עולם היין: רשמים מביקור בפרו-ווין, אירוע היין הגדול בעולם

ששת אלפים מציגים מ־61 מדינות ברחבי העולם הגיעו השנה ליריד היין והמשקאות החריפים ProWine שנערך במרכז הירידים העצום של דיסלדורף שבגרמניה, ואירח לשלושה ימים עמוסים לא פחות מ־49 אלף איש מ־141 מדינות.

באופן מסורתי, כפי ששיתפו אותנו מארגני התערוכה, איטליה הייתה המציגה הגדולה ביותר גם השנה עם כ־1,500 יקבים, אחריה צרפת עם כ־950 יקבים, ובמקום השלישי ספרד שממנה הגיעו כ־700 יצרנים. ישראל הסתפקה בנוכחות צנועה של שלושה יקבים בלבד: יקב רמת הגולן, יקב הרי גליל ויקב רקנאטי שהציגו בביתן משותף, תחת הכותרת "צפון ישראל".

לצורך ההשוואה, מקפריסין השכנה הגיעו לדיסלדורף 14 יצרנים. אפילו מלבנון הגיעו 10 יקבים. הייתה שם גם מזקקה ישראלית אחת: מילק אנד האני, שבחלוף כמה ימים תדהים את העולם כשתזכה באוסקר של עולם הוויסקי, אבל בינתיים התמקמה באולם שהוקדש לכ־120 יצרני קראפט בתחומי התזקיקים, הבירה והסיידר.

איפה הממשלה?
"רוב היצרנים מסובסדים, "ישראל כלום!" אמר לי מנכ"ל יקב רמת הגולן, אסף בן דב, כשביקשתי ממנו הסבר לנוכחות הישראלית הצנועה. "אני רוצה לראות כאן את כל היקבים הישראליים הטובים", הוא הוסיף. אלא שבלי תמיכה ממשלתית בהוצאות ההשתתפות שכוללות, מעבר לעלויות הביתן עצמו, גם הוצאות טיסה ושהייה של אנשים ושל בקבוקים, זה בלתי אפשרי. כמו שזה נראה כרגע תמיכה שכזו לא עומדת על הפרק.

ישבתי עם אסף ועם ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקב רמת הגולן, במתחם מגודר, שבו התקיימה הענקת הפרסים הראשונים בתחרות היין "מונדוס ויני". התחרות עצמה התקיימה שלושה שבועות קודם לכן בגרמניה בהשתתפות 7,500 יינות מרחבי העולם. יקב רמת הגולן זכה באותה תחרות בשבע מדליות זהב ובמדליית "גרנד גולד" אחת עבור "רמת הגולן ירדן מלבק 2019", שהוכתר כיין הישראלי הטוב ביותר בתחרות. יקב הרי גליל "הסתפק" בשלוש מדליות זהב מכובדות בהחלט.

כמו השתתפות בירידים, גם ההשתתפות בתחרויות יין בינלאומיות לא מתבצעת על בסיס מקום פנוי או רצון טוב. התחרויות הן מיזמים עסקיים לכל דבר ועניין והיקבים המתחרים הם מקור ההכנסה העיקרי שלהן.

"כמה אתם משקיעים בתחרויות האלה?" שאלתי את אסף, בזמן שהכרוז עבר בחגיגיות בין הקטגוריות השונות, כמה וכמה מהן נראו כאילו הומצאו במיוחד לצורך הגדלת כמות הפרסים, וחילק את תעודות הזכייה למשתתפים, שחלקם רטט מהתרגשות וחלקם אפילו לא טרח להגיע לטקס.

"כמה מאות דולרים לבקבוק", הוא השיב. "ומה יוצא לכם מזה?" המשכתי לשאול, אחרי הכל, יקב רמת הגולן, ממובילי מהפכת האיכות של יינות ישראל מאז הוקם בשנת 1983 הוא לא יצרן שצריך להוכיח את עצמו והמקום שלו על מפת היין העולמית מבוסס היטב.

