עופר כהן מנכ"ל קבוצת "שכולו טוב", העוסקת בליווי ובשיקום תעסוקתי וחברתי עבור אנשים עם מוגבלויות ושילובם בשוק העבודה החופשי, היה עד לפני עשור וחצי בכיר בעולם העסקים, וכל מה שעניין אותו הייתה שורת הרווח. "עבדתי 24/7, אני מגיע מעולמות המזון ושנים עבדתי בתפקיד מאוד בכיר ברשת לחם ארז".
ואז הוא קרס, הגוף נתן את אותותיו וכהן נאלץ לעבור השתלת כליה (פעמיים) ולשבת בבית. "אני זוכר שהרופאים אמרו לי שאני חייב לנוח ולא ממש נתנו לי אופציה אחרת. אז נחתי חודש ואז הבנתי שאם אני לא אעשה משהו עם עצמי, אני אטפס על הקירות". באותה התקופה הוא פגש את עירד אייכלר, יזם שהקים את קבוצת "שכולו טוב" בשנת 2005, במטרה לסייע לאנשים עם מוגבלויות מול חסמים תעסוקתיים. "נכנסתי לארגון בתחילת 2006 ולמרות שהבנתי שמדובר במשהו בעולמות החברתיים, לא האמנתי שארצה להמשיך שם".
למה?
"כי אני איש שמגיע מעסקים. אם היית מספרת לי בעבר שאהיה כל כך מושקע בעולם החברתי הייתי אומר לך שזה לא מעניין. אלא שאחרי המשבר הבריאותי שעברתי, מישהו הכיר לי את עירד ואני זוכר את המפגש הראשון עם הצוות שאליו הגעתי משימתי, עם דף מודפס כמו שהייתי רגיל בעסקים".
עסקים לנשמה
אלא שלמרות הכוונות הטובות, בתחילה הפגישה הזאת לא ממש עלתה יפה. "ישבתי בשולחן עם תוכניות עסקיות והצוות שם הסביר לי עד כמה אני לא מבין לאן אני נכנס. הם סיפרו לי על מפעל קטן שעשה נרות, ועל הערך המוסף של העשייה למען אנשים עם מוגבלויות. אני זוכר שרק כשיצאתי מהחדר נפל לי האסימון שאנחנו לא מתעסקים פה בעוד עסק, בעוד שורת רווח ושיש פה משהו שיש לו קודם כל נשמה".
כהן הבין שכדי לתפעל את הקבוצה בכל זאת צריך להכניס פן ניהולי. "נפלה לי התובנה שידע, ניסיון, ניהול כלים וכיוצ"ב, אני יכול להביא בעצמי. והתחלתי לעשות איתם עבודה של להביא מתודות ותפיסות מהעולם העסקי ולשלב בין השניים. אני מאמין שאם אתה רוצה לקיים מהות כלשהי, צריכה להיות גם כדאות כלכלית מאחוריה. ולהבין, שגם אם על הנייר אנחנו עמותה, ואסור להגיד את המילה רווח אלא יתרה, רווח זה לא בושה. השאלה לאן אתה לוקח את הכסף בסופו של דבר. אם אתה רוצה לנהל משהו בהצלחה, אתה לא יכול לנהל אותו אם אתה לא מודד אותו".
כשהתחלתם את הפעילות מה היה המצב מסביב, בשילוב אנשים עם מוגבלויות?
"היה ואקום. התחלנו קודם כל לעבוד עם משרד הבריאות, בעיקר עם אוכלוסייה של בריאות הנפש. הייתה תופעה בעבר שאנשים היו מאושפזים או נמצאים בהוסטלים, ולא יוצאים מהם. זאת אומרת חיי הקהילה היחידים שהיו להם שם היו במעלית בין הקומות לארוחות, להתכנסויות ולעבודה. פתאום אתה מבין שהם לא חלק מהקהילה בכלל. דבר נוסף העבודות שנתנו להם לעשות הן עבודות חרושתיות קבלניות, כמו להכניס סכו"ם לשקיות או מכתבים למעטפות. איך זה בדיוק היה אמור לקדם אותו?".
