קרוב למחצית (48.7%) מהאמהות העובדות חוות דיכאון, קשיי שינה, בעיות בריאות ושחיקה גדולה בעבודה מאז החלה מלחמת חרבות ברזל, לעומת 32% בלבד מהאבות. בנוסף, יותר מ־7% מהנשים איבדו את עבודתן במהלך המלחמה, לעומת כ־4% בלבד מהגברים. מתחילת המלחמה גם חלה עלייה של 150% בפניות של עובדות למוקדי סיוע תעסוקתי. כך עולה מסקר של המוסד לבטיחות וגיהות, המתמחה בתחומי ידע ובטיחות בעבודה ובבריאות תעסוקתית.
שרון ישראל, מנכ"לית חברת השיווק והמיתוג הבינלאומית אקסטרה מייל, שעובדת עם החברות והארגונים הגדולים בארץ, אומרת כי "בזמן שהשיח מתמקד בקשיים של עובדים החוזרים ממילואים, דווקא העובדות חוות את המלחמה בעוצמות נפשיות מאוד גבוהות. כאמהות הן מתחברות רגשית יותר מגברים למצוקות הילדים, לזוועות האונס ולדאגות לגורל החטופים והחיילים. לכך יש להוסיף את הקושי העצום לתפקד כאם לילדים וכאשת מקצוע במקביל, כשבן הזוג במילואים".
נשים באופן כללי, ולא רק במלחמה הנוכחית, הן הנפגעות הראשונות בשוק העבודה כשיש משבר. ראינו את זה בקורונה, וזה כמובן נוכח גם עכשיו. "אפילו לא רק בעיתות משבר. לא מזמן פורסם ב'פורבס' מאמר על פגיעה של טכנולוגיות AI בנשים במקומות עבודה. אז גם את זה תוסיפי לרשימה. 70% מתוך משתמשי ה־AI הם גברים לעומת 30% בלבד נשים. טכנולוגיית AI לומדת את המידע שאנחנו נותנים לה, את הרגלי הצריכה והדיבור, כולם מותווים בעיקר על ידי גברים. נפלנו שוב גם בזה, ומהר מאוד יהיה לנו פה כלי שכולם ישתמשו בו, שמוטה גברים. שוב הלכנו אחורה".
הפגיעה בנשים בשוק התעסוקה לא קלה. "זה מתחיל בכך שנשים חוות יותר לא רק בעיות בריאות אלא שחיקה, וכשאני מדברת על שחיקה אני מתכוונת קודם כל לשחיקה בתפוקה במקומות העבודה, ביצירתיות ודיכאון שמשפיע בכל גזרות החיים. כמעט פי שניים נשים איבדו את מקום עבודתן בגלל המלחמה לעומת גברים. וזה די ברור שלפחות במקרה הזה יש כאן שכבת טראומה נוספת שהיא סממן נשי מובהק. זו טראומה קולקטיבית שעוררה בכל אחת כמעט משהו. אני מדברת על כל הנושא המיני, על כל הזוועות שקראנו עליהן. כמובן שגם גברים מוטרדים מכך, אבל תוסיפי את מקדם הטראומה שיש כאן ללא מעט נשים, לנשים שהבעלים שלהן יצאו מהבית באוקטובר ולא חזרו כבר כמה חודשים".
ויש גם נשים רבות במילואים.
"ועדיין הרוב המוחלט גברי. זה קושי שמתווסף גם ככה לחוסר האיזון שקיים בחברה בכלל ובחברות בפרט". כדי לנסות לתת מענה למצוקה גיבשה שרון ישראל תוכנית מיוחדת לסיוע לנשים עובדות במהלך המלחמה. לדבריה, חברות וארגונים חייבים להתעורר ולהיות קשובים למצוקות העולות מהשטח, מתוך הסתכלות על העובדת כמכלול – כאינדיווידואלית עם משפחה, ילדים, קריירה ובעל המשרת במילואים. המטרה היא ליצור עבורן סביבת עבודה תומכת, שלוקחת אחריות כוללת על רווחתן, מבחינה פיזית ונפשית, גם מעבר לשעות העבודה.
מה עומד מאחורי התוכנית?