"האסטרטגיה שלנו היא ישראלית־בינלאומית. מגרש המשחקים שלנו הוא בעולם", הוסיף בן דב, באווירת התפקיד הקודם שלו - מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה. "30 שנה אנחנו מקבלים פרסים בינלאומיים וציונים גבוהים במגזינים כמו Wine Spectator, אנחנו מייצאים ל־39 מדינות, וזה פרס אחד מתוך כמה מאות פרסים שמחזק את האסטרטגיה הבינלאומית שלנו".

המדליה מושכת

לדברי יעל גיא, מנהלת המכירות והשיווק הבינלאומי של היקבים רמת הגולן והרי גליל, שהשתתפה ביריד בפעם ה־11, האנשים שמגיעים לביתן הישראלי נחלקים לשלוש קטגוריות: לקוחות קיימים, יבואנים, משווקים ומפיצים, שבאים על בסיס קבוע כדי להתעדכן ולערוך פגישות עסקיות שבהן מושקע עיקר הזמן שלה ביריד, מנהלי תחום יין במסעדות ובמלונות וקניינים של רשתות שיווק, שמגיעים לאתר יינות מעניינים ולהתעדכן, וסטודנטים, עיתונאים ואנשי יין שבאים ללמוד ולהכיר את היינות מישראל.

היריד לדבריה הוא מאוד מוכוון עסקים, אבל יש בו גם חלק נכבד של לימוד והכרה של עולם היין הישראלי. ומה עם המדליות? 11 המדליות, שבהן זכו המציגים הישראלים בתחרות מונדוס ויני, היוו לדבריה, מוקד משיכה נוסף לביתן הישראלי. מארגני היריד פרסמו את תוצאות התחרות ולא מעט אנשי יין באו לברר איך שני יקבים ישראלים מביתן צנוע שכולל שלושה יקבים בסך הכל, גרפו כל כך הרבה פרסים.

כשהגיע תורו של יקב רמת הגולן לקבל את הפרס הגדול בטקס, שונפלד, האיש שמנהל את צוות הייננים הזוכה, כבר לא היה שם. הוא השאיר את הפודיום למנכ"ל ומיהר חזרה לביתן הישראלי, כדי לא להשאיר את הייננית טלי סנדובסקי ואת יתר אנשי היקב בודדים במערכה.

"אתם עובדים עם זני ענבים מקומיים?", שמעתי זוג גרמנים סקרנים שואלים אותו, אחרי שחזרנו עם הפרס. "המקור של הגפן הקדומה הוא באזור שלנו", הוא ענה להם בסבלנות, "לכן, בעצם גם זני הענבים הבינלאומיים שאנחנו עובדים איתם, הם מקומיים".

בהמשך, הוזכר בשיחה גם מחקר שהתפרסם בתחילת חודש מרץ במגזין המדעי "סיינס", שקבע כי מקורן של כל גפני היין בעולם הוא בישראל. "תענוג לפגוש איש כל כך צנוע שעושה כאלה יינות גדולים", אמרה לי אשת יין דרום אפריקאית, אחרי שיחה ארוכה עם ויקטור.

הגברת, שהגיעה לביתן הישראלי יחד עם נציגה של יצרן מדרום אפריקה שחולק עם יקב רמת הגולן משווק משותף בהולנד, חשבה כי "רמת הגולן ירדן גוורצטרמינר" הוא יין "מקסים", ש"רמת הגולן מרלו אלוני הבשן" מציג "יופי של פרי" ושהיא והחברות שלה חייבות לארגן לעצמן מתישהו ביקור בישראל.

מלחמת לבנון

חלק מהזמן הפנוי שנשאר לי החלטתי להקדיש לביקור אצל השכנים שלנו מצפון בביתן הלבנוני. בתחילת השנה שעברה, כשליוויתי את המשלחת הישראלית לתחרות המסעדות 50 BEST באבו־דאבי למדתי, על בשרי כמעט, שתושבי לבנון לא ששים להיפגש עם ישראלים, לכן הצגתי את עצמי מראש כעיתונאי מישראל ושאלתי אם זה בסדר שנדבר. נכון, זו לא העיתונות הכי חוקרת בעולם, אך מצד שני איני איתי אנגל.

