לפאזה שבה אני אומר: 'אין לי איך לפתור את זה' או להיות חסר אונים. אני חייב לפעול.
כשהלוחות הטקטוניים האלה זזים, תמיד יש איזושהי פרצה. אפילו פה בפרינגלס עבדנו נגד השעון, ופתאום התחילה סופה מטורפת והיינו חייבים לעשות משהו, אחרת היינו מאבדים את הפרסומת, את הפרסום, את השעות היקרות. אני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד במצב שאין לי פתרונות, כי כל העיניים עליי, כל התקציב הזה עליי. אז זה רגע מאוד קשה שבו אני אומר לעצמי: 'איך נצא מזה?', ואני יוצא מזה".
מישהו פעם אמר לי שהצלחה בעיניו היא כשהוא יכול לומר "לא" לפרויקטים. גם אתה מרגיש כך?
"כשאני נכנס לפרויקט, חשוב לי החופש היצירתי: 'קיבלתי את התסריט שלכם, ואם אתם רוצים אותי בפרויקט הזה, אני צריך את החופש היצירתי שלי'. אני צריך שיאפשרו לי לעשות מה שאני רוצה, אבל תמיד הייתי כזה. אני חושב שמי שמרגיש שהוא רוצה לעשות את הקטע שלו, אבל משותק מתוך צורך לרצות לקוח או אנשים, הוא מסונדל. לי לא אכפת לוותר על פרויקט, אם אני מרגיש שאין כימיה ביני לבין הלקוח".
מה השאיפות שצריך למלא לפני גיל 40?
"האמת היא שאני לא מתכנן תוכניות ובעיקר נותן לחיים להפתיע. אחרי שמגיפה עולמית מכה בנו, אנחנו מבינים שצריך לזרום ולתת לדברים לקרות. כשעבדתי כבמאי קליפים ולא ממש הצלחתי להתפרנס כמו שרציתי, הבנתי שאני מתקרב לגיל 30 ועובד קשה מאוד על הפקות, אבל לא מצליח לייצר רווחה כלכלית.
כבר חשבתי לעשות הסבה מקצועית, ואז הסרט התקבל לברלין והגיעה עוד זכייה משום מקום. וכך, כמו שקרן חדשה מגיעה משום מקום ומוציאה אותי מהמספנה, תמיד לחיים יש דרך לשלוח לנו חבל הצלה, אז אני תמיד מעדיף לזרום ולראות לאן הם ייקחו אותי, ואני בעיקר סקרן לראות מה יילד יום".