בקבוצה הבינו שמעבר להענקת מענה תעסוקתי לאנשים עם מוגבלויות, הם גם רוצים לעשות אותו טיפה אחרת. להגיע למצב שהם מייצרים מענה בתוך הקהילה ומשלבים בסופו של דבר את מקבלי השירות בשוק העבודה. "ידענו שאנחנו צריכים לפתוח יחידות לפריסה גיאוגרפית יותר גדולה, ידעתי שאנחנו רוצים לייצר בחירה, ומגוון של אפשרויות למקבלי השירות בין אם ביצרנות, במכירות, בשירותים ובטכנולוגיה. ובתוך כל אחת מהיחידות הללו, הבנו שאנחנו צריכים לבנות מנעד תפקידים רחב שיאפשר לכל אדם למצוא את המקום המתאים עבורו".
כהן מדמה את החזון של קבוצת שכולו טוב לתחנת מטרו. "את יכול לטייל שם ולמצוא את המקום המדויק עבורך בדרך לשוק החופשי. וזה הפוקוס שלנו. לראות את האנשים שעוברים אצלנו מסלול קצר ומותאם בדרך להשתלבות בשוק החופשי". אדם שמגיע לפה שומע משפט מאוד ברור. טוב שבאת, ומתי אתה הולך".
למה בעצם?
"כי טוב שבאת, זה אומר שקמת מהמיטה ועשית את הבחירה להתקדם, להבין שאתה מחליט לעשות משהו עם החיים למרות המגבלה. ומתי אתה הולך - כי בסוף אתה לא צריך אותנו. בוא נראה מה החוזקות שלך, איפה אתה צריך לעשות השלמות כאלה או אחרות, תתאמן בסביבה שניסינו לדמות אותה להכי נורמטיבית לעולם העבודה הרגיל, ומשם בוא צא החוצה ותשתלב".
זה מקסים, אבל לפני כמעט 20 שנה הייתה פתיחות לזה בשוק העבודה החופשי?
"היא הייתה פחותה משמעותית מהיום. אני אתן לך דוגמה נפלאה שממחישה. היו לנו המון מוצרים שייצרו מקבלי השירות והיינו מוכרים אותם אחת לחצי שנה למשפחות ביריד הורים. אבל אז חשבנו לעצמנו למה שלא נפתח דוכנים בקניון שימכרו את התוצרת לקהל הרחב. כך שמי שימכור את המוצרים יתנסה בפלטפורמה של מכירה. אבל כשהגענו לקניון הראשון שלא אזכיר את שמו, שאלו אותנו שם "מי יהיה איתם", ו"האם הם יכולים להישאר פה לבד", למרות שאמרנו שכן נאלצנו להיות איתם כבייביסיטר. היום לצורך העניין יש לנו את "כלב טוב" מיזם דוגווקרים, ויש למקבלי השירות מפתחות לבתים של אנשים. אם לא היינו בעבר יכולים להיות במרחב הציבורי, היום הם כבר במרחב האישי וזה שינוי משמעותי".
חופשיים ממוגבלויות
כהן מסביר שהתהפוכה בסיטואציה מביאה לכך שלא רק שיש פתיחות יותר גבוהה, אלא שיש יותר היצע מביקוש, ומעסיקים רבים במשק מעוניינים לקלוט עובדים עם מוגבלויות. "אחד האתגרים שלנו הוא שלעתים קשה לשכנע אנשים לצאת לשוק החופשי. זה מהלך מורכב. אנחנו בעצם משמשים קצת כמו כלוב של זהב והיציאה החוצה מביאה איתה הרבה חששות. אבל בסופו של דבר מבחינת השמה, 40% ממקבלי השירות שלנו משתלבים בשוק החופשי. מדובר באנשים עם 100% נכות. לצורך ההשוואה בארגונים מקבילים ההשמה עומדת בין 4%־8% של שילוב, ובגרמניה למשל, שם אנחנו גם מסייעים להם לאמץ את המודל שלנו, אחוזי ההשמה בשוק החופשי עומדים על אחוז אחד בלבד!".
כולם מכירים את רשת הספרים "סיפור חוזר", אבל מי שלא מסתכל על האותיות הקטנות לא יודע שהרשת שייכת לקבוצת שכולו טוב, וזה אגב מכוון. "את לא תראי או תזהי בשום פינה ויש מאחורי זה רציונל מאוד ברור שאנחנו מכנים אותו מבחן יום שישי בערב. בסוף, אנחנו רוצים שאדם שמגיע לארוחת שישי וישאלו אותו מה אתה עושה, יגיד שהוא מוכר בחנות, או בריסטה או דוגווקר, ולא יספר על עמותה שמנסה לסייע לאנשים עם מוגבלויות".