"אנחנו, שעוסקים בעולמות השיווק, מביטים גם על איך הארגון מתנהל בהסתכלות שלו בכל הנוגע לגיוס עובדים חדשים ושימור עובדים קיימים. אנחנו לא מסתכלים רק בפרספקטיבת השיווק הקלאסי של איך אתה משמר את הלקוחות שלך. יש לנו מחלקה שלמה שעוסקת בכל הסיפור הזה של שימור עובד. ובתוך הדבר הזה, התחלנו לשוחח מיד כשהחלה המלחמה עם הלקוחות שלנו, על איך הם ואנחנו מתמודדים עם ההשפעה של המלחמה. ראינו באופן מובהק איך הפגיעה המשמעותית היא דווקא בעובדות, ומכאן הגיעה ההבנה שאנחנו כחברה שעובדת מול הרבה לקוחות עסקיים שהן חברות בעצמן, צריכים לשים את הדבר הזה במרכז, לתת לו קצת יותר תשומת לב ומקום. זו הסיבה שפיתחנו תוכנית מיוחדת. המטרה שלנו קודם כל היא לגרום לחברות השונות להבין שהן זקוקות לזה. שהן חייבות לתת את תשומת הלב המיוחדת לעובדות שלהן, בוודאי בימים האלה".
"גמישות יותר גבוהה"
לפני כשבועיים התוכנית החלה לרוץ בקרב כמה חברות, חלקן לקוחות החברה והמטרה היא להמשיך קדימה: "אני שמה לרגע בצד את האחריות כמעסיק שיש לכולנו, לתת גמישות הרבה יותר גבוהה לנשים בטח בימים אלה. נשים שבני הזוג שלהן נמצאים במילואים. וזה לא עניין של מה בכך".
בראיונות קודמים גיליתי שרוב החברות כן התגייסו למען העובדים.
"אני לא אומרת שלא. יש חברות שאנחנו עובדים מולן, כגון חברות ביטוח או חברות בריאות שעשו תוכניות מדהימות למילואימניקים שחזרו הביתה, שכללו שיחות עם פסיכולוגים וליווי אישי וזה נפלא. זה כבר קרה מיידית ברוב הארגונים למעט בודדים שלא עשו זאת. הם שמו את המילואימניקים במרכז ועשו עבודה מעמיקה סביב זה. ובכל זאת, יש פה אוכלוסייה שלמה שאנחנו נוטים לשכוח. בסופו של דבר, נשות המילואימניקים, או נשים בכלל, נמצאות במצוקה מאוד רצינית בחודשים האחרונים וצריך להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת. זה נושא שלא מטופל לעומק. מאוד קל לנו לבשל לחיילים כשהם יוצאים לקרב, וכשהם שבים כולם מחבקים אותם, אבל יש פה עוד תומכות לחימה שזקוקות לחיבוק הזה בוודאי בכל הנוגע לעבודה".
מה כוללת התוכנית?
"אנחנו בונים תוכנית שתפקידה להתמקד בנשים בחברות ולבדוק כיצד אנחנו נותנים להן מענה מבחינת כלים שיאפשרו להן למצוא קודם כל את החוסן שלהן. התוכנית מורכבת מ־3־10 מפגשים, לפי הצורך הספציפי של כל חברה, ולפי מספר המשתתפות. אנחנו מעניקים מפגשים פרקטיים של תוכניות המועברות על ידי מאמנות מוסמכות, שקודם כל יאפשרו להן לשתף ולהבין שהן לא חוות את זה לבד. אחד הדברים העיקריים שעלו בשבועות האחרונים הוא שנשים חשות שהשיתוף והלגיטימציה לתת מקום לרגשות הללו שצפים ועולים, גם בכל הנוגע לטראומות, מגיעים מההבנה שהן לא לבד. אז יש סדנאות כתיבה, סדנאות חזון וכלים נוספים להתמודדות".
