מלחמת חרבות ברזל: הודעת האו"ם על שילוש הסיוע ההומניטרי לעזה, מ־25 מיליון יורו ל־75 מיליון יורו (כ־78.8 מיליון דולר), לצד קריאת סוכנות הפליטים הפלסטינים למימון של 104 מיליון דולר נוספים, העלתה שוב את סימן שאלה מעל ייעוד הכספים.
פיצויים, תביעות וביטוחים: הזכויות שמגיעות לכם בזמן מלחמה | המדריך המלא
הפסד של מיליארדי שקלים שממשיך להצטבר: נתוני הפגיעה במשק נחשפים
בהיעדרם של מקורות הכנסה עצמאיים, מתקיימת עזה בעיקר על תרומות. כמה? קשה לאמור, אך ננסה בכל זאת: על פי הרשות הפלסטינית, עזה והגדה המערבית מייצרות יחדיו גירעון שנתי העומד על כ־6.6 מיליארד דולר, ובשנת 2020, הוגדרו כ־53% מתושבי שתי הטריטוריות (עזה ויהודה ושומרון) על ידי הרשות והאו"ם כמי שמצויים מתחת לקו העוני. מטבע הדברים המצב הזה הוא אבן שואבת לתרומות מכל העולם, חלקן גלויות, חלקן סמויות – ובכל מקרה, מעט מאוד מהן מפוקחות.
תרומות לטרור
נתוני ארגון ה־OECD לדוגמה, מראים כי סך התרומות שהועברו לעזה על ידי המדינות החברות בו (בכללן ישראל) עמד על כ־26.7 מיליארד דולר בעשור שבין 2011 ל־2021, כלומר, תרומה שנתית ממוצעת של כ־2.6 מיליארד דולר.
לכך יש להוסיף את כספי הקטארים, שעל פי הערכות תרמו עד כה לרצועה, באותן מזוודות כסף מפורסמות שנועדו לקנות שקט, בחסות ובאדיבות ממשלת ישראל, כ־1.3 מיליארד דולר מאז 2012 ועד עתה. אל הסכום הזה יש להוסיף התחייבות להעברת כחצי מיליארד דולר מהמצרים, שלא ידוע מה עלה בגורלה, תרומות הנאספות על ידי ארגונים כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ותומכיהם ברחבי העולם ומדינות נוספות כדוגמת איראן, שמצליחות להזרים אל עזה כספים שרובם מיועדים למימון טרור, תחת מסווה של עמותות וארגוני צדקה שונים, רובם פועלים ככאלה במדינות המערב ומגייסים כספים בגלוי, שרק על חלקם מצליחים לשים יד הגופים השונים העוסקים במניעת מימון לטרור.
אחד ממקורות המימון החשובים של רצועת עזה היא הרשות הפלסטינית, שעל פי פרסומיה מעבירה כ־1.7 מיליארד דולר בשנה לעזה, כתשלום משכורות לפעיליה ועובדי הרשות שעבודתם הופסקה מאז חמאס עלה לשלטון בעזה בינואר 2006. הרשות הפלסטינית, יש לציין, היא הגוף שמקבל את רוב כספי התמיכה של האו"ם והמדינות התומכות.
מה נעשה בכל המיליארדים? כאן העלילה מתחילה להסתבך: האו"ם מדווח כי הכסף המועבר משמש לחינוך, לבריאות, לאספקת מזון ובסיס המחיה הנדרש לתושבי הרצועה, וכי נכון לשנת 2020 נעזרו בהם כ־73% מתושבי הרצועה, בעיקר בכסף ובמזון.
פעילות האו"ם בעזה מתבצעת בעיקר באמצעות סוכנות אונר"א, שקמה מטעמו לטיפול בפלסטינים בעזה ובגדה המערבית ומתוקצבת במיליארדי דולרים. השנה לדוגמה, עומד תקציבה על כ־1.63 מיליארד דולר – הדומה לתקציבה בשנה שעברה, שעמד גם הוא על כ־1.6 מיליארד דולר.
אונר"א מדווחת כי היא משתמשת בכסף להפעלת רשת המונה כ־284 בתי ספר, המעסיקה כ־9,000 אנשי צוות ומחנכת כ־294 אלף ילדים; 22 בתי חולים בעזה המעסיקים כ־1,000 אנשי צוות המטפלים בכ־3.3 מיליון חולים; ולסיוע בהצטיידות, במזון ובכסף.
ככל שסורקים את מקורות המימון הגלויים של עזה, ייעוד הכסף הוא נסתר. כשאונר"א למשל מממנת פרויקטים חינוכיים כמו גנים ובתי ספר שבהם מלמדים ילדם עזתיים, בין היתר, גם חומרי הסתה אנטישמיים – האם היא מחזקת את החינוך או את הטרור?
הוא הדין באשר לחינוך גבוה: מי יכול בכלל לפקח שעזתי שרכש השכלה של מהנדס, ינצל את הידע לבניית מבנים ולא לכריית מנהרות טרור, ומי יוודא שמהנדס מכונות ינסה לפתח תעשייה ולא טילים?