קבוצת שכולו טוב היא מעבר לעמותה, ומחזיקה מותגים רבים, כמו "כלב טוב", "קפה טוב", "סיפור חוזר" כאמור, ועוד. "יש לזה מורכבויות מאוד גדולות" מסביר כהן, "אם היינו שמים רק את שכולו טוב בפרונט, החיים שלנו היו הרבה יותר קלים גם ברמת החשיפה וגם ברמת העלויות השיווקיות. אבל הרציונל הוא מה נכון יותר לאנשים, מה יכוון אותם לשוק העבודה. בזה אנחנו שונים מעסק רגיל. עסק רגיל למשל, רוצה לשמר את העובדים הטובים שלו, ואצלנו זה הפוך. אם אתה טוב, תצא החוצה. וזו המורכבות של שורת הרווח הכפולה שיש לנו, פעם אחת השורה החברתית, ובפעם השנייה להחזיק את המסחריות".
כהן לא רק שלא רוצה שאנשים יגיעו לעסקים הללו מתוך רחמנות, הוא גם שולל תרומות או מתנדבים. "קודם כל אני רוצה איכות טובה ומוצרים שווי ערך כדי שאת תרצי לקנות ולא רק בגלל מה שעומד מאחוריהם. מצד אחד יצרנו מנגנונים עסקיים מסחריים אמיתיים שהם רק האמצעי לתהליך, אבל הוא לא פחות חשוב מהמהות, שמאפשרים לנו לקיים את כל התהליך הזה".
ולמה אתה לא רוצה תרומות?
"כי זה הופך את הארגון לתלוי. לייצר עמוד שדרה עסקי אמיתי זה יותר קל, והצוותים שלנו לא עסוקים בלקושש כסף או תרומות אלא עסוקים בתהליך השיקום עצמו. וגם אין מתנדבים מסיבה פשוטה שאנחנו מנסים לדמות את עולם העבודה בחוץ, ובחוץ כולם מקבלים שכר. אני חייב לתת לאנשים את העבודה כי הם באו לתהליך שיקומי בדרך לשוק החופשי. אני חייב לתת להם מענה. גם אם לא אמכור כלום אני אמשיך לקנות חומר גלם ולייצר. מצד שני עד כמה אנחנו יכולים להתחייב לייצר? יש גם פה קו אדום, כי עודף לחץ עם כל הפיתוי הכלכלי שבכך לא משרת את התהליך השיקומי".
והעסק עובד. המחזור השנה הסתכם ב־145 מיליון שקל. "כש־75% מהכנסות מגיעות עבור תהליכי השיקום מתוך המכרזים והמכירות שאנחנו מוכרים למדינה, וחלק נוסף מתוך הפן המסחרי". הקבוצה אף זכתה בפרסים רבים מטעם האו"ם וארגוני גג מובילים באירופה. "יש פה רכבת אינסופית של משלחות שמגיעות ללמוד את המודל. אנחנו נמצאים כסוג של שלוחה גם בספרד וגם בגרמניה".
מה הסוד שמבדל אתכם?
"יש פה סוג של תרבות ארגונית אצלי, אני קורה לזה חוסר שביעות רצון תמידית. "אנחנו טובים, איזה יופי, נחמד שתי דקות, עכשיו בוא נראה איך לוקחים אותנו למקום הבא". אני חושב שזה משהו שמאוד שומר עלינו, ויש לנו הרבה אתגרים. אנחנו גדלים, יש לנו 700 עובדים במערכת, 8,000 מקבלי שירות. יש לנו למעלה מ־160 יחידות פעילות ברחבי הארץ. וצריך לשים לב שכל יחידה שומרת על הדנ"א של המערכת, איך כל אחד מקבל את מה שהוא צריך כי כל אחד הוא מיוחד. אני לא יכול לבוא ולתת פתרונות רוחב כמו בעולם העסקי. כי פתרונות רוחב זה ממוצע, ואף אחד מאיתנו הוא לא בממוצע, אנחנו מעל או מתחת".
ובסוף זה גם עסק.
"יש פה מנעד מאוד רחב להחזיק פה מערך עסקי־כלכלי־מסחרי מאוד מורכב. את צודקת יש פה עולמות של יצרנות וריטייל וטכנולוגיה. מצד שני, בסוף כל הזמן צריך להבין ולזכור ולא להתבלבל שהמהות של כל המערך הזה על כל המשמעויות שלו, נועדה בשביל לסייע לאנשים לצאת החוצה ולהשתלב בדיוק כמו כולם".