עם היקב הראשון נחלתי הצלחה הודות למשווק הגרמני שלו, שלא עשה עניין מסכסוך בין שתי מדינות במזרח התיכון. דומיין דה טרבלוס, הוא היקב המסחרי הראשון בלבנון, שהוקם בשנת 1864, נמצא בגובה 1,600 מטרים מעל פני הים, עובד עם זני ענבים לבנוניים מקומיים לצד זנים בינלאומיים ועושה עבודה לא רעה, במיוחד עם יינות לבנים, וגם יופי של ערק. היינות האדומים מאוד הזכירו לי יינות בוטיק ישראליים מלפני כעשור.

שני יצרנים נוספים שניסיתי לפנות אליהם, מסרו לי באמצעות שליח שהם לא מעוניינים לשוחח איתי. "מה עם שאטו מוסר?" שאלה אותי יעל גיא, כשחזרתי לביתן הישראלי עם הפנים בין הידיים. "הם לא יעשו לך בעיות".

אז נכון, בעיות הם לא עשו, אבל האווירה הייתה קצת מתוחה. וגם היינות של היקב הלבנוני המוערך קצת אכזבו. נראה היה שלא בא להם לבזבז על עיתונאי מישראל את היינות הטובים באמת. חוץ מ"גאסטון הוסאר 2017", בלנד של קברנה סוביניון, סנסו וקריניאן, שהתיישן שנה במכלי בטון ושנה בחביות והיה נהדר.

אבל זו הייתה חוויה נעימה יחסית למה שעברתי באחד הביתנים הסיניים, שאליו ניגשתי לאחר לא מעט אזהרות מסע מבעלי ניסיון. הביתן נראה מקסים, המטעימים חייכנים, הבקבוקים יפהפיים והצילומים של אזורי היין הסיניים עוצרי נשימה.

מצד שני, לא הגעתי עד לדיסלדורף, כדי שסיני צעיר ואנרגטי יסביר לי בשיא האדיבות ובשיא הרצינות שיין לבן לא מיישנים בחביות, וכדי לגלות שמאחורי התוויות הנהדרות מסתתרים להם לא מעט יינות שמרגישים חובבניים. על פי לא מעט תחזיות, סין עומדת להפוך בשנים הקרובות גם למעצמת יין. לפחות על פי היינות שטעמתי, יש לפניה עוד דרך לא קצרה.

לפני סגירת התערוכה, בשעה שש בדיוק, הספקתי לעבור כמה חוויות מתקנות, באדיבותם של כמה ריזלינגים גרמנים וקצת סוביניון בלאן נהדר.

קיצור תולדות הזמן

שלושה ימים, שלושה חודשים ואפילו שלוש שנים, לא יספיקו לאדם הסביר כדי להתרשם מכל מה שיש ליריד האינסופי הזה להציע ואין כמו חשיפה לשפע כזה כדי להבין את הממדים הצנועים של תעשיית היין הישראלית.

למרות זאת, היינות מישראל והאנשים מישראל הצליחו לבלוט, עם פרסים בינלאומיים והרבה כבוד. עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אם במקום שלושה יקבים ישראליים היו מגיעים שלושים ואם במקום ביתן שמיצג את "צפון ישראל" היו מבקרי התערוכה נחשפים גם ליינות מהרי יהודה, מהנגב ומאזורי יין נוספים.

יקב רמת הגולן, לצד המשתתפים הנוספים מישראל, עשו אומנם עבודה מעולה גם עם היינות וגם עם הצגת הפנים הכי יפות של ישראל בעולם, אבל כל עוד הם ימשיכו לעשות אותה לבדם ועל חשבונם, היין הישראלי יישאר לא רק מאחורי איטליה צרפת וספרד, אלא גם מאחורי קפריסין ולבנון, במקום לגבש אסטרטגיה בינלאומית, להגדיל את השטח של ישראל על המפה של עולם היין. אחר הכל, יש לנו יתרון עצום: המקור של זני היין הבינלאומיים הוא כאן.