הזכות למות: האם המתת חסד היא פריבילגיה לעשירים בלבד?

לפני כחודש הלך לעולמו הקולנוען הצרפתי־שוויצרי ז'אן־לוק גודאר. הבמאי הצרפתי, בן 91 במותו, קיבל סיוע למות בשווייץ. האפשרות למות מבחירה בעקבות מחלה קשה הגורמת כאב וסבל בלתי פוסקים לאדם קיימת בשווייץ, שמאפשרת המתת חסד על פי חוק. מדובר רק במקרים המתקיימים בסיוע רופא, כאשר סובלים ממחלה קשה ובלתי ניתנת לריפוי ובתנאי שאין לרופא כל טובת הנאה מכך.

שווייץ אינה המדינה היחידה שמאפשרת זאת. חוק עם הנחיות מקדימות והמתת חסד נחקק בהולנד כבר בשנת 1995. מאז שנת 2002 המתת חסד אינה מעשה פלילי בבלגיה, ומאז 2014 ניתן לבצע אותה גם בילדים.

ז'אן־לוק גודאר ודאי ראה בתקופת חייו האחרונה כיצד הצרפתים מנסים שוב להצטרף לרשימת המדינות הקצרה שמאפשרת לכל אדם סובל לסיים את חייו באופן מבוקר ועם עזרה בלי לעבור על החוק. הצרפתים החלו להתעניין בהמתות חסד כבר ב־1970.

הנושא עלה וירד מהפרק ב־50 השנים האחרונות, וייתכן שהבשיל הזמן כדי שגם צרפת תצטרף לקואליציית מיתות החסד החוקיות. במהלך הקיץ האחרון עלו התבטאויות בנושא, גם זו של עמנואל מקרון, נשיא הרפובליקה. ועדה אזרחית שמתכנסת לדון בנושא צפויה לפרסם את מסקנותיה בעוד פחות מחצי שנה ולהשפיע בכך על החוק הצרפתי.

אתיקה של מוות

הוועדה המייעצת הלאומית לאתיקה בצרפת (CCNE) פרסמה באמצע חודש ספטמבר האחרון את המלצה מספר 139, העוסקת באפשרות לסייע באופן אקטיבי לאדם אחר למות. כך פתחה את האפשרות לשינוי החוק בצרפת בכל הנוגע להמתות חסד ולליווי שלהן. הצעד הבא הוא פרסום החלטות הוועדה האזרחית בנושא סיוע בהתאבדות והמתת חסד על ידי המועצה הכלכלית, החברתית והסביבתית.

הוועדה האתית חזרה לעמדה שפרסמה כבר ב־2013: "קיימת דרך אתית ליישום עזרה פעילה למות, אבל לא יהיה זה אתי לשקול שינוי בחקיקה, אם לא מובאים בחשבון אמצעי בריאות הציבור המומלצים בתחום הטיפול הפליאטיבי".

מאז שנת 1980 נושא המתת החסד בצרפת מעורר מתחים עמוקים ודעות אידיאולוגיות מנוגדות. אחרי דיונים בנושא מזווית חילונית, אינדיווידואליסטית ורפואית, הגישה למוות הפכה פוליטית, לאחר שנשיא צרפת התייחס לנושא - דבר שגרם לוויכוחים בחברה הצרפתית. בהיעדר מענה מוסרי או דתי שאין עליו עוררין החקיקה מנסה "למסגר" המתת חסד כדי למנוע פילוג ציבורי.

כרגע, על פי חוק, בצרפת המתת חסד אינה מותרת וגם לא סיוע למתאבדים. מאז 2 בפברואר 2016 חוק קלייס־לאונטי (Claeys-Leonetti) מאפשר הרדמה עמוקה ומתמשכת עד המוות לחולים שהדיאגנוזה הרפואית שלהם צופה מוות קרוב תוך כדי עצירת כל טיפול אחר. מעבר לכך, כיום קיים חוסר משפטי אדיר בצרפת בכל הנוגע להמתת חסד. אבולוציה של החוק בתנאים מוגדרים וברורים תאפשר, לדברי המצדדים בו, לכל חולה למות "חופשי, מואר ובהתכנסות מלאה".

אם כן, גודאר לא היה יכול לקבל עזרה ולמות "כחוק" בצרפת, אבל כמה שילם על היכולת לשלוט במותו? צרפתים שנוסעים לשווייץ ומסתייעים בעמותת DIGNITAS לצורך התאבדות בסיוע תרופות משלמים 8,000 יורו. המחיר שנע בין 7,000־11,000 יורו כולל בדיקות רפואיות מחייבות בשווייץ ואת שריפת הגופה, אך אינו כולל את עלות הנסיעה למדינת היעד ואת עלות שינוע המלווים, אם יש כאלה. כמו כן, התהליך כולל יצירת קשר עם הגורם המורשה במדינה ומילוי טפסים, שאליהם יש לצרף מסמכים רפואיים המפרטים את מצבו הרפואי של האדם המבקש למות.

הדוגמה של גודאר מפורסמת, אך בפירוש אינה היחידה, וחלק מהצרפתים שמאסו בנסיעות לשווייץ כדי לאפשר לעצמם את חופש הבחירה, גם לחולים ולגוססים שבהם, מנסים לקדם את העברת החוק. חלקם עייפו מהטיפולים הפליאטיביים (אלה שמקילים את הסבל על הגוססים ועל הסובלים מכאבים בלתי נסבלים שאין צפי מתי יעברו), ואחרי שב־50 השנים האחרונות התגברו על המכשולים האתיים, המוסריים, הדתיים והפוליטיים, נותר המכשול הכלכלי.