גם בכל הקשור לרווחה: כשילדו של פעיל טרור מוזן באחד ממרכזי הסיוע לפליטים, בעוד אביו עסוק בתכנון פלישה למטרות טבח – האם מצילים ילד מרעב או מספקים משאבים, בעקיפין, לתשתית רצחנית? זאת ועוד, כאשר מתקבלת תרומה המופנית לכאורה למתן שירותי דת, אבל מתגלגלת למימון מערך שטיפת מוח למחבלים מתאבדים, האם אין כאן משום תמיכה בטרור?
כלומר, ככל שמעמיקים בנושא התרומות לרשות העזתית, מתברר יותר ויותר שהבעיה היא אינה במטרות שבשמן נאסף הכסף, אלא ביעדים שהוא מגיע אליהם. כלומר – במנגנונים הפנימיים ששולטים ברצועה. במילים אחרות: לעתיד לבוא יש להבטיח שהמנגנון השולט, גם אם לא נשלה את עצמנו שיהיה אוהב ישראל, לפחות לא יהיה תומך טרור.
המטרו האחרון?
וזה עוד לפני שהגענו לכספים שמופנים היישר לטרור: כמו "המטרו" המפורסם של עזה, מבוכי מנהרות תת־קרקעיים, מחרטות לייצור טילים ובסיסי אימונים למרצחים. עתה כבר ידוע שמי שביצעו את הפשעים נגד האנושות ביישובי הדרום התאמנו במשך תקופה של כמעט שנה, על מתקנים דמויי בסיסי צה"ל ועל מודלים של קיבוצים בגבול הרצועה (כל חייל ישראלי רשאי להיזכר באימונים בלשבי"ה המפורסמת של צה"ל, לא הרחק מרצועת עזה).
האם חלק מהכסף, שלא לומר רובו, לא הופנה לבניית המודלים, לתכנון הפשיטה (הלא אנושית, אך המוצלחת מבחינה צבאית), לשליחים שנעו בין טהרן ועזה, דרך מרכזים גדולים אחרים בשליטת איראן כמו ביירות, דמשק או אפילו בהשפעת איראן, כמו איסטנבול?
כמו שלמדנו מהפרשה של חיסול מחמוד אל־מבחוח, בכיר בגדודי עז א־דין אל־קסאם, שהיה בכיר במערך הברחת נשק איראני לרצועת עזה (נשק שחלקו נתפס לאחר השתלטות צה"ל על יישובי הדרום, עוד בטרם הספיקו להשתמש בו), שליחי הארגון, הדנים את עמם לחרפת רעב, אינם בוחלים במלונות יוקרה של חמישה כוכבים במסעותיהם בחו"ל.
אפשר ואולי גם צריך לכעוס על האו"ם, האיחוד האירופי וגופים אחרים שמאפשרים גיסו כספים שהסתכמו למיליארדים רבים בתחומם – והעברתו למטרות לא מפוקחות בעזה, אבל בשעה שישראל עושה זאת, יש להבהיר שלא רק שהפעילות הזאת התבצעה תוך העלמת עין חלקית של ישראל, אלא לעתים אפילו בעידודה (שוב נזכיר את הדוגמה הבוטה ביותר, מזוודות הכסף מקטאר שהועברו בידיעה ובפיקוח ממשלת ישראל ואפילו, מצמרר לחשוב על כך עתה, בסיוע אבטחה של חיילי צה"ל במעברים לרצועת עזה).
היום שאחרי
את הנעשה, אין להשיב: כספים שהיו אמורים להיות מופנים לרווחתם של תושבי עזה שימשו להכנות לרצח תושבי ישראל. לכן, הדבר היחיד שאפשר לתבוע עתה ממקבלי ההחלטות בישראל, כמו גם מארגונים בינלאומיים, הוא מחשבה על היום שאחרי, שכן לא משנה איך תסתיים המערכה, ברור כבר עתה שסכומים אדירים של כסף יוזרמו לרצועת עזה. האם מישהו מבין המבטיחים לאזרחי ישראל היום את "מיטוט שלטון חמאס" יכול להבטיח להם גם שהמיליארדים שיושקעו, על פניהם, בשיקום התשתיות האזרחיות בעזה, לא יופנו שוב לפיתוח תשתיות טרור?
מאחר שיש מי שעוסקים כבר עתה בתכנון מנגנוני הסיום של הלחימה בעזה, מן הראוי שיפנו מבט גם לאפיק זה. הרי ללא מימון של מיליארדים, אין אפשרות לבצע מופעי טרור גדולים, כמו ירי טילים ומימון צבא של אלפי רוצחים. ישראל אומרת כבר עתה, בצדק, שאינה רוצה להיות אחראית עוד על המצב ההומינטרי בעזה, אך עם כל הכבוד לאמירה הזאת, צריך לחשוב כבר מעתה מי כן – ובעיקר, איך למנוע את המימון להקמת תשתית חדשה של טרור.