"אני לא פסיכולוגית", מסבירה ישראל, "אבל כמי שמנהלת עסק שרובו נשים בתחום הטכנולוגיה ולאורך כמעט 17 שנה, אני מבינה מה היתרון של התוכנית הזאת גם ברמת העסקית. הארגון קודם כל מרוויח, מכיוון שהנשים הללו שהן פחות פרודוקטיביות בגלל השחיקה האיומה, יכולות לצאת מהקיפאון בין אם על ידי פעילות, עשייה, נתינה או כל דבר שיחזיר להן את חדוות העבודה ואת היצירתיות שכה דרושה. ניהלתי שיחה מאוד מעניינת עם מילואימניקים שחזרו הביתה והם אמרו לי: 'לכן יותר קשה, כי אנחנו בכל רגע נתון ידענו שאנחנו עושים משהו כדי לפתור את זה', וזה אולי משהו שמסביר מדוע הרבה נשים נפגעו יותר".
ידוע שאחת המצוקות הכי גדולות היא לא להיות מסוגל לעשות כלום.
"הרבה מהנשים הרגישו אולי חסרות אונים: 'אבל מה אני אעשה', או 'אם אעשה משהו אוכל להרגיש יותר טוב'. אז חלק ממטרות התוכנית הן לסייע למי שזקוקה למצוא את האזורים של הנתינה, וחלק מזה זה למצוא את התפקיד שלי בתוך המערך, ולהבין אילו כלים אני צריכה כדי לחזור ולמצוא את היצירתיות והפרודוקטיביות במטרה להוציא את המקסימום מעצמי. אנחנו מעניקים כלים של כתיבת לוחות השראה וחזון, לא לעוד חמש שנים אלא לעוד חצי שנה מהיום. כך אני מכניסה את עצמי למסלול של להחזיר לעצמי את היכולת להסתכל קדימה. כי שם טמון הקושי הכי גדול, להסתכל קדימה".
יותר נשים פוטרו בזמן המלחמה. האם זה בגלל אופי התפקידים שמאפיינים נשים בתחומים הללו?
"לחלוטין לא. אני חושבת שברוב המקרים מדובר במחשבה עסקית. יש לי עובדת שברגע שהחלה המלחמה היא עברה לעבוד מהבית. היא גרה באזורי אזעקות ובגלל החרדה להשאיר את הילדים לבד היא החליטה שהיא לא מוכנה להגיע למשרד. כמובן שאפשרתי את זה. הבעיה היא שלא כל המעסיקים מאפשרים. נשות מילואימניקים למשל, קיבלו על פי חוק אפשרות לעבוד שעה פחות, ויש מעסיקים שזה מרגיז אותם. אני כמובן לא אפתח את הדיון האם זה לגיטימי שזה נופל כלכלית על המעסיקים, מכיוון שזה לא העניין. ובכל זאת, בשורת הרווח, אם היו לי 10% עובדים במילואים, שקיבלו משכורת מהמדינה, אני שילמתי להם את כל ההפרשים. ומה קורה עם עובד שחוזר ויודע שהוא שוב יוצא למילואים בעוד חודש וחצי? אני לא יכולה מצד אחד להטיל עליו שום פרויקט, ומנגד בחיים לא אפטר אותו. אבל המדינה כן צריכה לעזור. היא לא עוזרת, ומי שמשלמות את המחיר הן לרוב עובדות, שאמורות למלא את החלל ולא תמיד נמצאות. זה עצוב".
"האחריות כרגע היא על כולנו", מוסיפה ישראל. "נכון שבמדינה מתוקנת לא היינו סופגים את זה, אבל זו הסיטואציה וכל ארגון צריך להיות גמיש עם העובדים שלו, ולהיות הרבה יותר סבלני ופרסונלי בהתייחסות לצרכים הספציפיים. את לא יודעת מי עובר מה, ויש פה תפקיד קריטי הן של מנהלים והן של HR, לזהות גם דברים שאנשים לא אומרים".
עד כמה מצבן של נשים בשוק העבודה הטכנולוגי השתפר בכל זאת בשנים האחרונות?
"מעמדנו השתפר, אבל יש עדיין עבודה. יותר מבינים את העוצמה בנשים ואת הערך שלהן, אבל יש עוד עבודה. זה כמו הסיפור של ה־AI, נשים הן אנדרסטייטמנט ברמה מסוימת בעולם הטכנולוגיה ואי אפשר להתעלם מזה. על כל חמישה גברים יש עדיין רק אישה אחת. וצריך לעשות עבודה כדי להכניס את הסיפור הזה למודעות ולגרום לעולם להשתנות. רק ארגון שיש בו מספר שווה של נשים וגברים וגיוון אמיתי באמת מצליח".