מחקר אקדמי שנעשה בנושא וכותרתו "לחשב את ערך הסירוב לכינון החוק של המתת חסד והתאבדות חוקית", שפורסם ב־Clinical Ethics, מדגיש את היתרונות הכלכליים של הפיכת ההליך לחוקי. את המחקר ערכו דיוויד שואו, חוקר וביו־אתיקן, ואלק מורטון, חוקר במנהל הבריאות בגלזגו. מעבר לשלושת הטיעונים הכלכליים המעודדים את כינון החוק להמתת חסד ולסיוע בהתאבדות שהשניים מצאו, הם סוברים כי השאיפה של מעטים באוכלוסייה לשלוט במותם עשויה לשרת את האוכלוסייה בכללותה, ולכן מעודדים לחוקק את החוק.

שלושת הטיעונים הכלכליים מתבססים על כך שסיוע למות מאפשר לחולים להימנע משנים של איכות חיים ירודה, שלעתים אין להם את היכולת לממן כדי להיטיב עם חייהם ולמנוע את סבלם. נוסף על כך, סכומי הכסף המושקעים בשימור חייהם של אלה המעוניינים לסיים את סבלם ולמות יכולים להיות מושקעים בחולים במערכת הבריאות, שזקוקים לטיפול מאריך חיים ואינם מעוניינים במותם.

ויתרון שלישי ואחרון: נושא תרומת איברים הופך רלוונטי מאוד במקרה דנן, משום שהבוחרים למות יכולים להיות מקור פוטנציאלי לתרומת איברים ואין צורך להמתין להידרדרות מצבם הרפואי, ובכך בתהליך טבעי לדרדר את מצב האיברים המיועדים לתרומה.

ביטוח מוות

עם זאת, מתברר שלא רק לאזרח הקטן, לאוכלוסייה כולה ולתחום תרומת האיברים יש אינטרס בחוק להמתת חסד, אלא גם לביטוחי הבריאות בצרפת. ביטוח הבריאות MGEN, שמבטח כ־4 מיליון אנשים, פרסם לאחרונה תוצאות מחקר הכוללות את "מניפסט סוף החיים", כשהוא תומך בהעברת החוק להמתת חסד. בתגובה העמותה להגנה על החיים VITA פרסמה כי לפי האג'נדה של הביטוחים הרפואיים, תפקידם להיות לצד הלקוחות, לתמוך בהם בכל מצב רפואי קשה וללוות אותם, גם כשחייהם הופכים שבריריים - לא לעודד אותם למות.

מול אלה ב־2016 פרסם הפילוסוף הצרפתי אנדרה קונט־ספונוויל את האמירה: "חצי מעלות הקיום שלנו לביטוח הלאומי שווה לעלות שלנו בחצי השנה האחרונה לחיינו". ארגון VITA מבדיל, לאור האמירה הזאת, בין "הזכות למות" לבין "החובה למות". מעבר לכך, מדגיש הארגון כי רק מעטים מבין אלה העוברים טיפולים פליאטיביים מבקשים למות באופן אקטיבי. השירותים הפליאטיביים שמאפשרים להפסיק כאבים בלתי נסבלים עדיין אינם אפשריים בכל צרפת ושגורים בעיקר בערים הגדולות והמפותחות.

אם החוק יעבור, הזכות ל"טיפולים אחרונים" תהיה נתונה לתנאים ובעיקר ל"סעיף תודעתי ומודע" כדי לאפשר לכל רופא לסרב לסייע בהמתת חסד. הבקשה הפעילה למות תהיה פתוחה וניתנת להסרה במשך זמן מינימלי של 48 שעות אחרי ההגשה הראשונית בכתב. יוכל להגיש אותה רק אדם סובל שקיבל אישור רפואי לכך שמצבו הרפואי לא ניתן לריפוי וסבלו יימשך ולא ייפסק, ושהוא במצב מחלה מתקדמת או סופנית. עם זאת, גם מי שמבחינה רפואית קצבו לו אורך חיים של עד שישה חודשים יוכל להגיש את הבקשה להמתת חסד.

במילים אחרות, המתת החסד אינה שמורה רק לאלה שיימצאו בימי חייהם האחרונים, אלא גם לאלה שנמצאים במצבה של אן ברט. הסופרת התראיינה לפני המתת החסד שעברה בבלגיה, אחרי שחלתה במחלה הניוונית שארקו (מחלה גנטית שקשורה למערכת העצבים ההיקפית), והסבירה את חשיבות האוטונומיה והבחירה החופשית שבסיוע בהתאבדות: "לא כל החולים הסופניים מבקשים המתת חסד, אבל הם רוצים שתהיה להם האפשרות לבחור", אמרה ברט לפני מותה.

כך או כך, נדמה שהצרפתים קרובים להכריע בהחלטה, ולא סביר שזאת לא תוכרע בקרוב. אם בעבר עלתה השאלה אם יש לחוקק חוק הממסגר את נושא הסיוע בהתאבדות בצרפת, או שעדיין לא בשלה השעה, ניכר עתה שהצרפתים בשלים מספיק כדי להחליט מתי ואיך הם בוחרים למות.